באשמורת הבוקר של י’ במרחשוון תרנ”ח (26.10.1898) השקיפו בנימין זאב הרצל ושלושה ממלוויו  בהתרגשות רבה על חופה של ארץ ישראל, מעל סיפון האונייה “רוסיה”. הם באו לארץ במגמה לפגוש בה את קיסר גרמניה, ולקדם את ענייני הציונות. עשרת הימים של ביקור הרצל בארץ לא היו במלואם חוויה נעימה: הרצל קדח מחום, שוטרים חשאיים טורקיים שמרו את צעדיו, חלק ממנהיגי היהודים בארץ סירבו לפגוש אותו מפחד מהשלטונות, שתי הפגישות עם הקיסר היו כישלון גמור, ואפילו התמונה שבה צולמה פגישתו עם הקיסר בשערי מקווה ישראל לא צלחה (היא תוקנה באמצעות סוג של ‘פוטושופ’ בן אותם הימים, וזה אפשר לה להפוך לאחת מהתמונות הידועות בתולדות הציונות). עם זאת, ביקורו במושבות החדשות ובירושלים, לצד הביקורת הלא מעטה שמתח על הנעשה בהם, עורר בו התרגשות רבה, וסייע למיקוד המאמצים הציוניים דווקא בארץ ישראל. “אני קשור קשר אורגני עם הארץ מיום ביקורי בה” כתב . ביקורו הנוסף של הרצל בארץ היה חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר הועלו עצמותיו מווינה להר הנושא את שמו בירושלים.

“רפובליקה של בני תורה”, כך כינה, הרב משה צבי נריה, את שלושה עשר חניכי תנועת בני עקיבא שהגיעו בי’ חשוון  ה’ת”ש (23.10.1939)  להקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא”ה. הישיבה קמה כמוסד יחיד במינו, שהוקם בעקבות דרישת  חניכי התנועה למסגרת חינוכית, שבה יוכלו לגדול ולפעול, ברוח ערכי התורה והעבודה. המשימה לא הייתה פשוטה כיוון שהתקציב היה דל. התלמידים שהגיעו למושב הדתי כפר הרא”ה שבעמק חפר, למדו בבית הכנסת, שהפך לבית מדרש, בו למדו תנ”ך, משניות, גמרא וכתבי הרב קוק. בנוסף התלמידים השתלבו בעבודות חקלאיות שונות, שסייעו  להם במימון הלימודים, והכינו את התלמידים לחיי התיישבות. עשור מאוחר יותר, נכנסו לישיבה גם לימודי התיכון, והחל להתעצב הדגם הקלאסי, של הישיבות התיכוניות.

ישיבת כפר הרא”ה, שילבה בין האישיות החינוכית הדגולה של ראשיה , הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן,  אשר חינכו את תלמידיהם ברוח הרב קוק והאווירה החסידית, ובין רוח ההתנדבות והפעילות של התלמידים שניהלו למעשה את המוסד. החזון הגדול הצמיח עשרות ומאות מוסדות, מכל הסוגים והמינים, ברוחה של  ישיבת כפר הרא”ה, לחינוך לאהבת התורה, העם והארץ

הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע  ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודה ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל.  תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.

כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל  על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)

הפיגועים הרצחניים שביצעו מחבלים שחדרו משטח השומרון שבשליטת ירדן, לא הותירו לממשלת ישראל ברירה. לאחר רצח אכזרי במיוחד של פועלים במושב אבן יהודה שבשרון, ניתנה הפקודה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון לתקוף ולהשמיד את מבצר המשטרה האימתני שבקלקיליה. מבצע שומרון יצא לדרך. באור לו’ במרחשוון תשי”ז (10.10.1956) חצו כוחות צה”ל, ובראשם חטיבת הצנחנים, את הגבול. פלוגה בפיקודו של מוטה גור טיהרה את בניין המשטרה ופוצצה אותו לאחר קרב קשה. במקביל, הותקף כוח של סיירת צנחנים שחסם את הצירים בסמוך לעיר בידי כוחות ירדנים עדיפים, ובפעולת החילוץ המורכבת שבה השתתפו גם כוחות אוויר ושריון, ספגו הלוחמים אבדות רבות נוספות. גם דרך הנסיגה חזרה לשטח ישראל לוּותה בקרבות עקובים מדם ובמעשי גבורה שבוצעו כדי לחלץ את הפצועים ואת גופות החללים. בסופו של דבר, הושלם המבצע במחיר של שמונה עשר לוחמים הרוגים ועשרות פצועים. לירדנים היו קרוב למאה הרוגים. למרות הצלחת המשימה, נראה היה כי שיטת פעולות התגמול מיצתה את עצמה. שבועיים מאוחר יותר יצאה ישראל למערכת סיני.

