מנהיגי עם הספר החליטו שלא ייתכן שחגיגות העשור למדינת ישראל, יסתכמו אך ורק במצעדים צבאיים ובהצגת הישגים גשמיים. הרעיון לערוך חידון ארצי ועולמי שישקף את ידיעת התנ”ך התקבל בברכה על דעת דוד בן גוריון, חובב התנ”ך, וביום י”ח באב תשי”ח (4.8.1958) התכנסו בירושלים המתמודדים שהגיעו לשלב הארצי. החידון, שיועד למבוגרים, שודר בשידור ישיר ברדיו והתקיים בנוכחות כל הנהגת המדינה. המנצח, שענה על כל השאלות בשלמותן, היה עמוס חכם, שסבל מלקות דיבור, התייתם בגיל צעיר, ומצא את פרנסתו בדוחק כפקיד בבית חינוך עיוורים בירושלים. בעקבות החידון, ובעקבות זכייתו גם בשלב הבינלאומי שהתקיים עשרה ימים מאוחר יותר, הפך עמוס לגיבור לאומי, החל בקריירה ספרותית ומחקרית, וכתב כרכים רבים מפירוש “דעת מקרא” על התנ”ך. החידון עצמו הפך למסורת, התקבע בפולקלור הישראלי, ואף זכה להיות הנושא של מערכון “מה הוא קופץ” המפורסם. בהמשך השנים, עבר מוקד תשומת הלב לחידון התנ”ך לנוער המתקיים עד היום ביום העצמאות. בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לחדש גם את חידון התנ”ך למבוגרים.

רבי יעקב כולי נולד בירושלים (1689), כבן למשפחת רבנים מפוארת. בגיל צעיר הופקד בידי משפחתו על משימת ההוצאה לאור של ספרי סבו, הראשון לציון, רבי יעקב חביב. הואיל ולא היו בתי דפוס בארץ ישראל, עבר רבי יעקב לקושטא, ושם עסק בהדפסת ספרי סבו וספרים אחרים של רבותיו. במהרה הפך לאחד הרבנים הבולטים באימפריה העות’מאנית, והשפעתו נודעה בכל רחבי הבלקן. מתוך רצון להנחיל את לימוד התורה גם להמוני העם, לנשים ולילדים, יזם רבי יעקב את המפעל המונומנטלי של “ילקוט מעם לועז”. במסגרת מפעל זה, ליקט על כל אחד מפסוקי התורה מדרשים, סיפורים הלכות ודברי מוסר, ושזר אותם ברצף המאפשר קריאה שוטפת ומרתקת. היצירה נכתבה בלדינו (שפת “מעם לועז”), וזכתה להצלחה ולתפוצה עצומה. רבי יעקב הספיק לכתוב את הפירוש רק על ספר בראשית ועל חלק מספר שמות טרם פטירתו בי”ט באב התצ”ב (10.8.1732). רבנים אחרים המשיכו את כתיבת היצירה, עד שהושלמה קרוב למאתיים שנה לאחר תחילתה. ילקוט מעם לועז תורגם לערבית יהודית, לעברית ולאנגלית, והפך לאחד מספרי הקודש הנפוצים בעולם היהודי.

הממסד הציוני לא התלהב מהרעיון. בניגוד לתנועת בית”ר שהחלה כבר כמה חודשים קודם לכן את עליית “אף על פי” שהביאה אלפי מעפילים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, נטו ראשי ההגנה שלא להביא לארץ עולים בצורה בלתי חוקית. הלחץ מהשטח שינה את המצב. צעירים יהודיים ממזרח אירופה שהגיעו מפולין, יחד עם יוזמה ותושייה של אנשי הפלוגה הימית של “הפועל” הביאו לרכישתה של “ולוס” (חץ ביוונית) שהפליגה בקיץ 1934 מחופי יוון. שלוש מאות וחמישים נוסעים עלו על הספינה, שנועדה במקור למאה ושמונים, במסווה של “מסע סטודנטים”. לאחר ארבעה ימי הפלגה, בליל י”ט באב תרצ”ד (31.7.1934) הגיעה האונייה לחופי הארץ. ספינות קטנות שהושטו בידי אנשי ההגנה (שבהתהפכותה של אחת מהן נספו שתי מעפילות) הורידו את הנוסעים לחופי נתניה, כפר ויתקין ושפך הירקון בתל אביב. אנשי המחתרת סייעו להסתרתם בקרב תושבי הארץ מבלי שהבריטים יגלו את הנעשה. כמה חודשים לאחר מכן, בשעה ש”ולוס” ביקשה לחזור על הפעולה, נלכדה האונייה ותנועת ההעפלה של “ההגנה” נפסקה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

