בקיץ 1934 גילה ברל כצנלסון, מי שזוהה בימי המנדט כאידיאולוג המרכזי של תנועת העבודה, כי אחת מתנועות הנוער של תנועת העבודה החליטה להוציא את חניכיה למחנה קיץ ביום תשעה באב. כצנלסון הזועם על התעלמותם של מדריכי התנועה ממשמעותו ההיסטורית והלאומית של היום, הגיב במאמר שפורסם בעיתון “דבר” בי”ד באב תרצ”ד (26.7.1934) תחת הכותרת: “חורבן ותלישות”. בדבריו טען ברל כי אסור לנתק את הציונות המתחדשת מהעבר היהודי המפואר וכי כל התנועה הציונית תלויה בהכרה ובהזדהות עם העבר היהודי: “אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה…של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל”. עוד כתב כי על הציבור החילוני בארץ לא להתנתק מסמלי העבר, אלא למלא אותם בתוכן חדש: “האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים”. המאמר היכה גלים ביישוב היהודי, ומשמש עד היום כמקור מרכזי בדיונים על אודות בירור זהותה היהודית של מדינת ישראל.

החלום התחיל מעבר לים. פרופ’ פנחס חורגין, איש “ישיבה יוניברסיטי” שבארצות הברית, ביקש לייסד בישראל הצעירה אוניברסיטה שתתרום “תרומה נשגבה להתפתחות הרוחנית והתרבותית של המדינה ולחוסן נפש אומתנו בתפוצות”. קבוצה של אנשי אקדמיה ציוניים דתיים מצפון אמריקה ותרומות שהגיעו גם הן מעבר לים היו הכוח המניע למהלך. הם בחרו להנציח בשמה של האוניברסיטה את מנהיגם שנפטר כמה שנים קודם לכן, הרב מאיר בר אילן. הדרך לא הייתה קלה. הממסד האקדמי בישראל התנגד (כדרכו…) להקמת מסגרת נוספת, ושאלת השילוב בין מוסד בעל אופי דתי לאקדמיה מערבית הציבה, ומציבה עד היום, אתגרים בפני האוניברסיטה. בי”ד באב תשי”ג (26.7.1953) הונחה אבן הפינה לקמפוס בפאתי רמת גן. במהלך השנים השתנה אופייה של האוניברסיטה במידה רבה. היא מאכלסת רבבות סטודנטים מכל חלקי החברה הישראלית, עומדת בחזית ההוראה והמחקר בתחומים שונים, ולמרות כל התמורות שחלו באופייה, היא עדיין מציבה את הזיקה ואת המחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל כערך מרכזי. בליבה ניצבים המכון הגבוה לתורה והמדרשה לבנות, מוסדות המרימים את דגל שילוב התורה והמדע, כאות ומופת לחברה הישראלית.

הגסטאפו ומשתפי הפעולה הבלגיים הלכו וסגרו על הקהילה היהודית במדינה. עוד ועוד יהודים נשלחו למחנות המעבר והריכוז, ומהם מזרחה למחנות המוות שבפולין. צעירים יהודים אמיצים ועסקני הקהילה חברי “ועד ההגנה של יהודי בלגיה” חיפשו נואשות אחר מי שיוכל להושיע. פנייתם אל איבון נוז’ן(ילידת 1900), ראש “הסוכנות הלאומית למען הילד” והאחראית על בתי היתומים במדינה, לא נפלה על אוזניים ערלות. ארבעת אלפים הילדים שהצליחה המחתרת להבריח שוכנו בידי איבון ואנשיה בבתי יתומים ובקרב משפחות של חסידי אומות העולם, רבים מהם קתוליים. קשריה והכספים שהצליחה לגייס למימון המבצע (כולל אלו שהוצנחו במיוחד עבורה ממטוסים בריטיים שטסו מעל שמי בריסל) לאחר שכספיה של המחתרת היהודית אזלו, אפשרו את הצלת היהודים ואת חילוצם, גם כאשר הסגירו אותם מלשינים לגרמנים. היא לא היססה לערב במבצע גם את מלכת בלגיה, אליזבת, וכך הצליחה להציל בית יתומים גדוש בילדים יהודיים שכמעט ונלכד בידי הגרמנים. איבון, הנחשבת כגיבורה לאומית בבלגיה ומי שקיבלה את תואר “חסידת אומות העולם” מיד ושם, נפטרה בט”ו באב תשמ”ז (10.8.1987)

