היריות שנשמעו מתוך חדר האמבטיה בבית משפחת אהרונסון שבזכרון־יעקב הזעיקו למקום את השומרים הטורקיים, שזעמו על כך שלא יוכלו להמשיך יותר בעינויים. שלושה ימים לאחר שירתה בעצמה, בכ”ג בתשרי תרע”ח (9.10.1917), נפטרה שרה אהרונסון מפצעיה. היא גדלה באחת ממשפחות המייסדים של זכרון־יעקב, הייתה מקורבת לאחיה אהרון, וסייעה בידו בהקמת רשת הריגול ניל”י שנועדה לזרז את הגעת הבריטים לארץ ולסייע במיגור העריצות הטורקית. במסעה חזרה לארץ מאיסטנבול שבטורקיה, לאחר שנפרדה מבעלה, נחשפה שרה למוראות טבח הארמנים, והייתה נחושה לפעול בכל כוחה נגד הטורקים. לאחר שעזב אהרון את הארץ, פיקדה שרה על המחתרת, והעבירה ידיעות חיוניות למאמץ המלחמה הבריטי. חוסר זהירות והלשנות הביאו ללכידת הרשת. שרה סירבה לגלות לחוקריה את שמות חברי הרשת והעדיפה להתאבד. העובדה שמחתרת ניל”י הייתה מזוהה עם מפלגות הימין ביישוב היהודי, הביאה להשכחת פעילותה במשך שנים רבות. העוול תוקן לאחר שנים רבות בידי דבורה עומר, שספרה “שרה גיבורת ניל”י” הפך לאחד מספרי הילדים הנפוצים ביותר בישראל, והפך את דמותה של שרה לגיבורה לאומית.

הכינוס בחדרו הקטן של יצחק בן צבי ביפו בליל שמחת תורה, כ”א בתשרי תרס”ח (20.9.1907), היה חשאי. חברי הקבוצה, צעירים בני העלייה השנייה ובראשם ישראל שוחט ואלכסנדר זייד, החליטו לפעול כדי להעביר את השמירה על המושבות החדשות לידיים יהודיות. הארגון נקרא על שמו של שמעון בר גיורא, מנהיג המרד ברומאים. סיסמת הארגון, “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”, נלקחה מתוך שיר “הבריונים” של יעקב כהן, שהוקדש לכבוד קנאֵי ירושלים בימי בית שני. אחרי מאמצים רבים, הצליחו חברי הקבוצה לקבל לידיהם את האחריות על השמירה במושבות הגליל, ובהמשך שינו את שם הארגון ל”השומר”. מראה השומרים הגליליים חמושים ודוהרים על סוסים, תוך שהם מחקים את מנהגי שכניהם הבדואים ולבושם, הלהיב את הנוער היהודי בגולה. אותו נוער ראה במחדשי כוח המגן העברי את תמצית היהודי החדש, ובשל כך תנועת הנוער הציונית הראשונה נקראה “השומר הצעיר”. לימים, הפכה התשתית שהקימו אנשי “השומר” לבסיס להקמת ארגון ההגנה. בדור האחרון פועל ברחבי הארץ ארגון “השומר החדש”, שאנשיו מסייעים לחקלאים להתמודד עם אתגרי ביטחון ופשיעה.

משני צדדיה של החומה העבה הביטו בה עיניים רבות בהתרגשות ובציפייה דרוכה. החומה  שסבבה את מצודת עכו שרדה את תותחיו של נפוליאון, ושימשה את הטורקים ואת הבריטים כמעטפת לבית הסוהר המרכזי בארץ. אסירי המחתרות שנכלאו בה, רצו בכל מחיר לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריהם הלוחמים. עתה, שלושים וחמישה לוחמי האצ”ל המחופשים לחיילים בריטיים בחוץ, ותשעים אסירי האצ”ל והלח”י הכלואים בפנים, עמדו לחולל היסטוריה. ביום י”ד באייר תש”ז (4.5.1947) בשעה 16:22 ניתן האות. פיצוץ החומה מן החוץ, ופיצוצים שביצעו האסירים בעזרת חומר נפץ שהוברח פנימה, אפשרו את הבריחה הגדולה. ארבעים לוחמים כלואים יצאו לחופשי ודהרו עם מושיעיהם בסמטאות עכו. המחיר היה כבד: בהתנגשות עם הצבא הבריטי נהרגו מפקד הפעולה דב כהן ועוד שמונה לוחמים. חמישה נשבו, ושלושה מהם – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס – הועלו על ידי הבריטים לגרדום. הפעולה יצרה הד חסר תקדים בעולם, והפנתה את תשומת הלב למאבקה של המחתרת העברית במשעבד הבריטי. שבעה עשורים מאוחר יותר, מְסַפּר מוזיאון אסירי המחתרות המרשים, השוכן במבצר, את סיפור הגבורה.

