“מוקם בזה צבא־הגנה לישראל, מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר…במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא־הגנה לישראל על כל שורותיו…כל אדם המשרת בצבא־הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים…אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל…”. המשפטים הקצרים שאותם פרסם דוד בן גוריון ביום י”ז באייר תש”ח (26.5.1948) תחת הכותרת “פקודה להקמת הצבא” היו תוצר של דיונים סבוכים ומורכבים. לא כל חברי הממשלה אהבו את הכינוי “צבא ההגנה”, שהמחיש (גם בסמלו) את הקשר הישיר בין ארגון ההגנה לצבא החדש, והיו שהעדיפו את צבא ישראל. גיוס החובה מראש לא הוחל על נשים. הציבור הדתי התנגד ל”שבועה”, וזו הוחלפה ב”אני מצהיר”. כדי למנוע אפשרות של הפכה צבאית, הוחלפה טיוטת ההצעה שדיברה על “מחויבות לפיקוד העליון” ב”מחויבות לשלטונות המוסמכים של המדינה”. וכמובן, הטרגדיה של אלטלנה שהתחוללה כמה שבועות מאוחר יותר הבהירה את המורכבות של כוח צבאי אחד. אחרי כל הסיבוכים ותוך כדי סערת המלחמה, יצא צבא ההגנה לישראל לדרך.

הזיכרון המדהים, התושייה, יכולות החיקוי והתחבולה. כל אלו אפשרו לנער שנולד במצרים בשנת 1924, ועלה לישראל לאחר מבצע סיני, להפוך להיות המרגל הישראלי הנודע ביותר בכל הזמנים. אלי כהן התגורר בבת ים עם משפחתו, וגויס על ידי אנשי המוסד (שככל הנראה לא נרתעו גם מלדאוג לפיטוריו ממקום עבודתו, כדי לדרבן את הגיוס…). הוא הוכשר לשהות בסוריה בסדרת אימונים בכפרי הגליל, ובחודשים ארוכים של שהייה בארגנטינה כאיש עסקים סורי גולה בשם כמאל אמין תאבת. כהן הגיע לסוריה בשנת 1962, הצליח לפתח במהירות היכרות קרובה עם ראשי השלטון ועם בני החברה הגבוהה בדמשק, והעביר לישראל זרם של ידיעות אסטרטגיות על הצבא הסורי, על תוכניות ההטיה של הירדן והכנרת ועל ארגוני הטרור הפלשתינים. ב1965 נתפס אלי כהן בנסיבות שאינן ברורות עד היום. ישראל עשתה כל מאמץ כדי לשחררו, אולם הסורים תאבי הנקם התעקשו להוציאו להורג בליל ט”ז באייר תשכ”ה (18.5.1965). שביל “אלי כהן” בגולן, היישוב “אלי עד” הקרוי על שמו, והמוסדות הרבים ברחבי הארץ המוקדשים לזכרו, מנציחים את האיש שלנו בדמשק.

בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.

מלכה רופא נולדה ברוסיה בשנת 1915, ולאחר גלגולים שונים בארץ התיישבה לבסוף בקיבוץ מעוז חיים. במסגרת פעילותה בהגנה, הוכשרה כאלחוטית שתפקידה היה לסייע להקמת תחנות קשר בארץ, במקרה שזו תיכבש בידי הנאצים. לאחר הסרת כיבוש הארץ בידי הגרמנים, הוחלט לשלחה לעיראק כדי לסייע בהקמת תחנת קשר של תנועת המחתרת הציונית במקום. במסע הרפתקאות, תוך שהיא מחופשת לחייל בריטי ולצידה בתא המטען לאורך כל הדרך הארוכה לבגדד שהה כלב זאב גדול שנועד להרתיע שוטרים בריטיים מחיפוש מיותר, הגיעה לבגדד והוסוותה כ”רשל”, צעירה שסייעה למשפחות היהודיות האמידות שבעיר. בבגדד הקימה את תחנת האלחוט, וסייעה בהכשרת הנוער היהודי לעלייה לארץ. המשפחות היהודיות במקום קיבלו אותה בברכה ופרשו עליה את חסותה. אולם, כשהחלה המשטרה לחשוד בפעילותה, הוברחה חזרה לארץ. עם שובה לקיבוץ, נשלחה מלכה לאירופה לסייע בארגון תנועת ההעפלה. היא שירתה באוניות המעפילים, נכלאה בקפריסין (שם עסקה בחינוך הנוער במחנות המעצר), ונמלטה לחוף נהריה בעזרת מבריחים ערביים. מלכה רופא עסקה בתפקידים שונים בקיבוץ המאוחד. נפטרה בכ”א בתשרי תשנ”ז (4.10.1996).

