אליהו. הנביא שהופיע מהרי הגלעד ו”אזור בד חגור למתניו”, מי שלא נרתע מלהוכיח את החזקים שבמלכי ישראל, וזעקותיו “הרצחת וגם ירשת” אל מול עוול ורשע הפכו להיות מופת לדורות. מי שידע לגזור בצורת, ידע גם להשיב חיים. מי שהבטיח ליתומים ולאלמנות כי “כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר”, במקביל תבע מהעם להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהשמיד את נביאי הבעל והאשרה. הנביא שידע לכרות את מימי הירדן, להוריד אש מן השמים, לשבוע מפי העורבים ולעלות בסערה השמיימה, נלקח לפי המסורת ביום י”ב באב. דמותו הפלאית מלווה עד היום את עם ישראל, בזמירות מוצאי השבת, ב”כיסא אליהו” בברית המילה, בהמתנה להגעתו בליל הסדר, בציפייתם של חכמי הגמרא ולפיהם “תשבי יתרץ קושיות ובעיות” (תיקו), ומעל הכול – בציפייה להגעתו כמבשר הגאולה ש”ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. דמותו של אליהו זכתה לביטוי נרחב בספרות, בציור, באומנות ובשירה. בזמר העברי, הבטיח יורם טהר לב כי את כיסא המשיח על כפיו יביא לאליהו הנביא.

הצעיר שהגיע לחופי ניו יורק זמן קצר לאחר תחילתה של מלחמת העולם השנייה היה המום. מנהיגי יהדות אמריקה סירבו בכל תוקף להפעיל לחץ ציבורי על הממשל האמריקאי כדי שיסייע ליהודי אירופה, שטבעת החנק סביבם הלכה והתעבתה מיום ליום. חששם של מנהיגי היהודים מלעורר אנטישמיות ומלהרגיז את השלטון לא מנע מהלל קוק להתחיל לפעול. הצעיר (יליד 1915) שלמד בירושלים אצל דודו, הרב קוק, בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית, והספיק להיות ממפקדי האצ”ל, הקים את “הוועד לשחרור האומה”. יחד עם פעילים יהודיים ולא יהודיים החל במסע אגרסיבי של יחסי ציבור, עצומות, הפגנות ועצרות, שכמותו לא ידעה אמריקה ושנועד להזעיק את דעת הקהל והממשל לטובת יהודים. הלחץ נשא אט אט פרי, ובשלהי המלחמה החלו האמריקאים (גם אם מעט מדי ומאוחר מדי) לפעול לעזרת הפליטים, ואפשרו את הצלחתם של רבבות יהודים. קוק (ששינה את שמו בארצות הברית לפיטר ברגסון) סייע בגיוס משאבים לטובת לוחמי האצ”ל, והיה ממארגני האונייה אלטלנה. היה חבר הכנסת הראשונה, הוגה דעות וממנהיגי הימין החילוני בישראל הצעירה. נפטר בכ”ט באב תשס”א (18.8.2001).

צירי הקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל בל’ באב תרס”ג (23.8.1903) הוכו בתדהמה לשמע דבריו של הרצל שפתח את הדיונים. שר המושבות הבריטי, צ’מברלין, הציע להקים מסגרת אוטונומית להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, הכריז הרצל. הואיל וכרגע לא ניתן להתקדם מול הטורקים בנושא ארץ ישראל, וצרת היהודים באירופה הולכת ומתגברת, “נציל נא את מי שניתן להצילם”, ונקים “מקלט לילה זמני” עד שנוכל להגיע לארץ ישראל, המשיך להסביר יו”ר התנועה הציונית הצעירה. לאחר רגע של דממה פרצה סערה באולם. תשואות רמות לצד מחאות תקיפות הביאו לקרע בתנועה הציונית. 295 צירים (כמנין “צָרָה”, כדברי המתנגדים) הצביעו בעד המשך בדיקת ההצעה, ו178 התנגדו. מאמרים ואספות עם סוערות הלהיטו את העולם היהודי, וגם שבועתו של הרצל בפני אספת המתנגדים “אם אשכחך ירושלים” לא הפחיתה את הכעס של “ציוני ציון”. משלחת הבדיקה שיצאה לאוגנדה הבריטית וחזרה עם מסקנות לא מעודדות במיוחד, כמו גם ההתנגדות התקיפה שהובילו חיים ויצמן וציוני רוסיה, וכן פטירתו של הרצל זמן קצר לאחר מכן, הביאו להורדת התוכנית מעל סדר היום. הציונות נותרה בציון.

