קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט)  החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס  היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.

גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים  במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה  פתח תקוה, לבירת  מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.

חוליית המחבלים נעה חרש בין בתיה של עיירת העולים, יְהוד. החלון הפתוח בביתה של משפחת קניאס משך את תשומת ליבם. מהרימון שהוטל לחדר השינה נהרגו מיד האם שושנה (סוזן) בת השלושים ותשע ושני ילדים – בן השלוש ובת השנה. הרצח זעזע את ישראל. הוא היווה את שיאו של גל הטרור, שבמהלכו נרצחו למעלה מחמישים אזרחים בחודש אחד. יחידת העילית החשאית 101 וכוחות צנחנים קיבלו פקודה לנקום. אור לו’ במרחשוון תשי”ד (14.10.1953) יצא לדרך מבצע שושנה, על שם הבת הנרצחת. בפעילות צבאית מקצועית ומהירה השתלטו הכוחות על הכפר קיביה, קן מרצחים ידוע בהרי השומרון שהיו בשליטת ירדן, ועל כמה שכונות בכפרים סמוכים. כוחות המשטרה והצבא במקום חוסלו, האזרחים נקראו להימלט, ומיד לאחר מכן פוצצו עשרות בתים במקום. למחרת התברר כי אזרחים רבים נותרו בבתים שפוצצו, ושבעים מהם מצאו את מותם. העולם כולו גינה את ישראל, והממשלה הכחישה את קיומו של המבצע. פעולת קיביה השיבה במידה רבה את ההרתעה הישראלית, אך היוותה גם מקור לדיון נוקב בשאלת טוהר הנשק ומוסר הלחימה

יוסף בורג נולד בדרדזן שבגרמניה בשנת 1909, וכאיש “תורה עם דרך ארץ” השלים את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטאות גרמניה, שם זכה לתואר ד”ר, תוך שהוא עוסק בלימוד תורה בבית המדרש לרבנים בברלין ומוסמך לתואר רב. מגיל צעיר עסק בורג בעסקנות ציבורית, והיה מראשי ברית חלוצים דתיים. תחת השלטון הנאצי, פעל בורג במסירות לקיום התנועה, תוך סיכון עצמי רב במשא ומתן עם השלטונות, ותרם לעליית חבריה לארץ. הוא עצמו עלה לארץ ערב המלחמה, ושב לאחר זמן קצר לאירופה כדי לסייע בחילוץ חבריו. בארץ, עסק בורג בחינוך ובפעילות ציבורית, והיה מראשי הפועל המזרחי. הוא כיהן עשרות שנים כחבר כנסת וכשר כמעט בכל ממשלות ישראל, ועמד בראש המפלגה הדתית לאומית. במשך שנים ארוכות היה בורג בין מתווי דרכה של הציונות הדתית, תחת הכותרת “המקף הקדוש”, המחבר בין ציונות לדת ובין תורה לעבודה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, היה בורג נשיא “יד ושם”, וכיהן שנים ארוכות כיו”ר חבר השופטים בחידון התנ”ך העולמי, שבו הקפיד לפנות לכל מתמודד בשפתו הוא. נפטר בה’ במרחשוון תש”ס (15.10.1999)

“גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות ” (מתוך דרישת ציון)

הרב צבי קלישר, למד תורה מפי רבי עקיבא איגר, והכיר היטב גם את כתבי קאנט ושפינוזה. היה גדול בתורה ובהלכה, אך גם קשוב היטב לרוחות הלאומיות המודרנית. מהראשונים שמבין חכמי ישראל שקראו לשיבה עצמית לציון, גם מבלי לחכות לניסים ונפלאות. כתב, נאם, פעל וחי למען ארץ ישראל וישובה, תוך שהוא מנסה לשכנע את עשירי היהודים, לפעול למען ישובה של הארץ. כמו שאר “מבשרי הציונות” הוא הקדים את דורו. אך רעיונותיו וספריו נותרו והשפיעו. לאחר פטירתו בה’ בחשוון תרל”ה (16.10.1874 ) המשיך ספרו “דרישת ציון”, בו קרא  לישוב הארץ והקמת המקדש, להכות גלים.  הרעיונות שנולדו בפולין, היכו שורש בסופו של דבר בין חלוצי  קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שמו.