“מייסדי המושבה מתחייבים בכל לבבם ובכל נפשם לטובת רעיון יישוב ארץ ישראל, ולהתהלך לרוח תורתנו ולאום ישראל…ומתחייבים לעורר ליבות עמנו ליישוב ארץ ישראל ובניין הריסות הלאום”.  ההסכם שעליו חתמו חברי “ועד חלוצי יְסוּד הַמַּעֲלָה”, קבוצת עולים ותושבים ותיקים בארץ שתרו אחרי קרקעות להקמת התיישבות, סלל את הדרך להקמת המושבה. 3,340 דונם שנקנו במחיר 15 פרנק לדונם, היו המחיר לאדמת “עין הקורא”, שנקראה בפי המתיישבים “ראשון לציון”. בט”ו באב תרמ”ב (31.7.1882) עלו על גבעה בין רמלה לחוף הים מייסדי המושבה. בדרכם להיות העיר הרביעית בגודלה בישראל, בת כרבע מיליון תושבים, התמודדו מייסדי ראשון עם הצקות התורכים, קשיי פרנסה ואתגר אדיר במציאת באר המים שהונצחה גם בסמל העיר. הברון רוטשילד שנחלץ לעזרת המתיישבים, ושלעיתים פקידיו גם רדו בהם, הקים בראשון את יקב כרמל הראשון (שהיה גם המקום הראשון שבו פרצה בארץ שביתת פועלים עבריים…). בראשון לציון גם הוקמו גן הילדים העברי הראשון ובית הספר העברי הראשון, התארגנו פעולות “ההגנה” באזור הדרום, ופרח ענף הגפנים. מזל טוב ראשון!

“הגליל משוחרר, הגליל שלנו הוא, הגליל של בנינו הגדלים על קרקע הארץ ושל אחינו מרחוק יבואו. חיים בגליל, עתיד בו, חירות בו, תקווה בו…מוות למבקשי מותנו, חירות לישראל ואדמתו!”. כך כתב לחייליו מפקד חזית הצפון, משה כרמל, עם סיום מבצע חירם – המבצע שפיקד עליו, בדומה לשאר קרבות תש”ח בחיפה ובגליל. משה כרמל נולד בפולין (1911), עלה לארץ והיה ממייסדי קיבוץ נען. מגיל צעיר שירת בהגנה והיה ממפקדיה. במסגרת אחד הקורסים שעליהם פיקד, נתפס בידי הבריטים. המכתבים שכתב לחברתו מכלא עכו שבו הוחזק, הפכו לימים לספר “זיכרונות אסיר עברי” שפורסם בעילום שם ונפוץ בארץ באלפי עותקים (חרף איסור הבריטים). לאחר שפיקד על חזית הצפון במלחמת העצמאות והוביל את שחרור חיפה, נצרת ועכו, כיהן שנים ארוכות כחבר כנסת וכשר התחבורה. היה ממתכנני מבצע קדש וממתאמי המבצע עם הבריטים ועם הצרפתים. שימש כעורך העיתון “למרחב” של תנועת אחדות העבודה, ופרסם מאמרים פובליציסטיים רבים. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, כיהן כיושב ראש חברת אל על. נפטר בט”ז באב תשס”ג (14.8.2003)

