באשמורת הבוקר של י’ במרחשוון תרנ”ח (26.10.1898) השקיפו בנימין זאב הרצל ושלושה ממלוויו  בהתרגשות רבה על חופה של ארץ ישראל, מעל סיפון האונייה “רוסיה”. הם באו לארץ במגמה לפגוש בה את קיסר גרמניה, ולקדם את ענייני הציונות. עשרת הימים של ביקור הרצל בארץ לא היו במלואם חוויה נעימה: הרצל קדח מחום, שוטרים חשאיים טורקיים שמרו את צעדיו, חלק ממנהיגי היהודים בארץ סירבו לפגוש אותו מפחד מהשלטונות, שתי הפגישות עם הקיסר היו כישלון גמור, ואפילו התמונה שבה צולמה פגישתו עם הקיסר בשערי מקווה ישראל לא צלחה (היא תוקנה באמצעות סוג של ‘פוטושופ’ בן אותם הימים, וזה אפשר לה להפוך לאחת מהתמונות הידועות בתולדות הציונות). עם זאת, ביקורו במושבות החדשות ובירושלים, לצד הביקורת הלא מעטה שמתח על הנעשה בהם, עורר בו התרגשות רבה, וסייע למיקוד המאמצים הציוניים דווקא בארץ ישראל. “אני קשור קשר אורגני עם הארץ מיום ביקורי בה” כתב . ביקורו הנוסף של הרצל בארץ היה חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר הועלו עצמותיו מווינה להר הנושא את שמו בירושלים.

“רפובליקה של בני תורה”, כך כינה, הרב משה צבי נריה, את שלושה עשר חניכי תנועת בני עקיבא שהגיעו בי’ חשוון  ה’ת”ש (23.10.1939)  להקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא”ה. הישיבה קמה כמוסד יחיד במינו, שהוקם בעקבות דרישת  חניכי התנועה למסגרת חינוכית, שבה יוכלו לגדול ולפעול, ברוח ערכי התורה והעבודה. המשימה לא הייתה פשוטה כיוון שהתקציב היה דל. התלמידים שהגיעו למושב הדתי כפר הרא”ה שבעמק חפר, למדו בבית הכנסת, שהפך לבית מדרש, בו למדו תנ”ך, משניות, גמרא וכתבי הרב קוק. בנוסף התלמידים השתלבו בעבודות חקלאיות שונות, שסייעו  להם במימון הלימודים, והכינו את התלמידים לחיי התיישבות. עשור מאוחר יותר, נכנסו לישיבה גם לימודי התיכון, והחל להתעצב הדגם הקלאסי, של הישיבות התיכוניות.

ישיבת כפר הרא”ה, שילבה בין האישיות החינוכית הדגולה של ראשיה , הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן,  אשר חינכו את תלמידיהם ברוח הרב קוק והאווירה החסידית, ובין רוח ההתנדבות והפעילות של התלמידים שניהלו למעשה את המוסד. החזון הגדול הצמיח עשרות ומאות מוסדות, מכל הסוגים והמינים, ברוחה של  ישיבת כפר הרא”ה, לחינוך לאהבת התורה, העם והארץ

כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל  על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)

הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע  ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודה ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל.  תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.

הפיגועים הרצחניים שביצעו מחבלים שחדרו משטח השומרון שבשליטת ירדן, לא הותירו לממשלת ישראל ברירה. לאחר רצח אכזרי במיוחד של פועלים במושב אבן יהודה שבשרון, ניתנה הפקודה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון לתקוף ולהשמיד את מבצר המשטרה האימתני שבקלקיליה. מבצע שומרון יצא לדרך. באור לו’ במרחשוון תשי”ז (10.10.1956) חצו כוחות צה”ל, ובראשם חטיבת הצנחנים, את הגבול. פלוגה בפיקודו של מוטה גור טיהרה את בניין המשטרה ופוצצה אותו לאחר קרב קשה. במקביל, הותקף כוח של סיירת צנחנים שחסם את הצירים בסמוך לעיר בידי כוחות ירדנים עדיפים, ובפעולת החילוץ המורכבת שבה השתתפו גם כוחות אוויר ושריון, ספגו הלוחמים אבדות רבות נוספות. גם דרך הנסיגה חזרה לשטח ישראל לוּותה בקרבות עקובים מדם ובמעשי גבורה שבוצעו כדי לחלץ את הפצועים ואת גופות החללים. בסופו של דבר, הושלם המבצע במחיר של שמונה עשר לוחמים הרוגים ועשרות פצועים. לירדנים היו קרוב למאה הרוגים. למרות הצלחת המשימה, נראה היה כי שיטת פעולות התגמול מיצתה את עצמה. שבועיים מאוחר יותר יצאה ישראל למערכת סיני.