רבבות הנהגים החולפים מדי יום במֶחלף “אלוף שדה” שבמרכז הארץ, פוסעים בעקבותיה של אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה הציונית. שדה, שנולד בפולין כיצחק לנדבורג, גדל במשפחה מסורתית. בבחרותו, הצטרף לצבא הרוסי ולאחר מכן לצבא האדום, שם הגיע לתפקידי קצונה. הוא עלה לארץ בעקבות פגישה עם יוסף טרומפלדור. לנדבורג, שעברת את שמו לשדה, היה ממקימי גדוד העבודה, הקים את ארגון “הפועל”, יזם את הכניסה העברית לעבודה במחצבות מגדל צדק, והיה ממייסדי ההגנה. בימי מאורעות 1936 – 1939, הוביל שדה את תפיסת ה”יציאה מו הגדר”, שבמסגרתה עברו כוחות ההגנה ממגננה למתקפה. בהמשך, הקים את הפלמ”ח ועמד בראש תנועת המרי העברי. חילוקי דעות קשים על רקע רעיוני עם בן גוריון מנעו ממנו להוביל את צה”ל במלחמת העצמאות, אולם הוא נטל חלק משמעותי בקרבות מכריעים כמו קרב משמר העמק, מבצע יבוסי והקמת יחידות השריון הראשונות. זמן קצר לאחר המלחמה, פרש שדה לביתו שביפו, ונפטר בכ”ט באב תשי”ב (28.8.1952). תלמידיו בפלמ”ח, שראו בו גם הוגה דעות רעיוני ומעצב דרך, הקימו לזכרו את הקיבוצים ניר יצחק ומשאבי שדה.

מאיר נקר נולד למשפחה חרדית מעולי עירק. בגיל שש עשרה זייף את גילו, והתנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. אבשלום חביב גדל בירושלים למשפחת סוחרים, ונודע בכושר הכתיבה הייחודי שלו. יעקב וייס, יליד סלובקיה, הספיק כבר בגיל עשרים להציל ממוות מאות יהודים בגטאות הונגריה, ועלה לארץ באוניית מעפילים. שלושתם הצטרפו לתנועת בית”ר ולאצ”ל, והשתתפו בסדרת פעולות קרביות נגד הבריטים. במהלך הפריצה לכלא עכו נתפסו השלושה, לאחר שהעמדה שבה שהו נותקה מעיקר הכוח ותחמושתם אזלה. במשפט שנערך להם סירבו לשתף פעולה עם סדרי הדין, והעבירו את המשפט בשירת שירים לאומיים, באמירת פרקי תהילים ובהצהרות – שזכו לתהודה רבה בעולם – נגד מדיניות הבריטים. גופים רבים בארץ ובעולם פנו אל שלטונות המנדט כדי לבטל את גזר דין המוות שהוטל עליהם, אך לשווא. בליל י”ב באב תש”ז (29.7.1947), הוצאו השלושה להורג בכלא עכו, תוך שהם שרים “התקווה” וקוראים לנקם. למחרת, תלו לוחמי האצ”ל שני סַמָּלים בריטיים שנחטפו על ידיהם בנתניה. וייס, נקר וחביב היו עולי הגרדום האחרונים שנתלו בידי הבריטים בעת שלטונם.