חיים חפר ויהורם גאון הנציחו את עלילותיו בשירם. רבות משכונות ירושלים מנציחות את זכרו, וסמוך לטחנת הרוח המיתולוגית ניצבת מרכבתו המשוחזרת. סר משה מונטפיורי הקדיש את מאה ואחת שנות חייו ואת ההון הרב שצברו בבריטניה משפחתו ומשפחתה של רעייתו יהודית, לסיוע ליהודים בכל רחבי העולם. מונטפיורי שימש כיו”ר ועד הקהילות היהודיות בממלכה, כסגן ראש עיריית לונדון וכאחד מאנשי העסקים המובילים בבורסה הבריטית של אותם ימים. הוא התערב למען יהודי סוריה המעונים בימי עלילות דמשק, ניסה לסייע ליהודי רוסיה ומרוקו, וכן ליהודי איטליה בעת פרשת מורטארה. מעל הכול, חיבב את ארץ ישראל שבה ביקר שבע פעמים. תרומותיו להקמת מוסדות בריאות, תורה וחסד וניסיונותיו לעידוד תיעוש ויוזמה כלכלית זיכו אותו באהדת היישוב בארץ. המבנה ההיסטורי של קבר רחל (שהוסתר, לימים, בשל מתקפות המחבלים), שורת האבנים הנוספת שנועדה להגן על מתפללי הכותל ופרדס מונטפיורי בפאתי יפו, היו רק כמה מפעולות הנדבנות של מי שביקש ש”רק אבן ירושלמית” תונח למראשותיו בשעה שנפטר ביום ט”ז באב תרמ”ה (28.7.1885)

אריה בורנשטיין, הילד היהודי מאוקראינה (יליד 1879), הפך במחציתה הראשונה של המאה העשרים ליהודי החשוב והמשפיע בעולם, כנראה. מגיל צעיר התחבר לתנועות הסוציאליסטיות, החל לפרסם מאמרים בכתבי העת המפלגתיים והיה מעורב בפעולות מחתרתיות נגד שלטון הצאר. במהלך המעצרים הרבים שאותם חווה, והבריחות מרוסיה לכל רחבי אירופה, שינה את שמו ל”ליב טרוצקי”. לאחר השתלטות הקומוניסטים על ברית המועצות, כיהן כשר החוץ והקים את הצבא האדום שבהנהגתו ניצח, נגד כל הסיכויים, את אויבי המהפכה. טרוצקי, כריזמטי ואכזר, אידיאולוג נחוש וקנאי הובס לבסוף בידי סטלין. הוא נאלץ להימלט מרוסיה, נדד ברחבי העולם, ובסופו של דבר – נרצח בידי מתנקש, איש המשטרה החשאית הסובייטית בביתו במקסיקו סיטי בי”ז באב ת”ש (20.8.1940). טרוצקי התכחש ליהדותו, היה אתאיסט קיצוני שרדף את נציגי הדת ופעל לסגירת מוסדותיה. הוא האמין כי הפתרון לבעיה היהודית הוא התבוללות, ונחרד מהמסע האנטישמי שנוהל נגדו ונגד משפחתו בידי סטלין ובידי שאר אויביו. בשנותיו האחרונות החל טרוצקי לתמוך במידה מסוימת ברעיון הציוני. לימים, עלו כמה מבני משפחתו לארץ, והם מתגוררים ביישובים תורנים בשומרון…

חודשים ארוכים של הסתה וטענות שווא של הממסד המוסלמי, ולפיהן היהודים זוממים להשתלט על הר הבית, השיגו את מטרתם. ההמונים, שהתכנסו על הר הבית בצָהֳרי יום שישי י”ז באב תרפ”ט (23.8.1929), ירדו מההר והחלו להתנפל על שכונותיה היהודיות של ירושלים. תוך מספר שעות התפשטה האש לכל רחבי הארץ. בשכונות החרדיות הוותיקות בניסן־ב”ק שבמזרח ירושלים, בצפת ובעיקר בחברון, שבהן לא פעלו כוחות “ההגנה”, בוצעו מעשי רצח והתעללות אכזריים מאין כמותם בתושבים המופתעים, שחיו מאות שנים בדו־קיום עם שכניהם. עשרות יישובים מבודדים ברחבי הארץ הותקפו ופונו בידי הבריטים, לעיתים לאחר קרבות הגנה ממושכים של המתיישבים, כמו בחולדה ובבאר טוביה. במוצא נרצחו שבעת בני משפחת מקלף בידי כנופיה (מרדכי, אחד הילדים  שניצלו, יהיה לימים רמטכ”ל צה”ל). ביישובים היהודיים הגדולים הצליחו כוחות ההגנה, ברוב המקרים, להדוף את המתקפה תוך שהם סופגים נפגעים. אוזלת היד של הבריטים, הביאה לכך שרק לאחר שבוע שבו נרצחו 135 יהודים שככו הפרעות. רבים רואים בתרפ”ט את ה”סיבוב” המשמעותי הראשון במאבק היהודי־ערבי על ארץ ישראל.