בצלאל שפירא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1902, ולמד בישיבות בליטא ובברלין. כבר בהיותו בגולה, היה פעיל בחוגי הציונות הדתית. בשנות העשרים עלה לארץ, תוך שהוא מסתייע ברישיון העלייה שהונפק למעשה על שם אחיו, משה. בארץ, הפך שפירא למנהיג “הפועל המזרחי”, ולאחר מכן כיהן כיושב ראש המפלגה הדתית־לאומית במשך קרוב לשני עשורים, עד לפטירתו. שפירא היה ראש מחלקת העלייה בסוכנות, וסייע בהצלת יהודים ערב השואה. הוא היה מהחותמים על מגילת העצמאות, וכיהן כחבר כנסת וכְשׂר בממשלות ישראל. בשנת 1957 נפצע קשה בשעה שאדם תימהוני השליך רימון ליציע הכנסת, ולרפואתו נוסף לו השם “חיים”. שפירא היה ממעצבי דמותה של הציונות הדתית בדור הראשון למדינה. הוא טיפח את מוסדותיה ועסק בסוגיות הזהות של המדינה הצעירה, ובמיוחד בשאלת “מיהו יהודי”. מבחינה מדינית נקט קו מתון מאוד, שהיה מנוגד לדעת רוב חבריו לתנועה, אך הוא פעל בדרכו להבטחת אופייה של ישראל כמדינה יהודית. בצלאל משה חיים שפירא נפטר בי”ב בסיוון  תש”ל (16.71970), ושמו הונצח בשמות של יישובים ושל מוסדות רבים ברחבי הארץ.

“לקנות אדמות ולהקים יישוב בארץ ישראל!”. זו הייתה המטרה שהציבו לעצמם קבוצת חסידי גור שהתאגדו בפולין, בראשותו של הרב יצחק גרשטנקורן – מנהיג, איש ציבור ופרשן מקורי לספרי התנ”ך. אחרי מאמצים רבים נרכשה אדמה, ובי”א בסיוון תרפ”ד (13.6.1924) הוקמה בין תל אביב לפתח תקווה, המושבה בני ברק, שנקראה על שם היישוב המשנאי הקדום ששכן באזור, בו פעל רבי עקיבא. במשך עשרות שנים התמקדו אנשי המושבה בגידול עצי הדר ובטיפוח רפתות. רבים מבני הציונות הדתית התיישבו במקום, ורבים מפעילי המחתרות ניצלו את היישוב השקט למקום אימונים והתארגנות. בשנת 1933 התיישב בעיר “החזון איש”, ועשור מאוחר יותר הוקמה במקום ישיבת פוניבז’ (בהגייה הרווחת: פונוביץ’). האירועים הנ”ל העצימו את הנוכחות החרדית בעיר, ושינו את אופייה. בני ברק של היום, אחת מעשר הערים הגדולות בישראל, מהווה סוג של דגם ייחודי לעיר המנהלת אורח חיים השונה מהותית מזה שבשכנותיה במטרופולין תל אביב. עיר התורה והחסידות, החסד והישיבות, שהיא גם אחת מהצפופות והיקרות שבערי ישראל. מזל טוב בני ברק!