פגישה אחת בשוויץ, בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה, שינתה את חייו. הרב דוד הכהן (יליד 1887) שמע כי בשל מאורעות המלחמה שוהה באזור הראי”ה קוק. הרב דוד, בוגר ישיבות ליטא, תר אחר האמת ואחר משמעות החיים, תוך שהוא רוכש בקיאות מפליאה בתורת הנגלה והנסתר, כמו גם בכתבי הפילוסופים הגדולים (שאותם קרא בשפת המקור). אחר אותה פגישה הוא חש כי מצא את דרכו. נפשו נקשרה בנפש הרב קוק, והוא הפך לאחד מגדולי תלמידיו ולמי שערך את המורכב והשיטתי שבספריו – ספר “אורות הקודש”. הרב הכהן חיפש כל ימיו דרכים להתעלות ולחידוש הנבואה. הוא נהג בעצמו מנהגי צמחונות, נזירות וקדושה, הרבה להתבודד במדבר יהודה וכתב על תפיסת הנבואה הייחודית לישראל, כמו גם על נושאים רבים בתחומי האמונה והקבלה. במשך שנים ארוכות העביר שיעורי אמונה מורכבים ועמוקים בישיבת מרכז הרב (שאת תוכנית הלימודים השלמה שלה, שלא מומשה לעולם, כתב לבקשת הרב קוק). האמין בתחיית האומה ובגאולת ישראל, וחינך את ילדיו ואת תלמידיו לפעול בכל כוחם לגאולת העם והארץ. נפטר בכ”ח באב תשל”ב (8.8.1972).

בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק  הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.

בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.

הרב יהודה פתיה נולד בבגדד (1859), וכרבים מחכמי בבבל בדורו למד תורה בבית מדרש “בית זילכה” ובשיעוריו של הבן איש חי. עסק מצעירותו בקבלה, ויש המגדירים אותו כמקובל החשוב ביותר במאה העשרים. הרב פתיה ניסה פעמיים לעלות לארץ, ובעליות אלו גם דאג להדפסת חלק מספריו, אולם לא עלה הדבר בידו. רק בפעם השלישית, בשנת 1934, התיישב בירושלים ושם נותר עד יום פטירתו בכ”ז באב תש”ב (10.8.1942). הרב פתיה נודע כמי שרבים באו להישמע לתפילותיו ולברכותיו. חיבר ספרים רבים ובהם פירושים על ספרי היסוד של הקבלה, פרשנויות ופיוטים על סדר התפילות ואף פירוש מְשלים עממיים בדרך הנסתר. בחודשי חייו האחרונים הקדיש את כל תפילותיו ומאמציו לעצירת הצבא הגרמני ששעט לכיוון ארץ ישראל מפאתי מצרים. בין השאר יזם תפילות מיוחדות בכל האתרים הקדושים בארץ, ובראשם קבר רחל, ואף יזם טיסה סביב גבולות הארץ שבה התפללו הוא ומקובלים אחרים לעצירת צבאו של רומל. צאצאיו הקימו לזכרו ישיבה ובית כנסת “מנחת יהודה” בשכונת מחנה יהודה בירושלים, המשמש עד היום כמרכז חשוב לתורה ולתפילה.

חמישים המשפחות שהגיעו בטבת תשמ”ג (1983) ל”דיונות המוות”, כפי שנקראו החולות על שפת ימה של רצועת עזה, הניחו את היסודות לבירת חבל קטיף – המרכז האזורי נווה דקלים. למעלה משני עשורים פרח היישוב: מוסדות ממשל ומסחר, מגוון מוסדות חינוך תורה ותרבות, וביתם של למעלה מחמש מאות משפחות מכל גוני הקשת הישראלית שעמדו בנחישות גם אל מול ששת אלפים פגזי מרגמה וטילים שנורו למקום בימי האינתיפאדה השנייה. בי”ב באב תשס”ה (17.8.2005), אחרי חודשים ארוכים של ויכוח ומאבק, יצאה “תוכנית ההתנתקות” אל הדרך. אלפי שוטרים וחיילים הוציאו בכוח את המתיישבים ואת אלפי אוהדיהם שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך בתיהם, והעלו אותם לאוטובוסים בדרכם אל מלונות ואל אתרי “קרווילות” ברחבי הארץ. מראות קורעי לב התחוללו בשעת הוצאת המתבצרים בבתי הכנסת, אך למרות הכול, נאמנים לצו אחדות ישראל, לא היה כמעט מקרה שבו הורמה יד מצד המתיישבים על כוחות הפינוי. נווה דקלים נחרבה, בתי הכנסת שבה הועלו באש בידי הפלשתינים, ובניה, שנפוצו ברחבי הארץ, שיקמו לאיטם את חייהם תוך שהם מאמינים ומקווים לשוב יום אחד לביתם.