ארבע מאות חיבורים, מאות מאמרים במגוון שפות, אלפי תלמידים שנחשפו למשנתו ברחבי העולם וקשרים ענפים עם מנהיגים ברחבי תבל שראו בו את אחד ממסבירי היהדות הגדולים. כל אלה ועוד הותיר אחריו הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), מהבולטים והחשובים ברבני הדור האחרון, שנפטר בי”ז באב תש”ף (7.8.2020). הוא נולד בירושלים (1937) למשפחה חילונית סוציאליסטית, חזר בתשובה והתקרב למשנת החסידות, במקביל ללימודים למתמטיקה כסטודנט הצעיר ביותר (16) באוניברסיטה העברית. כיהן כאיש חינוך, כמנהל בית ספר, ככותב כתבי עת שקראו להתחדשות יהודית, ולימים, עמד מאחורי הקמת ישיבת “מקור חיים”. בין מפעליו: ביאורים לתנ”ך, למשנה תורה לרמב”ם, לספר התניא , למעשיות רבי נחמן מברסלב. ומעל הכול – “התלמוד המבואר”, שנודע כ”תלמוד שטיינזלץ” ופתח את שערי הגמרא בפני רבבות לומדים. היה מהראשונים שלימדו יהדות מאחורי מסך הברזל, וממקדמי הקשרים בין ישראל לברית המועצות. חתן פרס ישראל למדעי היהדות ובעל עיטורים ופרסים מכל רחבי העולם. בספריו ובשיחותיו הקיף את כל עולמות היהדות, תוך שהוא עושה זאת בשפת הדור ומתוך העמקה במחשבה היהודית והעולמית.

השקט ששרר בכביש 12 שחצה את מרחבי הנגב בואכה אילת הופר בבת אחת בצוהרי י”ח באב תשע”א (18.8.2011). חוליית מחבלים שפעלה, ככל הנראה, בשיתוף פעולה בין כוחות הג’יהאד בסיני לכוחות החמאס חצתה את גבול ישראל־מצרים, והחלה לפגוע בכלי רכב ישראליים. אוטובוס שיושביו נפגעו, ובמקרה הייתה בו חובשת שטיפלה בפצועים תחת אש; מחבל מתאבד שהביא לשריפתו של אוטובוס אחר ולרציחתו של הנהג; ורכב שכל יושביו נורו למוות. כל אלה היו בין הפיגועים שהספיקו המחבלים לבצע בטרם חוסלו בידי לוחמי צה”ל. במהלך הפיגוע התפתחו חילופי אש בין צה”ל לכוחות המצרים, ובהם נפגעו בשגגה כמה חיילים מצריים. שעות לאחר תחילת הפיגוע, הצליח מחבל שלא נלכד לירות ולפגוע בפסקל אברהמי, לוחם ימ”מ קרוב לשלושה עשורים, צלף אגדי ודמות מוערכת מגיבורי ישראל, שנפל בקרב. מלבד פסקל, נרצחו במהלך הפיגוע שישה אזרחים וחייל. בתגובה לאירוע החלה ישראל בבניית חומה לאורך הגבול המצרי, וכוחות צה”ל התקיפו מטרות מחבלים ברצועת עזה. פסקל אברהמי הונצח בסרטים ובספרים, וכן שמות רחובות ובתי כנסת נקראו על שמו.