מטרתם של שני הצעירים שיצאו מהכפר ג’בל מוכבר שבדרום מזרח ירושלים הייתה ברורה: הם ביקשו לרצוח ולפגוע דווקא בליבו של בית תפילה יהודי. התירוץ, כרגיל, היה שוב טענות שווא על התנכלות ישראלית כביכול למסגדים בהר הבית. בשעה 6:55 בבוקר כ”ה במרחשוון תשע”ה (18.11.2014), לאחר שהבחינו כי בית הכנסת של קהילת “בני תורה” בשכונת הר נוף שבירושלים מלא במתפללים, החל הרצח. חמושים בנשק חם וקר, פתחו המבלים במסע הרג בין ספסלי בית הכנסת. הם רצחו באכזריות ארבעה מהמתפללים, ומתפלל נוסף נפטר לאחר חודשים ארוכים מפצעיו. למתפללים המבוגרים שהופתעו לא היה סיכוי. שני שוטרי תנועה שהיו בסביבה והוזעקו למקום לא היססו והסתערו מיד על המחבלים. בקרב שהתפתח חוסלו לבסוף הרוצחים, אולם טרם חיסולם הם הצליחו לרצוח את השוטר זידאן סיף מהכפר ינוח שבגליל. בהלווייתו של זידאן, שקיבל ציון לשבח לאחר מותו, השתתפו מאות רבות של חרדים, ויוזמות שונות הוקמו כדי להוקיר את גבורתו ולחזק את הקשר בין הקהילות היהודיות והדרוזיות בארץ ובחו”ל.

חודשים ארוכים של ויכוחים מרים בין בני היישוב היהודי בארץ, שהגיעו לסף מלחמת אחים, הסתיימו. הבגידה הבריטית בהצהרת בלפור וההחלטה שלא לתת לניצולי השואה לעלות לארץ גרמו לאיחוד המחתרות השונות בארץ – האצ”ל, הלח”י, וההגנה (והזרוע המבצעת שלה, הפלמ”ח) – תחת כנפי תנועת “המרי העברי”. פעולת הפתיחה של התנועה המאוחדת נקבעה לליל כ”ה במרחשוון תש”ו (1.11.1945) תחת הכותרת “מבצע מסיבה”. בשעה אחת עשרה בדיוק, חיבלו חוליות פלמ”ח ב153 צומתי מסילות וגשרים ברחבי הארץ, ושיתקו את תנועת הרכבות. שעתיים לאחר מכן, לאחר מסע ארוך ומתיש בשדות בוציים, ואל מול כוחות בריטיים מתוגברים שהיו בכוננות על, פרץ כוח משולב של האצ”ל והלח”י לתחנת הרכבת המרכזית המאובטחת בלוד, פגע בכוחות שהיו במקום, והשמיד ציוד בריטי רב. במקביל, הטביעו לוחמי הפלי”ם (הפלמ”ח הימי) ספינות משמר בריטיות, ואנשי הלח”י נכשלו בניסיונם לפוצץ את בתי הזיקוק. הפעולות, שבמהלכן נפלו לוחם האצ”ל יששכר וגמן בלוד, ואיש הלח”י משה בר גיורא בחיפה, הדהימו את העולם והבהירו לכול כי החל שלב חדש במאבק על ארץ ישראל.