ההתרגשות בארץ הייתה רבה. הפועלים והמהנדסים שעמדו ליד “הפקק”, הסכר שחסם את זרימת מי האגם לעבר נהר הירדן שהורחב והועמק, ראו כיצד הוא נפתח לאיטו, ומימיה של ימת החולה זרמו להם במורד הנהר דרומה לקול תשואות הנוכחים. פתיחת הסכר שהתרחשה ביום ה’ במרחשוון תשי”ח (30.10.1957), סימלה את שיאו של אחד ממפעלי הפיתוח וההתיישבות הגדולים של מדינת ישראל הצעירה. חלום ייבושו של אגם החולה נרקם עוד בידי המוסדות הציוניים בימי המנדט. הרעיון לפנות עוד שטחים פוריים לגידולים חקלאיים שהארץ שיוועה להם, להשתמש באדמת הכבול שבתחתית האגם כחומר גלם תעשייתי ולייבש את הביצות, דרבן את המנהיגות להתמודד עם אתגרי הטבע, לחפור תעלות, להטות אפיקי נהר ואף להתמודד עם ההפגזות הסוריות שגרמו למותם של קרוב לארבעים ישראלים במהלך ייבוש האגם. למפרע, התברר כי הנזק עלה על התועלת. שטחי החקלאות לא היו איכותיים דיים, נזק נגרם למאגרי המים, וצמחייה ובעלי חיים רבים נכחדו. במהלך השנים הוצף מחדש חלק מהאגם והפך לאחד מהאתרים היפים בעולם, שבהם ניתן לצפות בנדידת הציפורים בעונות השנה המתאימות.

הנוף המדהים של הרי חברון, בואכה ספר המדבר, קידם את פניהם של חברי גרעין “דורית” שעלו למקום בד’ במרחשוון תשמ”ד (11.10.1983). השם “עתניאל”, על שם השופט עתניאל בן קנז שפעל באזור, ניתן למקום שזוהה עם העיר דביר המקראית. זמן קצר לאחר הקמת היישוב הוקמה במקום ישיבת הסדר שנודעת בשיטת חינוך יצירתית וייחודית, המשלבת רוח חסידית ופתיחות וחדשנות יחסית. בעקבותיה, הוקמו במקום מוסדות חינוך ומוסדות ציבור נוספים. כמאה וחמישים משפחות מתגוררות כיום בעתניאל. במשך השנים, התמודדו בני היישוב עם פגעי מזג האוויר, עם הריחוק ובעיקר עם פיגועי הטרור. היישוב סבל, בין היתר, מתקפת מחבלים רצחנית על ישיבת ההסדר, רצח דפנה מאיר בפתח ביתה והתקפות חוזרות ונשנות על צירי התנועה שהביאו לנפילתם של רבים מבני היישוב, וביניהם ראש הישיבה ורב היישוב, הרב עמי עולמי. הפיגועים לא הרתיעו את התושבים, וחלקם אף פעלו ליוזמות של פיוס ודו קיום עם שכניהם. היישוב גדל והתפתח, והמתגוררים והלומדים בו אף זכו למותג “עתניאלי”.

הם הגיעו לאחר מסע מלא ייסורים וסכנות. הם ברחו מאירופה הבוערת, ומרדיפת היהודים שהלכה וגברה בסוריה. חצו את הים בסירות רעועות, ולבסוף נתפסו בידי הצי הבריטי והושמו מאחורי סורג ובריח, בין גדרות מחנה המעצר בעתלית.

כאשר גבר זרם המעפילים החליט הפלמ”ח לשים לתופעה סוף. לוחמי פלמ”ח נכנסו למחנה, מוסווים כמורים לעברית, ותידרכו את המעפילים העצורים בו לקראת הפעולה. בליל ג’ בחשוון תש”ו (10.10.1945) ניתן האות.

מקרב המעפילים קמו “המורים המדומים” ואנשיהם, והשתלטו במהירות ובשקט על השומרים. במקביל, פרצו מאה מלוחמי הגדוד הראשון של הפלמ”ח את הגדרות, והובילו כמאתיים מעפילים במסע מזורז בנחלי הכרמל, לעבר  הקיבוצים בית אורן ויגור.  המעפילים התקבלו בחום ובאהבה, על ידי תושבי הקיבוצים ( הכנסת אורחים שהונצחה , בשירו של יורם טהר לב, בן קיבוץ יגור: “צל ומי באר”). כאשר גילו הבריטים את המעפילים, הוזעקו אלפים מתושבי חיפה להעמיד חומה אנושית  מסביב לקיבוצים ולמנוע את המעצר. ערבות הדדית, אומץ, ונחישות – המתכון המנצח בכל התמודדות של עם ישראל.

