בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.

אלף וארבע מאות חברי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, לא האמינו למשמע אוזניהם. מעל הבמה, ביום י”ב באדר ב’ תשט”ז (24.2.1956), עמד ניקיטה כרושצ’וב, יורשו של סטלין, שעמד כעת בראש ברית המועצות. במשך ארבע שעות רצופות, הציג כרושצ’וב בפני הנאספים את פשעיו של סטלין. הצירים, שכמו מיליוני קומוניסטים ברוסיה ומחוצה לה, חונכו במשך עשרות שנים לראות בסטלין את “שמש העמים” ואת “מאור הדור”, שמעו לפתע כי סטלין היה רוצח המונים מושחת, מטפח פולחן האישיות הגדול בהיסטוריה, ומי שהיה אחראי למחדלים ולכישלונות איומים של הצבא הרוסי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלק מהצירים התעלפו, ורבים אחרים באולם, ובהדרגה גם מחוץ לכתליו, הבינו כי התנועה הקומוניסטית שהתיימרה להביא גאולה לעולם, הפכה למעשה למפלצת. גופתו של סטלין, שנפטר שלוש שנים קודם לכן, הוצאה מקברו המפואר במוסקווה. הנאום נשמר בתחילה בסודיות, ולא הופץ מחוץ לגבולות ברית המועצות. אולם, עיתונאי יהודי בפולין הצליח להשיג עותק ממנו והעבירו ל”מוסד” הישראלי, וזה העבירו לידי האמריקאים. פעולה זו העלתה מאוד את יוקרתו של “המוסד” בעולם.

בברית המועצות של סטלין, הוא לא נרתע מרדיפות ומאיומים והנהיג את קהילתו ברוח התורה, תוך התמודדות עם אתגרי התקופה. משהפכו החיים היהודיים במדינה לבלתי אפשריים, יצא הרב משה פיינשטיין לארצות הברית, התמנה לראש ישיבת “תפארת ירושלים” שבניו יורק, והפך לפוסק ההלכה החשוב ביותר בצפון אמריקה. הרב פיינשטיין, יליד 1895, נודע כעילוי מגיל צעיר. באלפי פסקי ההלכה שלו, שכונסו בספר “אגרות משה”, עסק במגוון סוגיות שזימנו החיים היהודיים במערב במאה העשרים. החל משאלות מסובכות של נשים עגונות ושל סוגיות מדע, רפואה והלכה, דרך טכנולוגיית המזון (שהפכה את הלכות הכשרות למורכבות יותר ויותר), וכלה בשאלות יסוד באמונה ובהתמודדות עם הזרמים היהודיים השונים. הרב פיינשטיין נודע כמי שהקפיד בפסקיו לדאוג לרווחת החלשים והעניים, תמך בשביתות נגד מעסיקים מנצלים, והתייחס לסוגיות חינוך ופילוסופיה של ההלכה. למרות זיהויו כאיש הציבור ה”ליטאי”, היה הרב פיינשטיין מקובל על כל חלקי האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית ובארץ, ואלפי תלמידים עסקו בכתביו השונים בהלכה ובאגדה. נפטר בי”ג באדר ב’ תשמ”ו (24.3.1986), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

ימי ילדותו של הרב יצחק אבולעפיה (יליד 1824) בדמשק לא היו קלים. אביו, מראשי הקהילה, נעצר בימי עלילת הדם נגד יהודי העיר (“עלילת דמשק”), ולאחר עינויים קשים התאסלם ונאלץ להעיד נגד חבריו לקהילה. יצחק הצעיר הועבר לבית סבו, רבי ניסים אבולעפיה, רבה של טבריה. בטבריה, הפך רבי יצחק לתלמיד חכם ידוע ומבריק. בגיל צעיר הפך לאחד מחברי בית הדין העירוני ולשליח הקהילה לארצות הגולה. בהמשך, שב רבי יצחק לדמשק ולאחר מאבקים מורכבים וקשים התמנה לרבה של העיר. במגמה להתמודד עם העוני הקשה שפשה בקהילה, הצטרף לחברת כי”ח וגיבה את הקמת בתי הספר לבנים ולבנות שאותם ייסדה החברה בעיר. בבתי ספר אלו, הוענק חינוך מסורתי לצד דגשים ותכנים מתחום הפדגוגיה המודרנית, והם היטיבו את המצב הכלכלי של בוגריהם. במהלך כהונתו, התמודד הרב אבולעפיה עם מתנגדים רבים מימין ומשמאל, שטענו נגד “קנאות היתר” שלו, או נגד “פתיחות היתר” שלו. נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה  של יהדות המזרח, ותשובותיו כונסו בששת הכרכים של ספרו “פני יצחק”. נפטר בט”ו באדר ב’ תר”ע (27.3.1910) ונקבר בטבריה.