במאה התשע עשרה, משפחת הבנקאים היהודיים רוטשילד היוותה סוג של סמל להצלחה כלכלית יהודית (בעיני אוהבים ושונאים כאחד), וסמל לנדבנות ולחסד. על  מפעליה הפילנטרופיים של המשפחה היה ממונה בעיקר בנימין אדמונד דה רוטשילד, יליד 1845 ואיש האגף הצרפתי של המשפחה. רוטשילד, ששמר על המסורת היהודית במהלך כל חייו, החל לפעול למען היישוב בארץ לאחר פנייה נואשת של מתיישבי ראשון לציון, ובזכות פועלם של הרב שמואל מוהליבר ושל הרב צדוק הכהן, רבה של פריס. תוך זמן קצר פרס רוטשילד את חסותו כמעט על כל מושבות העלייה הראשונה, ודאג לכל צורכיהם בכל התחומים במשך עשרים שנה. שליחיו של רוטשילד (הפקידים) לניהול המושבות ניצלו את כוחם לא פעם לשלטון רודני ומתעמר, והדבר גרם לחיכוכים שונים. עם זאת, רוטשילד לא הפסיק את פעולותיו ליישוב הארץ. הוא קנה חצי מיליון דונם של אדמות, ועליהם הוקמו שלושים יישובים. נפטר בכ”ד במרחשוון תרצ”ד (2.11.1934). אתר הזיכרון ושלטי ההנצחה סביב קברו של רוטשילד ברמת הנדיב שבכרמל מלמדים עד היום על פועלו של מי שנודע כ”אבי היישוב” ו”הנדיב הידוע”.

שופר למרגלות הר הבית, איסוף חללים במסירות נפש ומאמץ-על להתרת עגונות, קביעת הנורמות שאפשרו לחיילים דתיים לשרת בכל יחידות צה”ל וכתיבה ענפה בנושאי תורה ומדינה. חותמו של הרב שלמה גורן, שנולד בשנת 1918, על ההיסטוריה הישראלית ניכר בנושאים הנ”ל ובתחומים רבים אחרים. הרב גורן גדל בכפר חסידים ולמד בישיבת חברון, שם נודע כעילוי נדיר. במקביל, לחם הרב בשורות הלח”י וההגנה, ולמד באוניברסיטה העברית. לבקשת הרבנים הראשיים ודוד בן גוריון, ולמרות רצונו להמשיך ולשרת כלוחם במלחמת העצמאות, קיבל הרב גורן על עצמו את הקמתה של הרבנות הצבאית הראשית, וקבע במשך עשרות שנים את דרכי שמירת ההלכה בצה”ל. במלחמת ששת הימים, זכה הרב להיות ממשחררי ירושלים וחברון, וזכה בפרס ישראל על פעלו התורני. כרב הראשי לתל אביב, ולאחר מכן כרב הראשי לישראל, לא נרתע מהבעת עמדות הלכתיות ברורות, מקוריות ונחושות בכל תחום, גם לנוכח מתנגדיו. בשנותיו האחרונות עסק הרב גורן בכתיבה תורנית ענפה, ועמד בראש ישיבת ‘האדרא’ הסמוכה לכותל המערבי. הרב נפטר בכד בחשוון תשנ”ה (29.10.1994)

אלפי המעפילים שבאו בשערי נמל חיפה בסתיו 1940 היו אופטימיים. אחרי מסע תלאות שהחל בווינה ובברלין, והמשיך בהפלגה ארוכה ומתישה באוניות רעועות וקטנות, הם הצליחו סוף סוף לצאת מאירופה הבוערת ולהגיע לארץ. המעפילים, העריכו שהבריטים יעצרו אותם, אך יותירו אותם  בארץ. לבריטים, שהיו נחושים להפסיק את ההעפלה ולמנוע את הגעת פליטי השואה, היו תוכניות אחרות. המעפילים הורדו מאוניותיהם המקוריות, הועלו על אוניית גירוש בריטית בשם פַּאטְרִיָּה, ויועדו להישלח למאוריציוס אי שם באוקיינוס ההודי. היישוב היהודי זעם. בדרגי פיקוד שונים של ההגנה (שעד היום לא הובהר בדיוק מי היה המחליט) הוחלט לבצע פיצוץ קטן באונייה שלא יפגע בנוסעים אך ימנע את יציאתה מהנמל ויסכל בכך את הגירוש. ביום כ”ד במרחשוון תש”א (25.11.1940) חוליית פלמ”ח בשילוב עם פעילים באונייה הפעילו את מטען חומר הנפץ שנראה היה כקטן. בפועל, התרחש אסון. הפיצוץ פגע אנושות באונייה, וזו החלה מיד לשקוע. למעלה ממאתיים וחמישים מהמעפילים טבעו. האסון עורר חילופי האשמות חריפים בתוך הנהגת היישוב. מפעל ההעפלה ספג מכה קשה, והמעפילים שניצלו הועברו למאוריציוס, שם שהו מספר שנים.

