הנערים היהודיים שפנו למשרדה של הפְּעילה הציונית רֶחָה פְרֵיֶאר היו חסרי אונים. האווירה בברלין בקיץ 1932, ערב עליית הנאציזם, גרמה למעסיקם לפטר אותם מהעבודה בלא כל סיבה, ושום אפשרות למציאת עבודה חדשה בנסיבות הקיימות לא נראתה באופק. מצבם של הנערים הביא את רחה להרהר ברעיון מהפכני: עידוד עלייתם של אלפי נערים לארץ ישראל. רעיון “עליית הנוער”  שהגתה רחה, לא זכה בתחילה לאהדה רבה בקרב הנהגת יהודי גרמניה ובקרב התנועה הציונית. אולם, לאחר מאמצים ושתדלנות אין ספור, יצא הפרויקט לדרך. רחה עברה מעיר לעיר ומכפר לכפר, וסייעה לצעירים להתארגן לעלייה לארץ. כאן, סייעה בידם הנרייטה סאלד. בשנת 1940, לאחר שסייעה להבריח אלפי ילדים מחוץ לגבולות הרייך השלישי, הצליחה רחה להימלט בעור שיניה ולהגיע לארץ. לאחר שנדחקה מהובלת ארגון עליית הנוער בארץ, הקימה פריאר את ה”מפעל להכשרת ילדי ישראל”, המסייע עד היום בחינוך, בטיפול ובשיקום של ילדים ממשפחות מצוקה. היא עמדה בראשו עד יום מותה. רחה פריאר זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, ונפטרה בכ”ט באדר ב’ תשמ”ד (2.4.1984)

“הטוראים לסגת, המפקדים לחפות מאחור”. קריאת הקרב שהושמעה בידי שמעון אלפסי, איש הפלמ”ח, באחד מרגעי הקרבות הקשים ביותר הפכה לאחד מסמליה של המערכה על הקסטל. הכפר, השוכן בפסגה נישאה השולטת על כביש ירושלים־תל אביב, היה אחד מהיעדים המרכזיים במהלך מבצע “נחשון”, המבצע לפריצת הדרך לירושלים שהתחולל באדר תש”ח. במשך שבוע התחוללו מסביב לכפר קרבות אכזריים, ובמהלכם עבר הכפר מיד ליד. בקרבות עצמם היו בעיות קשות של תיאום בין הכוחות, לצד מעשי גבורה והקרבה שהפכו למופת. לאחר שמפקד הכוחות הערביים באזור יהודה, עבד קאדר אל חוסייני, נהרג במקרה במהלך הקרבות בידי לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהחזיקו בכפר, הסתערו אלפי ערבים שואפי נקם על הכוחות המעטים שהחזיקו בכפר. הכוחות נלחמו בגבורה עד שנאלצו לסגת. למחרת, בכ”ט באדר ב תש”ח (9.4.1948) הסתער שוב הפלמ”ח על הכפר, בשעה שרוב המגינים הערבים נטשוהו, והשתלטו עליו לתמיד. כחמישים לוחמים נפלו בקרבות הקסטל. על חורבות הכפר הוקמה העיירה מבשרת ציון, ובמרכזה ה”קסטל” – אתר הנצחה לאומי המספר את סיפור התקומה.