ההמונים שהסתובבו מסביב לוול סטריט בניו יורק בחודשים שקדמו לאסון קרנו מאושר. השגשוג הכלכלי שפקד את אמריקה הניב רווחים עצומים למשקיעים בבורסה הניו יורקית שמעגל המצטרפים אליה גדל מדי יום. מעטים הבחינו בסימני האזהרה מפני הבועה הכלכלית המלאכותית ההולכת ומתפוצצת. ביום חמישי השחור, כ’ בתשרי תר”ץ (24.10.1929), החלו מחירי המניות לרדת, והירידה הפכה במהירות למפולת. מיליונים שמשכו את כספם בבהלה מהבורסה הקורסת הביאו לפשיטות רגל המוניות של חברות ובנקים בכל רחבי העולם. תוך זמן קצר נקלעה הכלכלה האמריקאית לסחרור, והחל עידן “השפל הגדול”. בשיאו, רבע מכוח העבודה האמריקאי היה חסר עבודה. הטלטלה הכלכלית והעוני שבעקבותיה שינו את העולם. כוחם של מצדדי התערבותה של המדינה בכלכלה הלך והתעצם, ומדיניות “הניו דיל” של הנשיא רוזובלט זכתה לאהדה ברחבי העולם (במקביל לביקורת הנשמעת כלפיה עד עצם היום הזה). מעבר לים הביאה הקריסה הכלכלית לעלייתם של התנועות הקיצוניות באירופה, ובראשן הנאציזם, שתפס את השלטון בגרמניה תוך זמן קצר. גם עולם התורה וארגוני החסד היהודיים נפגעו מהמשבר בצורה קשה

רבי אליעזר פאפו נולד (1786) בסרייבו שבבוסניה, לאחת המשפחות הידועות והוותיקות בקהילה היהודית במקום. למד בישיבות שונות ברחבי הבלקן, שימש תקופה קצרה כרבה של בוקרשט,  והתמנה לרבה של קהילת סיליסטרה שבבולגריה, בה כיהן עד לפטירתו בכ’ בתשרי תקפ”ח (11.10.1827). רבי אליעזר, שנערץ על אנשי קהילתו, נודע בנועם הליכותיו, במסירותו לנזקקים ולנרדפים ובמחויבותו לצדק חברתי ולהשכנת שלום בקהילה. חיבר ספרים רבים בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא, הגמרא, התפילות והקבלה. בין גדולי תלמידיו היה הרב יהודה חי אלקלעי – לימים אחד מהחשובים שבמבשרי הציונות, שאת חיבתו לארץ ירש מרבו, שהשתוקק לעלות אליה כל ימיו אך לא הצליח לעשות זאת בשל מחלתו. נודע לדורות בזכות ספרו “פלא יועץ” (פל”א = פאפו אליעזר), אחד מספרי המוסר הידועים בעת החדשה, שזכה למהדורות אין ספור ונלמד עד היום בקרב קהילות שונות. בספר ישנם מאות ערכים המסודרים על פי סדר האלף־בית, המקיפים את כל תחומי חייו של היהודי. הם מסבירים בבהירות ובשילוב של הנחיות הלכתיות והסברים אמוניים וקבליים את הצורה שבה נדרש יהודי לנהל את חייו.

בי”ט בתשרי תקנ”ח (9.10.1797), בעיצומו של חג הסוכות, עטתה וילנא היהודית אבל. המונים ליוו למנוחות את מי שנתפס בדורו ולדורות כמייצג של יהדות ליטא – הגאון רבי אליהו מווילנא, שעוד  בחייו כונה “הגאון”. הגאון לא שימש מעולם בשום משרה רבנית, והתפרנס מקצבה קטנה שהעניקה לו הקהילה כדי שיוכל להתמסר ללימודיו. גאונותו ובקיאותו בכל התורה על כל חלקי הנסתר והנגלה שבה, מחויבותו המוחלטת לפשט ולאמיתה של תורה, ובעיקר התמדתו הבלתי נתפסת, הפכו את דמותו לסמל הלמדן ותלמיד החכם בעולם המזרח־אירופי, ואילו אמירותיו בזכות העיסוק במדע ובחוכמה אומצו בחום גם בידי המשכילים. הגר”א, שחשש מתופעות משיחיות מסוכנות, הוביל את ההתנגדות לחסידות, אך בד בבד המשיך להיות נערץ גם על מנהיגיה. כתביו של הגר”א על הגמרא, על השולחן־ערוך ועל ספרות הקבלה, מצטיינים בתמצות המכיל בתוכו פרשנויות ורעיונות עמוקים שדורות עמלו על ביאורם. הגר”א, שככל הנראה ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, פיתח בין השאר את תפיסת “גאולה דרך הטבע” שקראה לפעילות אקטיבית למען השבת העם היהודי לארץ ישראל. בשם תפיסה זו, עלו לארץ רבים מתלמידיו.