שוטרי המשטרה החשאית הסובייטית פרצו לביתו ערב פסח 1939. המעצר היה קשה ומלווה בעינויים. הרב לוי יצחק שניאורסון (ר’ לויק), מי שכיהן כרבה של יקטירנוסלב שבאוקראינה קרוב לשלושים שנה, הואשם כי הוא עומד בראש הפעילות הדתית האסורה ברחבי ברית המועצות. הרב לוי יצחק שניאורסון, שהשתייך למשפחתם של מנהיגי חב”ד, נודע כעילוי מגיל צעיר והיה מעורב בהנהגת הקהילה היהודית ברוסיה במשך שנים ארוכות. פעל למען היהודים בצבא הצאר וסייע לנפגעי הפרעות והמלחמות. גם איסורי השלטון הסובייטי לא הרתיעו אותו. בתום משפטו, נשלח לגלות בקזחסטן, שם ניסה לפעול בשארית כוחותיו למען החייאת החיים היהודיים גם במחוזות נדחים. רוב כתביו, שבהם עסק בחיבור הנגלה והנסתר ובדיוק בפסוקי התורה, הושמדו בידי השלטונות. נפטר מייסוריו וממחלתו ביום כ’ באב תש”ד (9.8.1944) בגלותו שבמרחבי רוסיה האסייתית, תוך שהוא מנסה לארגן תפילות והווי יהודי עד ימיו האחרונים. אשתו, חנה, ובנו הצליחו לצאת לארצות הברית, ושם הפך הבן, הרב מנחם מנדל שניאורסון, למנהיגה ההיסטורי של חסידות חב”ד.

“פני המשתתפים קורנות במרץ וסיפוק פנימי, והלב רונן למראה השלב החדש בשרשרת ההגשמה של חלום התחיה”. כך תיארה העיתונות, בעיצומם של “ימי החירום” (כפי שנקראו מאורעות תרצ”ח בפי אנשי התקופה), את העלייה לקרקע של קיבוץ (ולימים מושב שיתופי) “בית יהושע” שבגבול השרון ביום כ’ באב תרצ”ח (17.8.1938). מאתיים וחמישים איש שהגיעו מיישובי הסביבה סייעו בידי עשרות חברי גרעין ההתיישבות להקים שני צריפים, מגדל תצפית, חומה היקפית וכמה אוהלים. היישוב, שהיה חלק ממפעל ההתיישבות של יישובי “חומה ומגדל”, הוקם בידי חברי תנועת הנוער הציוני “עקיבא” שעלו מפולין. לאחר השואה, הם הקימו במרכז היישוב אנדרטה לזכר חבריהם שנספו בשואה ונפלו במסגרת מרד הגטאות שאליו היו שותפים. מימי ביצת נחל פולג, שיובשו לאחר הקמת המדינה, לא הרתיעו את תושבי היישוב שנקרא על שם יהושע טהון, ממנהיגי התנועה הציונית, ואלו הקימו במקום ענפים חקלאיים משגשגים. מיקומו של היישוב סמוך לכביש החוף ותחנת הרכבת שהוקמה בצידו, הביאו לשגשוג המקום. אלף תושבים גרים כיום במושב המשמש גם כמרכז חינוכי ואזורי.

מרכז ירושלים היה הומה אדם בצָהֳרי יום חמישי, כ’ באב תשס”א (9.8.2001). הורים וילדים רבים בילו באזור את חופשת הקיץ, ורבים מהם סעדו להנאתם פיצות במסעדת “סבארו” שבפינת הרחובות יפו והמלך ג’ורג’. איש לא חשד בצעיר לבוש חולצה לבנה שנכנס למסעדה ובידו גיטרה. בשעה שתיים בצהריים, שעה שבה המסעדה הייתה עמוסה אדם, הפעיל הצעיר מוחמד אל מסרי, פעיל חמאס בן עשרים ושתיים מהשומרון, את מנגנון ההפעלה. הגיטרה, שהייתה גדושה בעשרה ק”ג חומר נפץ ובברגים ואומים רבים, התפוצצה והעיפה רסיסים לכל עבר. הנזק היה עצום. חמישה עשר איש, ביניהם שבעה ילדים וחמישה מבני משפחת סחיווסחורדר נרצחו. עשרות נפצעו קשה. הפיגוע, שהיה אחד השיאים בימים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, הימם את ישראל וגרר גל של גינויים והשתתפות בצער מכל רחבי העולם. צה”ל יצא לגל של פעולות תגובה מול הרשות הפלשתינית ותפס מבנים ומתקנים שבהם בוצעה פעילות חבלנית באזור ירושלים. מתכנני הפיגוע, וביניהם סטודנטית פעילת חמאס שחיפשה “מקום מלא יהודים דתיים” לבצע בו פיגוע, נעצרו. אולם, רובם שוחררו לאחר מספר שנים במסגרת עסקת שליט.

