“היהודים, ילידי מחוז אלג’יריה, מוכרזים כאזרחים צרפתיים. כל הוראה, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – בטלים”. רבבות יהודי אלג’יריה לבשו חג עם פרסום הצו בכ”ט בתשרי תרל”א (24.10.1870) על ידי ממשלת צרפת. מאות שנים שבהן נחשבו יהודי אלג’יריה כד’ימים (בני חסות של המוסלמים) וסבלו מהשפלות ומהגבלות הסתיימו, ומעמדם מעתה אף היה גבוה משל המוסלמים, שלא זכו באזרחות הצרפתית. הצו חסר התקדים ניתן הודות לפעילותו של אדולף כרמיה, משפטן יהודי שהיה מראשי הליברלים בצרפת. כרמיה, שכיהן כשר המשפטים ופעל כל חייו למען יהודי העולם, עמד מאחורי הקמתה של חברת כל ישראל חברים (כי”ח) שפעלה לקידום מצב היהודים ולהענקת השכלה  כללית לקהילות במזרח. פקודת כרמיה הביאה לזינוק במעמדם של יהודי אלג’יריה, אך בד בבד  גרמה לביטול האוטונומיה היהודית בתחומים רבים ולעליה ניכרת באחוזי החילון וההתבוללות בקרב בני הקהילה. הצו עורר גם אנטישמיות רבה וקנאה מצד המוסלמים, כמו גם מצד המתיישבים הצרפתים הלא יהודים, ובימי מלחמת העולם השנייה הוא בוטל בידי ממשלת וישי.

היישוב היהודי בארץ היה בהלם. הדי מאורעות תרפ”ט הרצחניים עוד לא שככו, וכבר הזדרזה הממשלה הבריטית לתרגם את מסקנותיהן של ועדות החקירה שנשלחו לחקור המצב בארץ. היא הגישה לפרלמנט בלונדון “ספר לבן”, המצביע על צורך בשינוי המדיניות בארץ ישראל. “ספר הבגידה”, “הספר השחור”, “ספר המעל”. אלו היו מקצת ההתבטאויות שהשמיעו מנהיגים יהודיים ברחבי העולם בשעה שנחשפו לתוכנו של המסמך שחיבר סידני ווב (הלורד פספילד) ושפורסם בכ”ח בתשרי תרצ”א (20.10.1930). בין השאר הוצהר כי מעתה תוגבל העלייה היהודית, תוגבל קניית הקרקעות בידי יהודים, ו”מועצה מחוקקת” שבה יהיה רוב לערבים תנהל את הארץ כתחליף לחזון הבית הלאומי היהודי. הפגנות ענק נערכו בארץ ובריכוזים יהודיים בעולם, והתפטרות מחאה של חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהיה מקובל מאוד על הציבוריות הבריטית, זעזעה את הממלכה. בלחץ ההפגנות ומחאות חריפות שהוגשו לפרלמנט, הודיע ראש ממשלת בריטניה מקדונלד כי מדיניות הספר לא תבוצע, וכי הבריטים ימשיכו להיות מחויבים להצהרת בלפור. היישוב היהודי חגג, אך המאבק על השגת העצמאות עוד היה רחוק מסיומו