חסידי חב”ד זוכרים אותו כ”נשיא החסיד”, ומכנים אותו “הפרזידנט”. חובבי ההיסטוריה בישראל, נהנים ממאות הספרים של המרכז לחקר ההיסטוריה היהודית הקרוי על שמו, ותלמידי ישראל הולכים יום־יום לבתי הספר מתוקף חוק חינוך חובה שנחקק ביוזמתו. שניאור זלמן רובשוב, שלימים שינה את שמו לזלמן שז”ר, נולד ברוסיה למשפחה חב”דניקית בשנת 1889. מילדותו נמשך לחקר ההיסטוריה היהודית, כמו גם לפעילות ציונית במסגרת תנועת העבודה. לאחר שעלה לארץ, הפך לאחד מראשי היישוב היהודי, ונודע כנואם מחונן. שז”ר היה ממחברי מגילת העצמאות, ובתפקידו כשר החינוך הראשון סייע להתארגנות מערכת החינוך הישראלית. עם זאת, במסגרת תפקידו זה הוא ספג ביקורת, בשל מעורבותו באי הסדרים שהתגלו בהקמת מוסדות חינוך בריכוזי העולים. בשנת 1963 נבחר לנשיא המדינה השלישי, וטיפח במסגרת זאת את אחדות העם בתקופות המורכבות של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. שז”ר שמר על אורח חיים דתי, ונודע בקרבתו הרבה למנהיגם של חסידי חב”ד, הרבי מלובביץ. נפטר בי”ט בתשרי תשל”ה (5.10.1974) ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

פרופ’ זאב לב נולד בשנת 1922 באוסטריה וגדל בברלין. עם התעצמות הנאציזם, נשלח לבריטניה במסגרת “הקינדר טרנספורט” (רכבת הילדים). הוריו ומשפחתו נותרו בגרמניה ונרצחו. עם תחילת המלחמה, הוגלה כנתין גרמני למחנה עבודה בקנדה, וחולץ משם על ידי רבה של טורונטו, הרב קמינציקי, שאימץ אותו כבן. לב זכה לתואר ד”ר לפיזיקה מהאוניברסיטאות החשובות בארצות הברית, אך למרות הצעות עבודה מפתות עלה בשנת 1950 לישראל הצעירה, ושימש כמרצה באוניברסיטה העברית. שם, סייע בין השאר לפיתוח מכשירי הMRI והמיקרוגל. מתוך אמונה ברעיון “תורה ומדע”, הקים  בסוף שנות השישים יחד עם פרופ’ חיים יעקופוף את בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (היום “מכון לב”) שהפך למוסד ובו אלפי צעירים הלומדים תורה ברמה ישיבתית בשעות הבוקר, ותארים אקדמאיים מתקדמים במקצועות המדעים המדויקים אחר הצוהריים. כעשרת אלפים בוגרים יצאו ממכון לב, על שש שלוחותיו (כולל מכון טל לסטודנטיות), המשלבים תורה ודרך ארץ בכל מעשיהם. זאב לב, חתן פרס ישראל, רבה של שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים וחבר בוועדות ציבוריות שונות נפטר בי”ח בתשרי תשס”ה (3.10.2004)

למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתו בי”ח בתשרי תקע”א (16.10.1810), ממשיכה דמותו לרתק את העולם היהודי. רבבות עולים לקברו שבאומן מדי שנה, בעלייה השנויה במחלוקת קשה מחד, אך מתגברת משנה לשנה מאידך. אלפי בעלי תשובה נמשכים דווקא לתורתו, ומאות מאמרים ומחקרים מנסים לגלות עוד ועוד פנים ביצירתו מרובת הפנים שאותה הספיק לכתוב ולדרוש בשלושים ושש שנותיו. רבי נחמן מברסלב, מצאצאי הבעל שם טוב, פיתח שיטה ייחודית בתורת החסידות, שהתעצמה לאחר נסיעתו לארץ ישראל. תפיסתו בדבר הצורך באמונה תמימה, חובת ההתבודדות וחשיבות השמחה בכל מצב, הותקפה לא פעם  עוד בימי בחייו. הוא וחסידיו המעטים נרדפו, ולאחר פטירתו לא עלה יורש על כסא אדמ”ורותו. לימים, הפכו סיפורי המעשיות שחיבר, ליקוטי התפילות  בתחומים שונים, שיחותיו והסבריו על טעמי ההלכות, לחיבורים שהציגו התמודדות מרתקת ומקורית עם אתגרי המודרנה. אמרותיו בדבר “שירת העשבים”, הצורך לראות את “העולם כולו כגשר צר מאוד” וחובת “השמחה תמיד”, כמו גם האמירה “שלכל מקום אליו אני הולך אני הולך לארץ ישראל”, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות ושל המסורת היהודית על כל גווניה.