מדבר סיני. כד’ חשוון תשי”ז (29.10.1956). מאות מלוחמי צה”ל, צנחו מפתחיהם של מטוסי הדקוטה, ותפסו עמדות לאורך מעבר המתלה שבלב המדבר. במקביל חצו הטנקים את הגבול במרחבי הנגב ודהרו לתוך רצועת עזה. “מבצע קדש” החל. המלחמה הייתה מלחמת אין ברירה. בחסות מצרים הטרידו חוליות המחבלים (פדאיון) את אזור הדרום, ללא הרף. מצרי טיראן ותעלת סואץ נחסמו לשיט  ישראלי וחנקו את אפשרויות הסחר של המדינה. הצבא המצרי הלך והתחמש, ונראה כי קרוב היום, בו הוא יעוט על ישראל. התרופה הוקדמה למכה. בתיאום עם הבריטים והצרפתים יצא צהל לקרב. תוך מאה שעות, ובמחיר אבדות מצומצם יחסית, נכבש המדבר, והצבא המצרי התפזר לכל עבר. הארץ צהלה. “לא אגדה רעי” שרו הלהקות הצבאיות כשהם מזמרות על גודל הניצחון. אולם, הבריטים והצרפתים נסוגו ממחויבותם. המעצמות לחצו, וישראל נסוגה מסיני. אולם, למרות טעמם המר של פירות הניצחון שנגזלו, הבין העולם כי ישראל היא עובדה קיימת, ושקט יחסי בגבולות, הובטח לאחת עשרה השנים הבאות.

בתוך האימה והחשיכה של ימי השואה, הבליחו פה ושם מעט נקודות אור של “חסידי אומות העולם”. אחד הידועים שבהם, היה אוסקר שינדלר, שנולד בשנת 1908. שינדלר, גרמני יליד צ’כיה, הצטרף בצעירותו למפלגה הנאצית. ככל הנראה, קרבתו לנאציזם לא נבעה מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך רצון לנצל הזדמנויות עסקיות שנקלעו לידיהם של מקורבי השלטון. עם כיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלט שינדלר על מפעל מתכת בקרקוב שהיה בבעלות יהודית, והעסיק בו יהודים מהגטו הסמוך. שינדלר נהג בהגינות יחסית עם עובדיו, ובהדרגה החליט להצילם מהאסון שציפה להם. בעזרת שוחד רב, והודות לקשריו האישיים, פרשׂ שינדלר את חסותו על מאות יהודים, ופעל בכל דרך להצילם מהשמדה. גם לאחר חיסול גטו קרקוב והעברת שרידיו למחנות כפייה, הצליח שינדלר לשמור על עובדיו, ופעל בכל דרך כדי להציל עוד ועוד יהודים. למעלה מאלף יהודים חייבים, ככל הנראה, את חייהם באופן ישיר למסירותו. לאחר המלחמה, קיבל שינדלר את תואר “חסיד אומות העולם”, וסרט קולנוע מפורסם שנעשה על הפרשה, הפיץ בכל העולם את סיפורו.נפטר  בכ”ג חשוון תשל”ה (9.10.1974) ונקבר בבית העלמין הנוצרי בהר הזיתים.