הכעס ביישוב היהודי על  גרושה של אוניית המעפילים ברכה פולד, היה רב. שלושים ושבעה בחורים וחמש בחורות, חברי גרעין ה’ של תנועת בני עקיבא, ברובם בני שמונה עשרה שעסקו בהכשרה חקלאית בקיבוץ טירת צבי, נקראו  בתגובה אל הדגל. ביום כ”ח בתשרי תש”ז (23.10.1946) החליט היישוב היהודי לתת את המענה לבריטים באמצעות עליית הגרעין מטירת צבי לנקודת התיישבות חדשה בהרי חברון. ההרים הנישאים והקרבה למעיין העניקו לישוב שהצטרף ליישובי גוש עציון את שמו. שנה וחצי בלבד נהנו תושבי עין צורים מהישיבה על אדמתם. קרבות תש”ח, המצור ונפילת הגוש הביאו לחורבן היישוב ולהליכת חבריו בשבי. לאחר תשעה חודשי שבי בעבר הירדן, שבו המתיישבים לארץ והקימו בעמל רב יישוב חדש, ושמו כשם היישוב שנפל באזור שפיר . קיבוץ עין צורים הפך לקיבוץ משגשג (שעבר לימים הפרטה) ובו מוסדות חינוך ותרבות מפוארים וענפי חקלאות, תעשיה ותיירות פורחים. עם השיבה לגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים, נוסד בידי גרעין של תנועת “הצופים הדתיים” , אנשי “בני עקיבא” ומתיישבים נוספים, קיבוץ ראש צורים, במקומו של עין צורים ההרוס.

כל לומד גמרא מכיר היטב את פירושי בעלי התוספות שעל הדף. פירושים אלו, העוסקים בעיקר ביישוב סתירות בין מקורות שונים בספרות התלמוד וההלכה, חוברו בידי תלמידיו וצאצאיו של רש”י, שפעלו בצרפת במאה האחת עשרה והשתים עשרה. בין הבולטים שב”בבעלי התוספות”, היה נינו של רש”י, רבינו יצחק מדומפיר, שנקרא ר”י הזקן (כדי לבדל בינו לביו תלמידו, רבי יצחק משאנץ, שנקרא ר”י הבחור). ר”י  (יליד 1115), שהיה גדול תלמידיו של דודו, רבנו תם, כינס בישיבתו בדומפיר שבצפון צרפת עשרות רבות של תלמידי חכמים. לפי המסורת, כל אחד מהם ידע בעל פה את אחת המסכתות, וכך, בשעה שנלמדה מסכת כלשהיא, יכלו התלמידים להקשות עליה ממקורות שונים ולאחר מכן ללבן את הסתירות. היצירה התורנית שכונסה בידי ר”י ותלמידיו ל”פירוש בעלי התוספות”, פתחה אופקים חדשים בלימוד התורה, ומהווה עד היום מופת ליכולת הפשטה, עיון והעמקה בדברי הגמרא. ר”י עצמו היה גדול הדור, עסק בחיבור פיוטים וספרים במקצועות התורה השונים, וענה לשאלות שהגיעו אליו מכל רחבי העולם היהודי. נפטר בכ”ז בתשרי ד תתקמ”ו (1.10.1187)

בגיל שש עשרה עלה משה סמילנסקי הצעיר (יליד 1874) מרוסיה לעבוד את אדמת ארץ ישראל. המכתבים ששלח לחבריו שנותרו בגולה סימנו את דרכו כמי שיספר את סיפורה של הארץ ליהודי  התפוצות. הוא היה מראשוני המתיישבים בחדרה ולאחר מכן ברחובות, היה ממנהיגי המושבה, ציר בקונגרס הציוני, חבר הנהגת היישוב בתקופת האימים של מלחמת העולם הראשונה, מייסד התאחדות האיכרים, יזם ואיש עסקים שגאל אדמות בנגב שעליהן הוקם לימים בין השאר היישוב כפר דרום. במקביל, כתב סמילנסקי עשרות ספרים ומאות רשימות, שבהם תיאר את ההווי המיוחד המתקיים במושבותיה הצעירות של הארץ. את כתביו חתם תכופות בשם “בן חווה”. היה מתלמידיו של אחד העם, וביקש לפעול ליצירת תרבות עברית מתחדשת השואבת ממקורות ישראל. סמילנסקי חש קרבה מיוחדת לערביי הארץ. הוא תר כל ימיו אחר דרכים להשגת השלום, ונודע בעשרות סיפוריו על “בני ערב”, שאותם חתם בשם שבו כונה בפי שכניו: “חווג’ה מוסה”. משה סמילנסקי, איש ספר וחזון, נפטר ברחובות – המושבה שהייתה לביתו – ביום כ”ז בתשרי תשי”ד (6.10.1953). על שמו הוקם היישוב ניר משה.