קרוב לשנה השתוללו הפורעים בערי רוסיה. מאות יהודים נרצחו בפרעות (או ה”פוגרומים”, בפי העם) שכונו “הסופות בנגב”, בשל התעצמותם דווקא בדרום המדינה. השלטון ביקש להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות החברה והכלכלה, והפנה את זעם ההמון – שאנטישמיות לא הייתה זרה לו ממילא – לעבר היהודים. לאחר לחצים בינלאומיים, הורה הצאר אלכסנדר השלישי על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות להתחוללותם של הפוגרומים הספונטניים כביכול. בט”ו באייר תרמ”ב (4.5.1882), פורסמו המסקנות והפכו מיד להוראות חקיקה. הוועדה מצאה כי היהודים פוגעים ברווחתה של האוכלוסייה הכפרית והעירונית, והם האשמים בשנאה שהופנתה כלפיהם. מסקנות הוועדה (“חוקי מאי”) קבעו שיש להצר עוד יותר את צעדיהם של היהודים, לגרשם מהכפרים ולהטיל עליהם מגבלות כלכליות חמורות. לפוגרום הפיזי נוסף מעתה גם “פוגרום קר” של תקנות ושל צווים שהביאו להתמוטטותם של יהודים רבים. תחת משא הגזרות, החלו מיליונים מקרב יהודי רוסיה לפנות אל מעבר לים, ל”ארץ המובטחת”, אמריקה. אחרים הצטרפו לכוחות המהפכניים, ומעטים החלו להניע את גלגליה של תנועת חיבת ציון, ולשוב לארץ ישראל.

“משטרת ארץ ישראל – עני: איה הנער? האם חי עוד הנער, או מת הוא? נדע! כל עוד כך הוא קורא לעזרה מכל שער! יש בארץ שאלה יחידה – השאלה היא: איה הנער?”. שירו של נתן אלתרמן (שלא היה מהמקורבים ללוחמי הלח”י כלל) ביטא את הסערה האדירה שפרצה בארץ עם היעלמותו של אלכסנדר רובוביץ בן השש עשרה וחצי בט”ז באייר תש”ז (6.5.1947). רובוביץ, נער ירושלמי צעיר שהצטרף ללח”י, עסק בהדבקת כרוזים מחתרתיים בשכונת רחביה בירושלים, בשעה שרכב אזרחי עצר לידו, ויושביו גררוהו לתוכו. החוטפים זוהו לבסוף כלוחמי יחידת עילית בריטית שנועדה לדכא את פעילות המחתרות, ובראשה עמד הקצין רוי פאראן. למפרע התברר כי הבריטים חקרו את אלכסנדר בעינויים, רצחו אותו באכזריות והשליכו את גופתו, שלא נמצאה עד היום, באזור יריחו. לנוכח סערת הרוחות בארץ, עצרו הבריטים את פאראן, אך זיכו אותו במהירות והבריחו אותו לבריטניה. שם, ניסו אנשי הלח”י לחסלו באמצעות מעטפת נפץ, שגרמה לבסוף למותו של אחיו. רובוביץ הונצח בשכונת תלפיות בירושלים ובטיילת ביישוב חוות יאיר שבשומרון.

הוא היה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שאפשרו את שיקומו של עם ישראל לאחר מרד כוכבא. יחסיו עם רבו, אלישע בן אבויה – “אחר” שבגד בעמו והתפקר – התנהלו תחת האמרה “רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”. הגמרא מספרת כי מוצאו ממשפחת גרים, ואולי אפילו מנירון  קיסר. נודע כאחד מגדולי התנאים, וכמי שאשתו ברוריה הייתה תלמידת חכם ואישיות מרתקת בפני עצמה. פסקיו והנהגותיו בכל תחומי ההלכה וההנהגה ממלאים את כרכי הש”ס, והתקבלה האמרה שלפיה כל משנה שלא מצוין שם מחברהּ, היא בדרך כלל שלו. רבי מאיר, שנפטר ביום י”ד באייר, כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, נודע כמנהיג דגול ורגיש לעם ישראל בתקופה קריטית. זיהוי קברו בטבריה איננו ברור על פי המחקר, ויש הטוענים כי זה קברו של “רבי מאיר בעל הנס” אחר, אולם עם ישראל קידש את המקום, וקופות הצדקה “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שבהן נתנו נשות ישראל צדקה לעניי ארץ ישראל מדי ערב שבת, היו אחד מסממני הקשר ההדוק בין העם לארצו בשנות הגלות.