קרוב למיליון איש נכחו בהלוויה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, שהתקיימה בג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.2013) בחוצות ירושלים. ההמונים באו להיפרד ולחלוק כבוד לעילוי, שנולד בבגדאד וגדל בשכונה דלה בירושלים תשעים ושלוש שנים קודם לכן – הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף נודע כעילוי מצעירותו, וכבר בגיל עשרים כיהן כדיין. בשלהי שנות הארבעים נשלח מטעם הרבנות הראשית להנהיג את יהדות מצרים. הוא ניחן בזיכרון צילומי וביכולות התמדה, כתיבה, חשיבה ושיחה מדהימות. כיהן כרב ראשי לתל אביב, הרב הראשי לישראל, היה חתן פרס ישראל ומעל הכול – נתקבל בחוגים רחבים מאוד כגדול הדור – “מרן”. בכוח הפסיקה שלו קיבל כמה מההחלטות ההלכתיות החשובות בדורות האחרונים. נודע באהבתו לחיילי צה”ל ובמסירותו להתרת עגונות. הוביל את ההכרה בקהילת יהודי אתיופיה כיהודים כשרים, והתיר נישואים עם בני העדה הקראית. פעל לקימומה של מורשת יהדות ספרד, הן במסגרת פעילותו התורנית והן בהקמת תנועת ש”ס. הרב יוסף ביקש להמשיך את דרכו של מרן רבי יוסף קארו, באחדות פסיקה ארץ ישראלית ובבירור התורה והלכותיה בדור של קיבוץ גלויות. הותיר משפחה של תלמידי חכמים.

דומה היה כי הקִיץ הקֵץ על לוחמי חירות ישראל. רצח המפקד יאיר שטרן ומעצר רוב הלוחמים בידי הבריטים גרמו למעשה להפסקת פעילותה של התנועה. אולם הלוחמים לא אמרו נואש. אסירי הלח”י שהוחזקו במחנה לטרון החלו בתכנון בריחה שתאפשר להם להצטרף לפעילי לח”י, ולחדש את הלחימה בבריטים. תשעה חודשים נמשכו חפירות המנהרה בעומק שני מטרים ובאורך שבעים ושישה מטרים. החול שהוצא בכיסי האסירים פוזר בערוגות פרחים פיקטיביות שהוקמו ברחבי המחנה, וערבי שירה בציבור הסוו את רעש החופרים. מפוח שנוצר ממעיל משטרתי גנוב סיפק חמצן לחופרים. קו תאורה נסתר הוביל מתא השירותים למעמקי המנהרה. קרשים שפורקו ממיטות האסירים שימשו כתמוכות. בריחתו של אחד האסירים שיצר קשר עם מפקדת לח”י אפשרה את התיאום. בליל ג’ במרחשוון תש”ד (31.10.1943) ניתן האות. עשרים איש זחלו במהירות בתוך המנהרה הצרה ויצאו לתוך מעביר מים בצד המחנה שם המתינו להם אנשי המחתרת. אוטובוס שנשכר מראש, המתין בפאתי כפר ערבי סמוך, והוביל את הלוחמים למקומות מסתור ברחבי הארץ. כל הבורחים השתלבו במהירות בפעילות המחתרת. לח”י חזרה לפעול.

עוזי חיטמן נולד בשנת 1952 למשפחה מסורתית של ניצולי שואה. מגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי, ובמסגרת שירותו הצבאי החל לפעול כזמר, כמשורר וכמלחין שהיה מעורב במהלך השנים ביצירתם של למעלה משש מאות שירים. חיטמן יצר ופעל בכל תחומי הזמר העברי לגווניו. בין השאר, שיתף פעולה עם רבים מיוצרי הזמר המזרחי, ולחם יחד עימם למען השמעת סגנון מוסיקלי זה והפצתו. עסק בהלחנת טקסטים רבים מהמקורות. הידוע בהם, “אדון עולם”, הפך לסוג של קלאסיקה ישראלית. לאחר פטירתו, יצא לאור האלבום “אשא עיניי” ובו שירי תפילה שאותם הלחין או עיבד. בשיריו, ליווה את רוח התקופה, ונודע במיוחד ב”נולדתי לשלום” שנכתב על רקע הסכם השלום עם מצרים. היה מעורב בהפקת תוכניות חינוכיות שונות לילדים, וביטא בשיריו אהבה עמוקה לעם לארץ ולמדינה. בין השאר, כתב את “ארץ הצבר”, “כאן נולדתי”, “עד נשימתי האחרונה” ושיר מחאה חריף כנגד המקטרגים והמערערים על הנעשה בארץ – “גם אני נולדתי בארץ הזאת”. נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 52  בב’ במרחשוון תשס”ה (17.10.2004). הונצח במוסדות ציבור ובשמות רחובות וכיכרות ברחבי הארץ.