“מועצת הביטחון קוראת לכל הצדדים המעורבים בקרבות המתנהלים עתה להפסיק את האש ולסיים כל פעולה צבאית לאלתר…להתחיל משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון”. הדי החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו”ם, שיצאה מניו יורק בכ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973), הדהדו ברחבי העולם. הם הגיעו לשדות הקרב המרים בגולן הסורי וממערב לתעלת סואץ, שם המשיכו חיילי צה”ל במתקפת הנגד המוצלחת, שסימלה את המהפך במלחמה שנכפתה עליהם שלושה שבועות קודם לכן. הדי ההחלטה הגיעו גם לספינות האמריקאיות והסובייטיות בים התיכון, שם נערכו הצדדים להתנגשות גלובלית על רקע העימות. וגם לרבבות חיילי הארמייה השלישית המצרית, שעמדו ערב כניעה לכוחות צה”ל, ושמחו לשמוע כיצד מציל העולם את מצרים מתבוסה מוחלטת. ההדים הדהדו גם בין הטנקים המפויחים, בבתי ישראל האבלה, במחלקות גדושות הפצועים בבתי החולים, ובבתי הכלא בקהיר ובדמשק, שם עונו שבויי צה”ל, חרף כל ההסכמים. מלחמת יום הכיפורים תמה. הקרב על לקחיה ועל מורשתה רק התחיל.

מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לקיצה, ותוכניות בינלאומיות כאלו ואחרות איימו לפגוע בהישגי צה”ל בצפון ובדרום. כדי לקבוע עובדות בשטח, הוחלט להשיג הכרעה במערכה באזור הגליל העליון. המבצע נקרא על  שמו של חירם, ידידם הלבנוני של  דוד ושלמה. ארבע חטיבות וכוחות אוויר ושריון בפיקודו של משה כרמל נקראו למערכה. בליל כ”ו בתשרי תש”ט (29.10.1948)  נפתח המבצע במתקפה משולבת, מכיוון צפת במזרח ומכיוון נהריה במערב, על ריכוזי “צבא ההצלה” הערבי בהרי הגליל.  במהלך  קרבות “מבצע חירם” השתלט צה”ל על הגליל העליון ואף על ארבעה עשר כפרים מצידו הלבנוני של הגבול. יחידות “צבא ההצלה”, שהטרידו קרוב לשנה את תושבי הצפון, עזבו את הארץ. במהלך הלחימה הלכה והתהדקה הברית עם הדרוזים תושבי הגליל, למרות קרב קשה ועתיר נפגעים  שנבע מאי הבנה שהתחולל בכפר הדרוזי “ינוח”. קרוב לשלושים אלף ערבים נמלטו מבתיהם במהלך המבצע, וכמה מקרים של פגיעה לא מוצדקת באזרחים מטעם כוחות צה”ל נרשמו במהלכו. לאחר שישים שעות קרב,  הגליל עד הגבול הבינלאומי היה בידינו, והוא הלך והתמלא ביישובים יהודיים.

“שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק” היו הזוג שסיפור אהבתם הטרגי הפך לסמל למסירות ולהקרבה של דור תש”ח. שמוליק קופמן היה עילוי שכולם ציפו לו גדולות במוסדות האקדמיים ברחבי העולם. במסגרת שירותו בפלמ”ח, פגש שמוליק את זהרה לביָטוב, ילידת קריית ענבים. האהבה ביניהם שהונצחה בסדרת מכתבים מרגשת שיצאו לאור לאחר מותם, הביאה במהרה לאירוסין. אולם, ביום שבו התכוון שמוליק להשתחרר מהפלמ”ח הוא נהרג בתאונת רימון. זהרה השבורה ניסתה לשקם את חייה, והחלה ללמוד רפואה בארצות הברית. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, נטשה את הלימודים, עברה קורס טיס מזורז שנוהל בפילדלפיה מטעם ההגנה ומיהרה לארץ. כאן, שירתה כטייסת תובלה ששמרה על הקשר עם ירושלים ועם יישובי הנגב הנצורים. קשר אהבה חדש שיצרה זהרה עם חברה לטיס, אמנון ברמן, הסתיים כאשר מטוסו הופל בידי אויב. ביום כ”ז בתמוז תש”ח (3.8.1948) התרסק מטוסה של זהרה בעת המראה משדה תעופה בירושלים. סיפור חייה הונצח בסדרת ספרים ומחזות, בראשם רב המכר “לאהוב עד מוות” שכתבה דבורה עומר על סיפורם של בני הזוג.

הרב יהודה עמיטל (קליין במקור) נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה ולמד בישיבותיה. חווה את אימי השואה במחנות כפייה והעפיל ארצה מיד לאחריה. במקביל ללימודיו בישיבת חברון, שירת בהגנה ובצה”ל הצעיר. כר”מ בישיבת הדרום ברחובות, היה מהוגי רעיון ישיבות ההסדר, ואחרי מלחמת ששת הימים נקרא להקים את ישיבת “הר עציון” שבאלון שבות, ובראשה עמד עד יום פטירתו בכ”ז בתמוז תש”ע (9.7.2010). בענוותנותו, הזמין הרב עמיטל את הרב ליכטנשטיין, מגדולי התורה שבארה”ב, לכהן לצידו בתפקיד זה. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות החשובים בתחום לימוד התורה בעולם היהודי, ואלפים מתלמידיו ממשיכים את דרכו באהבת התורה, במעורבות ובעשייה בכל תחומי החיים ובאכפתיות לעוולות חברתיות ולאומיות. בספרו “המעלות ממעמקים” הציע לציבור הנבוך לאחר מלחמת יום כיפור חזון ותקווה, ומאוחר יותר החל לעסוק בפעילות ציבורית שבמסגרתה הקים את מפלגת “מֵמד” וכיהן כשר. על אף שעמדותיו המדיניות לא היו מקובלות על רוב הציבור הדתי לאומי, זכה הרב עמיטל להוקרה מכל חלקי ציבור זה בזכות אישיותו, בזכות מסירותו לתורה ולדרך ארץ ובזכות דרכו החינוכית.

רבע מיליון איש, ובהם גם אלף וארבע מאות הצאצאים שזכה להם בחייו (בתוכם שני בני נינים), הלכו  בכ”ח בתמוז תשע”ב (18.7.2012) אחרי מיטתו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב, יליד ליטא שגדל בירושלים, היה בצעירותו ממקורבי הרב קוק, ונשא לאשה את בתו של הרב אריה לוין. בגיל שלושים מונה לדיין וכיהן בתפקיד עשרות שנים, עד שהתפטר מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם הרב גורן. הרב אלישיב, שחי כל ימיו בבית קטן בקצה שכונת מאה שערים, נמנע מלשאת בתפקיד רשמי, והקדיש את כל חייו ללימוד תורה. את לימודו הפסיק הרב אלישיב בדרך כלל רק כדי לענות לאלפי השאלות בהלכה שהופנו אליו בכל תחומי החיים. הוא עצמו היה אוטו־דידקט ולא למד במסגרת מסודרת, אך בד בבד החשיב מאוד את עניני החינוך, ולחם באפליות על רקע עדתי שנתגלעו במוסדות החינוך החרדיים. במשך שנים ארוכות נחשב הרב אלישיב כפוסק המרכזי של הציבור החרדי־ליטאי, וכמי שקיבל הכרעות ציבוריות רבות בעלות משמעות לאומית בתחומי שבת, רפואה, מצוות התלויות בארץ ועוד.