כשהיה בן שש, הפסיק מרדכי ברונשטיין לדבר. ההורים המודאגים לקחו אותו לרבני הסביבה, ואחד מהם הרגיע אותם והבטיח כי לילד יש עולם פנימי עשיר שכל העולם עוד יכיר. ההבטחה התקיימה: ברונשטיין, שנולד בשנת 1896 שינה לימים את שמו למרדכי ארדון, והפך לאחד הציירים הידועים והחשובים בעולם. הוא למד אומנות בצרפת ובגרמניה, ועלה לארץ בתחילת שנות השלושים. בתחילה שימש ככַוורָן בקריית ענבים, אך במהרה מונה לראש בית הספר לאומנות “בצלאל”, והפך לצייר שיצירותיו מוצגות במוזיאונים הגדולים והיוקרתיים בעולם. ביצירותיו, עסק ארדון במורשת היהודית על כל היבטיה, תוך שהוא משלב פסוקי תנ”ך, סמלים היסטוריים ורעיונות קבליים. הידועה שביצירותיו היא “חלונות ארדון” – ויטראז’ אדיר ממדים בגודל מאה מטרים רבועים, המוצג במבואה לספרייה הלאומית בירושלים והמתאר את חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. ארדון זכה להוקרת הממסד והציבור, והיה בין מקבלי פרס ישראל. זאת, למרות  שרבים מהאומנים בארץ לא אהבו את חיבתו למורשת היהודית ולתורת הקבלה ויצאו נגדו. ארדון נפטר בפריז בי”ז באייר תשנ”ב (18.6.1992)  . ציורו האחרון נקרא בשם “הללויה לחיים”.

רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת  מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.

חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה הקצה חטיבת חי”ר שלמה, מלווה ביחידות שריון וארטילריה, לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, כשמגיניו מנו כמאה וחמישים לוחמים בלבד. ערב הקרב, שיירת משוריינים של חטיבת גבעתי פינתה מאה מילדי הקיבוץ בדרך לא דרך לצפון הבטוח יחסית, ועם שחר החלו שישה ימי קרבות מרים על יד מרדכי. הארטילריה המצרית, בליווי הפצצות ממטוסים, כתשו את מבני הקיבוץ וגלי ההתקפות של חיל הרגלים המצרי שהסתער שוב ושוב על גדרות המשק נבלמו בקושי רב. ביום השישי לקרבות, הצליחו כוחות שריון מצריים לחדור למשק, ורק במאמץ עילאי של המגינים הם הצליחו להודפם. לאחר שהתחמושת עמדה לאזול ולאחר שכוח תגבורת נכשל בניסיון לפרוץ את המצור המצרי על הקיבוץ, הוחלט לפנותו. עם שחר ט”ו באייר תש”ח (24.5.1948) החלו חברי הקיבוץ לנוע חרש בין קווי המצרים. שני לוחמים ולוחמת לא הגיעו ליעדם, וגורלם לא נודע עד היום. קיבוץ יד מרדכי, שבעמידת הגבורה שלו עיכב במשך שבוע את המצרים מלנוע צפונה לתל אביב, הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות.

ילדי כיתות א-ג ממושב אביבים היו לבושים בחולצותיהם הלבנות בדרכם ללימודים בבית הספר במושב דובב ביום שישי ט”ז באייר תש”ל (22.5.1970). בעיקול הדרך, סמוך לקיבוץ ברעם, היכה הטרור. גדר הגבול הסמלית שנמתחה לאורך הגבול עם לבנון לא עצרה את הרוצחים, שתכננו במשך שבועות ארוכים את המארב. שישה טילי בזוקה שירו מחבלים מארגון החזית העממית גררו  בעקבותיהם דקות ארוכות של ירי מנשק אוטומטי משני צדי אוטובוס הילדים. הנהג, הורה מלווה והמאבטח נהרגו  מיד והאוטובוס סטה מהכביש והתנגש בעץ אלון בצידי הדרך. חברי קיבוץ ברעם ולוחמי צה”ל שמיהרו למקום החלו לטפל בעשרות הפצועים, שרבים מהם איבדו דם לפני שהספיקו לפנותם. תשעה ילדים ושלושה מבוגרים נרצחו. במושב אביבים, ביתם של שישים משפחות מעולי מרוקו שעמלו שנים כדי להוציא לחם מההר המרוחק בגבול הצפון, לא הייתה משפחה אחת שבביתה לא היה נפגע. ישראל המזועזעת הגיבה בסדרה של פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים, וחללי הפיגוע נטמנו בהלוויה המונית וקורעת לב בבית העלמין בצפת. אנשי אביבים המשיכו, למרות הכול, לעבד את אדמת הגליל.