על מצבתו, הוא ביקש לכתוב את המילים, אותן אמר,כאשר הוענק לו פרס ישראל: “אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו ואת ארצו, ועמד על משמרתם כל חייו, ובכל דרך שהייתה לאל ידו”. הוא נולד בפולין, לחם ופיקד על מחתרת הלח”י, בימיה הקשים ביותר. ברח ממחנה מעצר בריטי באפריקה, כשהוא מסתתר שעות, וימים בתוך מיכלית. יצחק שמיר, איש המוסד, ממנהיגי תנועת הליכוד, יושב ראש הכנסת, שר וראש ממשלת ישראל, נולד  בפולין (1915)  ונפטר בי’ בתמוז תשע”ב (30.6.2012). נודע כממעט באומר, ומרבה בעשייה. תחת הנהגתו קלטה ישראל קרוב למליון עולים, מרחבי העולם. שמר על בטחון ישראל, ועמד בכל תוקף מול ניסיונות לפגוע בשלמות הארץ, תוך שהוא לא חושש ,להתעמת עם הגדולות והחשובות שבמדינות העולם. מדינאי פיקח, צנוע, ונחוש. לימים  הלכה וגברה ההערכה לפעילותו ולהחלטותיו,  בענייני חוץ, בטחון, כלכלה ואופייה של המדינה כמדינה יהודית. מכתבי האהבה שכתב לרעייתו שולמית, מתוך גדרות הכלא הבריטי הם מופת לאהבה אישית ולאומית. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

מאסרם של מנהיגי חמאס ביהודה ובשומרון בעקבות רצח שלושת הנערים היה התירוץ התורן של מדינת הטרור העזתית שהוקמה בידי החמאס בעקבות ביצוע תוכנית “ההתנתקות” בשנת 2006, להמטיר טילים ופצצות מרגמה על העורף הישראלי. בי’ בתמוז תשע”ד (8.7.2014) מתוך תמיכה ציבורית גורפת (למעט קבוצות מקרב ערביי ישראל והשמאל הקיצוני) יצאה ישראל למבצע צוק איתן. עשרת הימים הראשונים של המבצע הוקדשו למתקפה אווירית וארטילרית על מעוזי החמאס. לאחריהם, ובעקבות ניסיונות חדירה של מחבלי חמאס לשטח ישראל דרך מנהרות טרור, יצא צה”ל למערכה הקרקעית שנועדה להשמיד את מנהרות החמאס. בסופם של חמישים ימי לחימה יצאו כוחות צה”ל מהרצועה כשהם מנחילים מכה קשה לחמאס, אך לא מצליחים לפתור אחת ולתמיד את האיום העזתי. שישים ושמונה חיילים ושישה אזרחים נפלו בקרבות וכתוצאה מירי הטילים של החמאס על ערי ישראל. כאלף וחמש מאות מחבלים חוסלו, ועוד מספר דומה של אזרחים עזתיים נהרגו, בעיקר כתוצאה מהשימוש הנפשע של אנשי החמאס בהם כ”מגן אנושי”. גופותיהם של הדר גולדין ושל אורון שאול הי”ד שנפלו בקרבות נותרו בידי האויב.