דונה גרציה (ובשמה העברי – חנה) נולדה בשנת 1510 למשפחת אנוסים אמידה בפורטוגל. כשבגרה, גילו לה הוריה על דבר יהדותה והיא נישאה לדודה, צמח בנבינשתי, בטקס יהודי מחתרתי ובטקס כנסייתי גדול. לאחר מות בעלה, הפכה דונה גרציה לאחת מנשות העסקים העשירות באירופה. מפחד האינקוויזיציה, עברה עם בתה לאנטוורפן ועמדה בראש האימפריה הבנקאית של משפחות בנבנישתי ונשיא. סכסוכים כלכליים הביאו למעברה לאיטליה, שם חזרה בגלוי ליהדותה, ומשם לקושטא, שם שמח הסולטן הטורקי לארח במדינתו את אחת מנשות העסקים הידועות בעולם. דונה גרציה, יחד עם אחיינה (וחתנה) דון יוסף נשיא, פעלו ללא הרף למען יהודי העולם. בכספה הוקמו בתי כנסת, מוסדות חסד וישיבות. יהודי האימפריה העות’מאנית כינו אותה בכבוד “לה סניורה” – הגברת. דונה גרציה לא נרתעה מלהיאבק גם בשליטים שרדפו את היהודים ואת האנוסים, כמו בפרשת חרם אנקונה (שנכשל). גולת הכותרת של פעילותה למען אחיה הייתה חכירת העיר טבריה מהשלטון העות’מאני, והניסיון ליישב בגליל רבבות יהודים. לפני שהצליחה לממש את חלומה ולעלות לארץ, נפטרה דונה גרציה בכ”ג במרחשוון הש”ל (3.11.1569).

החרדה הייתה עצומה, ובצדק. מנהיגים טיכסו עצה בחשאי, כיצד להעלות את יהודי הארץ לכרמל, למלחמת גבורה נואשת. אל הנגב נשלחו פלוגות פלמ”ח, עם “מקלות כתחליף לרובים”, כדי לעצור את הפולש. ביוון המתינו כבר יחידות הס”ס, במגמה לחבור לערביי הארץ, ולעולל ליהודי ארץ ישראל, את מה שעוללו לאחיהם במזרח אירופה.  הצבא הגרמני ששטף את צפון אפריקה, בפיקודו של המפקד הגרמני האגדי, ארווין רומל, רמס בדרכו את הכוחות הבריטיים, הגיע כבר עד שערי אלכסנדריה שבמצרים, ונראה כבלתי ניתן לעצירה. את הציבור בארץ, הרגיע הרב הראשי יצחק הרצוג, ששב מארצות הברית , למרות שהוצע לו להשאר שם במקום מבטחים, ולא לחזור לארץ ישראל העלולה ליפול בידי הגרמנים. בנאום בפני קהל נרגש ברחובות, הכריז הרב :”בית שלישי לא יחרב”. התפילה נשמעה.  בכג’ חשוון תש”ג (3.11.1942) הכריעו הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל מונטגומרי את הצבא הגרמני בקרב “אל עלמין”. גלגל המלחמה התהפך. יהודי הארץ ויהודי מצרים נצלו. בית שלישי לא נחרב.

טקס חנוכת העיר שהתקיים בכ”ג במרחשוון תשכ”ה (29.10.1964) היה שיאו של מבצע סו”ס (סוף סוף) שהוביל ראש הממשלה, לוי אשכול, לחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל. העיר כרמיאל כונתה  בשם זה על שם הכרמים הרבים המקיפים אותה. היא הוקמה כעיר מתוכננת היטב, שנועדה להוות מוקד משיכה לציבור הרחב מכל מרחבי הארץ, שֶיְנצל את יופייה ואת יתרונותיה ויעלה לגליל. קרוב לארבעים אלף איש גרים כיום בכרמיאל. התושבים נהנים ממערכת חינוך משובחת, הכוללת גם את מכללת אורט בראודה הידועה להכשרת מהנדסים ואנשי טכנולוגיה; מפארקים רחבים ומרהיבים; מהאמפיתיאטרון הגדול בארץ; וממגוון מפעלים של תעשייה מסורתית ושל חברות היי־טק. פסטיבל המחולות המסורתי, המקבץ אל העיר כבר למעלה משלושה עשורים רבבות חובבי ריקודי עם, הפך במשך השנים לאחד מסמליה של העיר הגלילית. בכרמיאל יש נציגות של כלל הציבור בארץ, ורבבות עולים, בעיקר ממדינות חבר העמים, התיישבו בה במשך השנים. הכלנית המציצה בין ההרים מופיעה בסמל העיר ומתנגנת גם בשירם של עידית חכמוביץ’ ונחום היימן: “אתה יודע, כרמיאל תמיד היא בית,
עם כלנית שמורה בתוך הלב”.