בזה אחר זה נלקחו האסירים מתאי כלא לובאינקה במוסקווה אל אתר ההוצאה להורג. עד עלות השחר של כ”א באב תשי”ב (12.8.1952) לא נותר איש מהצמרת האינטלקטואלית של יהדות ברית המועצות בחיים. שלושה עשר משוררים, סופרים עיתונאים ורופאים, וביניהם פרץ מרקיש, איציק פפר ודוד ברגלסון – מגדולי משוררי היידיש – נורו באשמת “הבגידה במולדת”. ליל המשוררים היה אקורד הסיום הטראגי של עלילות “הוועד היהודי האנטיפשיסטי”, גוף שהוקם בידי הממשל הקומוניסטי בימים הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה, כדי לגייס את תמיכתה של יהדות המערב במלחמתה של רוסיה בנאצים. חברי הוועד, משוררים סופרים ועיתונאים יהודיים סבבו בערי אמריקה, וגייסו תמיכה מורלית וכלכלית בברית המועצות. עם סיום המלחמה, סר חינו של הוועד בעיני השלטון, שביקש להכחיד כל זכר ללאומיות ולמסורת היהודית. הוועד פורק, מנהיגו, שלמה מיכאלס, נרצח בתאונת דרכים מבוימת, וחברי הוועד הנותרים הוצאו להורג. רק ארבע שנים אחרי הרצח, הודיעו השלטונות לקרובי הנרצחים על מות יקיריהם, ומאוחר יותר טוהרו שמותיהם. בשכונת רסקו בירושלים הוקם לזכרם גן תשי”ב.

אלפי מפגינים זועמים גדשו את רחובות ירושלים. שיתוף פעולה נדיר חיבר בין חברי תנועות הנוער “השומר הצעיר” ו”בית”ר”, ששאגו “קצין ורמאכט לך הביתה”. המשטרה הגנה בכוחות מתוגברים על דרכי הגישה לבית הנשיא, וביום כ”א באב תשכ”ה (19.8.1965) הגיש רולף פאולס, מי שאיבד את זרועו בהיותו קצין גרמני בחזית המזרחית במהלך המלחמה, את כתב האמנתו כשגרירהּ של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לנשיא מדינת ישראל זלמן שז”ר. ההפגנות לא בלמו את המהלך, גם האבנים שפגעו במכונית השגריר לא בלמו את מדיניות הממשלה שביקשה למתוח קו על העבר ולקשור קשרים עם “גרמניה האחרת”. הצורך האסטרטגי בידידים לנוכח אתגריה של מדינת ישראל הכריע. שנים ארוכות מאוחר יותר, בצל קשרים כלכליים, צבאיים ומדיניים עמוקים בין גרמניה, החשובה שבמדינות אירופה, לישראל, ובצל העובדה שמסחר עם גרמניה, ביקורי תיירות בה ואף ירידה לצורך מגורים בה הפכו ללגיטימיים בעיני חלקים גדולים מהחברה הישראלית, נותרה השאלה האם החרם והכעס על הגדול שבפשעים לא תמו מוקדם מדי.

“אני ד”ר הרצל, עזור לי להקים את המדינה היהודית”. הבקשה שהייתה בפיו של הגבר המזוקן שפקד את ביתו בלונדון בסוף 1895 זעזעה את עולמו של ישראל זנגביל. זנגביל, בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה שהתיישבה בלונדון, כבר נודע בתקופה זו כסופר מפורסם, שספריו על המשבר שחווה העם היהודי נודעו ברחבי העולם. זנגביל נשבה בקסמו של הרצל והיה מראשי הכותבים בעיתונות הציונית. כמי שהעריך שהסיכוי להתיישבות בארץ ישראל קלוש, תמך בהתלהבות בהצעת אוגנדה שבה ראה מענה לבעיה היהודית. לאחר דחיית ההצעה ומות הרצל, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה “הטריטוריאליסטית”, שביקשה להקים מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם שבו נראה כי יש סיכוי ריאלי יותר להצלחה מאשר בארץ ישראל. באחרית ימיו חי זנגביל בארצות הברית, ומחזהו, “כור ההיתוך”, שעסק במהגרים באמריקה, טבע  את מטבע הלשון שהיה בשימוש שנים רבות – לשבח או לגנאי – בארצות הברית ולאחר מכן גם בישראל. זנגביל, שיחד עם רעייתו אדית איירטון, היה פעיל בתנועה לשוויון זכויות הנשים, נפטר בכ”ב באב תרפ”ו (1.8.1926)

“אתם עומדים על סף השחרור, בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל … ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה”, יופ וסטרוייל  סיים את דבריו ונפרד לשלום מהקבוצה. עוד כמה עשרות נערים יהודים עברו הלילה בהדרכתו את הגבול . הוא פנה לחזור לרוטרדם שם עבד כמנהל בית הספר. עליו לעבוד כרגיל, כדי שאיש לא יחשוד במעשיו בלילות. וסטרוויל  שנולד בשנת 1889 נודע כאישיות ייחודית. הוא דגל בהימנעות מאלימות בכל מחיר ופיתח שיטות חינוך חדשות וייחודיות שהתפרסמו בכל הולנד. כאשר החלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד להשמדה, הוא החליט לא לעמוד מנגד, ויחד עם אשתו וילי עסק בהברחתם של מאות צעירים יהודים מהמדינה. כאשר נתפס בידי הנאצים העדיף לעבור עינויים קשים ולא הסגיר את חבריו למבצע. לאחר שהוצא להורג בידי הגרמנים, מעט לפני סיום המלחמה, בכ,ב אב תש”ד (11.8.1944) היה יופ אחד מחסידי אומות העולם הראשונים שעץ לכבודם ניטע ביד ושם.