מאות אלפים צעדו ברחובות ירושלים בליל כ”ה בסיוון תש”ע (7.6.2010) אחר מיטתו של מי שנחשב כראשון לציון, כמנהיג הציבור הדתי־לאומי, ויותר מכול – כ”חכם מרדכי”… הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרפ”ט, למשפחה של תלמידי חכמים מעולי בבל. למרות העוני הרב אשר שרר בביתו, הצליח הרב אליהו ללמוד שנים ארוכות בישיבות שונות, והיה מקורב לגדולי הדור שבימיו. בגיל שלושים ואחת מונה לדיין הצעיר ביותר במדינת ישראל, ובשנת תשמ”ג התמנה להיות הראשון לציון – הרב הראשי לישראל. הרב אליהו נודע כפוסק אמיץ, כדרשן מבריק וכמנהיג ציבור. המסעות שערך בקרב קהילות בארץ ובעולם, תלמידיו הרבים, עשרות ספרי ההלכה והאגדה שכתב, מפעל הגרעינים התורניים שהוביל – כל אלו הפכו את הרב אליהו לדמות שרבים קיבלו אותה כסמכות תורנית עליונה. הרב אליהו היה אוהב ארץ ישראל, ונלחם בכל כוחו נגד הנסיגות השונות שבוצעו על ידי ממשלות ישראל. במשך שנים ארוכות הקפיד לפעול למען שחרורו של המרגל היהודי־אמריקאי יונתן פולארד, וביתו היה אבן שואבת לכל מבקש סיוע והדרכה ברוחניות ובגשמיות.

המבצע הבריטי תוכנן בקפידה, ונועד לשבור את כוחה של תנועת המרי העברי בכלל ושל הפלמ”ח בפרט. בשבת בבוקר, ל’ בסיוון תש”ו (29.6.1946) פשטו כעשרים אלף חיילים בריטיים על מרכזי היישוב היהודי בפעולת תגובה על פעילות המחתרת, ובמיוחד על “ליל הגשרים” שנערך עשרה ימים קודם לכן. עוצר הוטל על מרכזי הערים, כל ראשי היישוב נעצרו (למעט בן גוריון ששהה בפריז), וחיפושים נערכו בקיבוצים, שבמהלכם נרצחו שלושה מחבריהם בידי הבריטים. בקיבוץ יגור איתרו הבריטים את אחד ממחסני הנשק המרכזיים של ההגנה באזור הצפון, בקיבוץ מזרע, אותרה רשימת חברי הפלמ”ח, ובבניין הסוכנות היהודית בירושלים אותרו מסמכים רבים שקישרו בין פעילות הסוכנות לפעולותיה של תנועת המרי. כאלפיים ושבע מאות איש נשלחו למעצר במחנות שהוקמו ליד לטרון, ושוחררו כמה חודשים מאוחר יותר. מידע מודיעיני מוקדם אפשר לראשי ההגנה להתחמק ממעצר. בעקבות “השבת השחורה” ופיצוץ מלון המלך דוד שבוצע בתגובה על ידי האצ”ל, פורקה תנועת המרי. אנשי הפלמ”ח חדלו מפעילות נגד הבריטים, והותירו את המשך המלאכה לאצ”ל וללח”י.

הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח  שכמעט ולא זכו  לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ  מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.

זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.

“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

הרב מרדכי יפֶה נולד בפראג (1530) למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר חווה את גירוש יהודי העיר והיגר לאיטליה, שם עסק בלימוד מדע, פילוסופיה וקבלה. כיהן כרב עיר בפראג ובערים שונות בפולין, ובראשן פוזנא, שבה גם נפטר בג’ באדר ב’ ה’שע”ב (6.2.1612). ספריו כונו בשם “לבושים” על בסיס הפסוק “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”, ואת הקדמותיו פתח במילים: “אמר התופר”. חלק מ”הלבושים” הוקדשו לפרשנות המקרא, אחרים לענייני קבלה ומוסר, והמפורסמים שבהם עסקו בצורה שיטתית בכל סעיפי השולחן ערוך תוך הצגת המקורות לכל הלכה ומנהגי אשכנז בכל נושא. ספריו היו מקובלים בקרב לומדי התורה, ונכתבו עליהם הערות ופירושים. כאשר לרב יפה נודע על פרסום ספר “המפה” של רבי משה איסרליש (בן דורו, שעסק גם הוא בבירור מנהגי אשכנז על סדר השולחן ערוך) החליט לשנות את סגנון ספרו ולהתעמק בטעמי ההלכות ולא בתקציר הפסיקה, כדי שלא יהיו שני ספרי פסיקה זהים העשויים לבלבל את הציבור. אב לשושלת מפוארת של רבנים. בין צאצאיו – הרב עקיבא איגר והרב קוק.

לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.

הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.

בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.