הכוחות המיוחדים של צה”ל, כל מטוסי התובלה של חיל האוויר, צי מטוסי אל־על (שסמל המגן־דוד טושטש מזנבם), סיוע של שירות הביון האמריקאי, ובעיקר – כוח הרצון והזיקה לציון של בני קהילת “ביתא ישראל”. כל אלו חברו למבצע שלֹמה, שהחל בי”ב בסיוון תשנ”א (24.5.1991). ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר הייתה נחושה להציל את בני הקהילה, לפני שיהיה מאוחר מדי. המטוסים נדרשו לעזוב את אדיס אבבה לפני שהמורדים ישתלטו על העיר ויסכלו את המשך הוצאת היהודים. כדי להכניס כמה שיותר נוסעים למטוסים, הוצאו המושבים מתוכם, וכ1100 נוסעים הועמסו על מטוס שנועד במקור לשבע מאות איש. כרבבה ומחצה מבני הקהילה הגיעו מגלות אתיופיה לציון תוך שלושים ושש שעות בלבד, בארבעים ואחת טיסות. שבעה תינוקות נולדו במהלך המבצע, שכל משתתפיו חשו את פעמי הגאולה. המסע הארוך של יהודי אתיופיה, שנותקו מהעולם היהודי למשך אלפי שנים וכיתתו רגליהם בדרכים הקשות והמסוכנות מהכפרים אל הבירה, תוך שהם פוסעים בארץ שסועת רעב ומלחמה, הגיע ליעדו. החסידה – סמל השאיפה לציון – הגיעה הביתה.

מסך הברזל נראָה בלתי חדיר. הממשלה הרוסית לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאת יהודים למדינת ישראל. הפעילים הציוניים במחתרת, שהחלו את פעילותם לאחר מלחמת ששת ימים, החליטו לבצע מעשה נואש. התוכנית הייתה לחטוף מטוס קטן בן 12 מושבים מלנינגרד, להטיסו לשבדיה הסמוכה ומשם לצאת לחירות לישראל. התוכנית עובדה לפרטיה, כולל ההסוואה שאורגנה כטיסה לחתונה משפחתית (“מבצע חתונה”), והודגש בה הצורך להימנע בכל מחיר מפגיעה בחיי אדם. ביום י”א בסיוון תש”ל (15.6.1970) הגיעו חברי הקבוצה לנמל התעופה, שם לכדו אותם סוכני הקג”ב שידעו מראש על המבצע. בסדרת משפטים נידונו הפעילים לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם למוות. ברחבי העולם פרצה זעקה אדירה, והפגנות ענק נערכו בדרישה לחון את האסירים ולאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות. בסופו של דבר, נעתרה ברית המועצות ללחצים, וקרוב למאה אלף מסורבי עלייה יצאו לחופשי. מארק דימשיץ (הטייס), סילוויה זלמנסון, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ ושאר חברי הקבוצה שוחררו לאחר מספר שנים, ובמידה רבה היו אלו שגרמו לפריצת הסכר ולעליית מאות אלפים לארץ.

עשרות הנערים שביקשו לבלות במועדון ה”דולפי” שבמתחם הדולפינריום בתל אביב, בליל שבת י’ בסיוון תשס”א (1.6.2001) לא שמו לב למחבל, תושב קלקיליה, שהמתין בשקט בצד. סמוך לחצות אירעה הזוועה. מטען הנפץ כלל גם רסיסי מתכת חדים. שבעה עשר מהנערים נהרגו מייד, וארבעה מתו מאוחר יותר מפצעיהם. עוד מאה ועשרים נפצעו. אבל כבד ירד על ישראל, ובמיוחד על בית הספר “שבח מופת” בתל אביב, שרבים מהנרצחים היו בין תלמידיו. ההלוויות האין סופיות בהשתתפות אלפים היו קורעות לב. רוב הקורבנות היו בנים למשפחות שעלו ממדינות חבר העמים  באותה תקופה, והשילוט בעברית, ברוסית ובאנגלית “זה הבית שלנו” שהוצב במקום לאחר הרצח, ביטא את תחושותיהם. למרות הזעם בישראל והגינוי הבינלאומי לפיגוע, שאותו אירגן החמאס, העדיף ראש הממשלה אריאל שרון להכריז כי “איפוק זה כוח”, ולהמשיך במדיניות ההבלגה שאותה הנהיג מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. יעברו עוד חודשים ארוכים ושפיכות דמים נוראית עד שתצא ישראל למבצע חומת מגן, ותרוצץ את ראש הנחש של הטרור הפלשתיני.