הדרך הלוך לגוש עציון עברה בלי תקלות. ערביי האזור הופתעו מעוצמת השיירה שיצאה מירושלים בבוקר ט”ז באדר ב’ תש”ח (27.3.1948), על מאתיים לוחמיה וחמישים כלי רכבה, ולא הפריעו להגעתה לגוש עציון הנצור. עיכוב לא מתוכנן, שנבע מהעמסת ציוד שהיה אמור להגיע מהגוש לירושלים, היה גורלי. בדרך חזרה לירושלים, המתינו לשיירה מאות לוחמים ערביים. שישה מחסומים הצליח לפרוץ המשוריין “פורץ המחסומים” שנע בראש השיירה. בעת הניסיון לפרוץ את המחסום השביעי, נפגע המשוריין והדרדר לצד הדרך. במשך שעות ארוכות צרו הערבים על המשוריין שנותק משאר הכוח. כשאזלה התקווה, הורה המפקד, זרובבל הורביץ (שקיבל לאחר מותו את עיטור גיבור ישראל) לאלו המסוגלים ללכת, לנסות ולהימלט. הורביץ (שלא נפגע) פוצץ את המשוריין על עצמו ועל הפצועים. שאר לוחמי השיירה היו נצורים ומוקפים במשך קרוב ליממה בבית ערבי לצד הדרך, סמוך לכפר “נבי דניאל”. רק למוחרת בצוהריים הסכימו הבריטים לפנות את הלוחמים תמורת הנשק, הרכבים והציוד שנמסרו לערבים. חמישה עשר לוחמים נפלו בקרב. גוש עציון נותר מנותק עד לנפילתו.

הרב חיים זוננפלד (שבעת מחלתו נוסף לו השם יוסף) נולד בהונגריה (1848) ולמד בבית מדרשם של תלמידי החת”ם סופר, מייסד האולטרה־אורתודוקסיה. בגיל שלושים וחמש עלה לירושלים, והפך לאחד מראשי היישוב היהודי בעיר. עסק בדיינות, בפסיקה, בניהול מוסדות החסד הקהילתיים, ברכישת אדמות ובהקמת שכונות חדשות בירושלים. בין השאר, עמד מאחורי היוזמות להקמת שכונות שערי חסד, בתי אונגרין והרחבת שטח המושבה פתח תקווה. למרות אהבתו העצומה לארץ וליישובה, ונטייתו לראות את הטוב שבכל יהודי, הסתייג בחריפות מהתנועה הציונית בשל חילוניותה,  וקרא להתבדלות העדה החרדית מכלל היישוב היהודי שהלך והתעצם בארץ ישראל. היה בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק, ואף חבר אליו למסע המושבות ביישובי הארץ, אבל חלק על תפיסתו המקרבת חלוצים חילוניים והתנגד בתוקף ליוזמתו להקמת הרבנות הראשית. הרב זוננפלד נתפס כמנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית בארץ בימי המנדט הבריטי, וכל הקבוצות שפעלו במסגרת תנועת אגודת ישראל ראו בו את מנהיגם. נפטר בי”ט באדר ב’ תרצ”ב (26.3.1932).