איתמר, יישוב משגשג בלב הרי השומרון של אנשי תורה ועבודה, היווה שוב ושוב מטרה להתקפות טרור רצחניות. בליל י”א בתמוז תשס”ב (20.6.2002) חדר מחבל ליישוב, ופרץ לבית משפחת שבו. האם רחל ושלושת ילדיה – נריה, צביקה ואבישי בן החמש – נרצחו. שני ילדים נוספים הצליחו להסתתר, וחולצו תחת אש בידי לוחמי צה”ל והימ”מ שפרצו לבית וניהלו קרב ארוך עם המחבל עד שהצליחו לחסלו. בראש כיתת הכוננות של היישוב, שנזעקה ראשונה למקום הפיגוע, עמד יוסף טוויטו. הוא נהרג בשעה שניסה לחלץ את הנפגעים . במהלך חילופי האש נפגעו גם מכלי הגז של הבית, ושריפה פגעה קשה בבית המשפחה. הפיגוע היכה בהלם את מדינת ישראל, והיה אחד משיאיה של האינתיפאדה השנייה. בני המשפחה הנותרים שיקמו אט אט את חייהם, והאב בועז, שלא נכח בבית בעת הרצח, הקים משפחה חדשה. רבים עקבו אחרי מסעו של הבן עשהאל, שרגלו נקטעה בפיגוע, אך לאחר שנתיים של טיפולים רפואיים קשים הצליח להשתקם והפך לספורטאי מצטיין, שחיין ושחקן בנבחרת ישראל.

דרישתם של השוטרים, שפרצו בליל י”א בתמוז תרי”ח (23.6.1858) לבית משפחת מורטארה בבולוניה שבאיטליה, הממה את זוג ההורים. בני הזוג, סוחרים יהודים שלווים, לא שיערו כי המשרתת הנוצרייה ששירתה בביתם שש שנים קודם לכן, בשעה שבנם הקטן ארדגו היה חולה, תטביל אותו בסתר לנצרות (“כדי להציל את נשמתו”). שנים מאוחר יותר היא התוודה על כך בפני כומר, שמצידו הפעיל מייד את כוחות המשטרה בתוקף החוק, ולפיו אסור לאנשים שאינם קתוליים לגדל ילדים קתוליים. זעקתם של ההורים הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. יהודים ולא יהודים שהאמינו כי בעידן ההשכלה והאמנציפציה מעשי חטיפה וכפייה דתיים מסוג זה אינם אפשריים עוד, נזעקו לפעול. מבריטניה הגיע לרומא סֵר משה מונטפיורי, וניסה במשך שבועות להיפגש עם האפיפיור, אך לשווא. ארגדו נותר בוותיקן והוכשר לכומר בפיקוחו ובהדרכתו האישית של האפיפיור. לימים, הפך לבכיר יחסית בכנסייה והוביל פעילות מסיונרית באירופה ובאמריקה. הפרשה, שזעזעה את העולם היהודי, היוותה זרז להקמתה של “חברת כל ישראל חברים”, שנועדה להגן על זכויות היהודים בעולם.  

בשעה שלוש וארבע דקות ביום י’א תמוז תרפ”ז (11.7.1927) רעדה האדמה. מהמוקד בצפון ים המלח יצאו גלי רעש שהיכו בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר ברחבי הארץ. עיקר הנזקים פקדו את האזורים הערביים. בשכם נחרבו שליש מבתי העיר, גשר אלנבי התמוטט אל תוך הירדן ובתים ומלונות חדשים שנבנו ביריחו קרסו. למסגד אל אקצא, כמו גם לבנייניה החדשים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נגרם נזק כבד. גם מרכזי הערים לוד ורמלה ספגו מכה קשה. פעולות החילוץ התנהלו במהירות וביעילות יחסית בידי הממשל הבריטי, שגם סייע בבנייה ובשיקום באזורים הנפגעים. בעקבות הרעידה הציב הממשל סטנדרטים חדשים ובטוחים יותר לבנייה ברחבי הארץ. בני היישוב היהודי, שנפגעו בעיקר ברכוש ולא בנפש, מיהרו לסייע לשכניהם. העיר תל אביב אימצה את שכם החרבה, ושלחה לחם וצוותי חילוץ. הנדבן היהודי נתן שטראוס תרם חמשת אלפים לירות שטרלינג לשיקום ההריסות בכפרים ובערים שנפגעו. כמאה ושלושים הרוגים וכחמש מאות פצועים נמנו בעקבות הרעש. ומאז, ובשאיפה שגם בעתיד, לא גרמה האדמה נזקים משמעותיים ליושבים ברחבי הארץ.