שנים רבות עברו עד שמוסדותיה של התנועה הציונית השתכנעו לתת יד לחלומו של הפעיל הציוני, יוסף יקותאלי, על כינוס עולמי של ספורטאים יהודיים, שמטרתו לעודד את החיבור בין חלקי העם לזיקה לארץ ולפעילות הספורטיבית. לבסוף, במלאת 1800 שנה למרד בר כוכבא, ומתוך רצון לחדש את מסורת הגבורה היהודית לא רק בתחום הרוח, אלא גם בתחום הספורט, יצאה לדרך המכבייה הראשונה. כארבע מאות ספורטאים יהודיים מעשרות מדינות התכנסו בתל אביב הצעירה ביום כ’ באדר ב’ תרצ”ב (28.3.1932), והתחרו ביניהם במשך חמישה ימים בענפי הספורט השונים. המכבייה הפכה למסורת שהתקיימה מאז כמעט כל ארבע שנים, ובמסגרתה התכנסו בארץ צעירים יהודיים רבים, לשבוע של תחרויות ושל מפגש חברתי. המכבייה זכתה לתהודה רבה ברחבי העולם, והגבירה את המודעות לרעיון הציוני. לימים, שמשה המכבייה כאחת מדרכי העלייה הבלתי חוקיות לארץ בימי המנדט, כאשר ספורטאים ותיירים רבים שבאו להשתתף בתחרויות, פשוט נשארו בארץ ולא שבו לבתיהם בגולה. מסורת המכבייה נמשכת עד ימינו אלה, וקמפוס גדול המיועד לשרת את אורחיה (“כפר המכבייה”) הוקם ברמת גן.

הידיעה שהתפרסמה בחורף תשל”ג (דצמבר 1972) היכתה בהלם את החברה הישראלית בכלל, ואת התנועה הקיבוצית בפרט. קבוצה של פעילי שמאל קיצוני, שהשתייכו ברובם לפלג של תנועת “מצפן” הקומוניסטית והאנטי ציונית, שפעלה באותן שנים ועסקה בין השאר בהשמצת ישראל במסגרות בינלאומיות שונות, נעצרו כחברים ברשת ריגול וחבלה שפעלה למען סוריה ולמען ארגוני הטרור הפלשתינאים. בין ראשי הקבוצה בלט אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שכמרבית חבריו לארגון שירת כצנחן ולחם במלחמות ישראל. חברי הקבוצה טיפחו אידיאולוגיה שלפיה ישראל היא מסגרת גזענית ומדכאת, ויש לפעול כדי לסייע לנלחמים בה. במשפט, סירבו חברי הקבוצה – ובהם ארבעה יהודים – להביע חרטה על מעשיהם, והודו כי העבירו מידע צבאי רגיש לסורים כדי לסייע להם במלחמתם בישראל. ביום כ”א באדר ב’ תשל”ג (25.3.1973), נדונו חברי הקבוצה לשנות מאסר ארוכות. הפרשה גרמה לחשבון נפש נוקב בתנועה הקיבוצית, שחבריה רובם ככולם, כמובן, התנגדו לפעילות הקבוצה ואף סייעו בלכידתה. לימים, הביעו הנאסרים חרטה על מעשיהם, ולאחר שנים ארוכות שוחררו מהכלא, כמה מהם כחלק מעסקאות שחרור שבויים עם ארגוני המחבלים.

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין נולד בשנת 1829 למשפחת רבנים ששורשיה עוד בגרוש ספרד. היה תלמיד ישיבת וולוז’ין, ובמקביל היה מקורב לחוגי חסידות חב”ד. במשך קרוב לארבעה עשורים כיהן כרבה של העיר נוברדהוק שבליטא, והנהיג את הקהילה במקום לנוכח האתגרים שעברו על יהדות רוסיה בשלהי המאה התשע עשרה. יצירתו המונומנטלית “ערוך השולחן” היא חיבור מקיף המסביר את המקור ואת הדיון ההלכתי מאחורי כל אחד מסעיפי השולחן ערוך, תוך התייחסות למנהגים ולפסיקות שהתפתחו במאות השנים שאחרי חתימת ה”שולחן ערוך”. ספרו “ערוך שולחן העתיד”  שאותו חיבר, לדבריו, ל”שלמות מלאכת הקודש” ולצורך הקפת כל חלקי התורה, עוסק באותה צורה גם במצוות שאינן נוהגות בתקופת הגלות, כמו ענייני המקדש, הסנהדרין והמצוות התלויות בארץ. כתב ספרים רבים נוספים בענייני אגדה והלכה, וביניהם פירוש על הסידור. נודע כ”גדול המסמיכים” והסמיך רבנים רבים להוראה, ביניהם את הרב קוק. היה מקורב לתנועת המוסר, והיה מכובד גם בעיני הציבור הלא יהודי, שתכופות פנה אליו במשימות גישור ובוררות. נפטר בכ”ב באדר ב’ תרס”ח (2.2.1908).