החלטת ההמשלה לפעול להרחבת העיר כרמיאל חייבה הפקעה של שטחי קרקעות נרחבים שהיו בבעלות פרטית באזור הגליל. הסדרי ההפקעה לגבי האדמות שהיו בבעלות יהודית הוסדרו כמקובל תמורת פיצוי מתאים. אולם, במגזר הערבי (שרק כשליש מהאדמות שהופקעו השתייכו לאנשיו) התעוררה התנגדות עזה שלובתה בידי מסיתים לאומניים ואנשי המפלגה הקומוניסטית. ההסתה הביאה עד מהרה להפגנות ענק נגד מדיניותה הכוללת של מדינת ישראל ביחס למגזר הערבי. ההפגנות שהתקיימו בכ”ח באדר תשל”ו (30.3.1976) גלשו במהירות להתפרעויות אלימות, ולאחר שעשרות שוטרים נפגעו והיו בסכנת חיים, נאלצו כוחות המשטרה וכוחות הצבא שהוזעקו למקום  לירות במתפרעים, שפעלו בעיקר בכפרי הגליל התחתון, והביאו למותם של שישה מהם. “יום האדמה”, כך כונה האירוע בידי מנהיגי הציבור הערבי, בטענה שהוא מבטא את מאבקם נגד מה שהם כינו בשם “גזלת האדמות”. יום זה הפך להיות סמל לפעילות מחאה, לעיתים אלימה, של ערביי ישראל כנגד מוסדות המדינה, ובמשך שנים רבות נערכו בו הפגנות, תהלוכות ומהומות ביישובים הערביים בשטחי הקו הירוק ובשטחי יש”ע. בשנים האחרונות התמעטו יחסית ההפגנות ביום זה.

הנערים היהודיים שפנו למשרדה של הפְּעילה הציונית רֶחָה פְרֵיֶאר היו חסרי אונים. האווירה בברלין בקיץ 1932, ערב עליית הנאציזם, גרמה למעסיקם לפטר אותם מהעבודה בלא כל סיבה, ושום אפשרות למציאת עבודה חדשה בנסיבות הקיימות לא נראתה באופק. מצבם של הנערים הביא את רחה להרהר ברעיון מהפכני: עידוד עלייתם של אלפי נערים לארץ ישראל. רעיון “עליית הנוער”  שהגתה רחה, לא זכה בתחילה לאהדה רבה בקרב הנהגת יהודי גרמניה ובקרב התנועה הציונית. אולם, לאחר מאמצים ושתדלנות אין ספור, יצא הפרויקט לדרך. רחה עברה מעיר לעיר ומכפר לכפר, וסייעה לצעירים להתארגן לעלייה לארץ. כאן, סייעה בידם הנרייטה סאלד. בשנת 1940, לאחר שסייעה להבריח אלפי ילדים מחוץ לגבולות הרייך השלישי, הצליחה רחה להימלט בעור שיניה ולהגיע לארץ. לאחר שנדחקה מהובלת ארגון עליית הנוער בארץ, הקימה פריאר את ה”מפעל להכשרת ילדי ישראל”, המסייע עד היום בחינוך, בטיפול ובשיקום של ילדים ממשפחות מצוקה. היא עמדה בראשו עד יום מותה. רחה פריאר זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, ונפטרה בכ”ט באדר ב’ תשמ”ד (2.4.1984)

“הטוראים לסגת, המפקדים לחפות מאחור”. קריאת הקרב שהושמעה בידי שמעון אלפסי, איש הפלמ”ח, באחד מרגעי הקרבות הקשים ביותר הפכה לאחד מסמליה של המערכה על הקסטל. הכפר, השוכן בפסגה נישאה השולטת על כביש ירושלים־תל אביב, היה אחד מהיעדים המרכזיים במהלך מבצע “נחשון”, המבצע לפריצת הדרך לירושלים שהתחולל באדר תש”ח. במשך שבוע התחוללו מסביב לכפר קרבות אכזריים, ובמהלכם עבר הכפר מיד ליד. בקרבות עצמם היו בעיות קשות של תיאום בין הכוחות, לצד מעשי גבורה והקרבה שהפכו למופת. לאחר שמפקד הכוחות הערביים באזור יהודה, עבד קאדר אל חוסייני, נהרג במקרה במהלך הקרבות בידי לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהחזיקו בכפר, הסתערו אלפי ערבים שואפי נקם על הכוחות המעטים שהחזיקו בכפר. הכוחות נלחמו בגבורה עד שנאלצו לסגת. למחרת, בכ”ט באדר ב תש”ח (9.4.1948) הסתער שוב הפלמ”ח על הכפר, בשעה שרוב המגינים הערבים נטשוהו, והשתלטו עליו לתמיד. כחמישים לוחמים נפלו בקרבות הקסטל. על חורבות הכפר הוקמה העיירה מבשרת ציון, ובמרכזה ה”קסטל” – אתר הנצחה לאומי המספר את סיפור התקומה.

בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.

תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.

מסביב יהום הסער. כמעט קט והבולשביקים ישלימו את השתלטותם על מרחביה האדירים של רוסיה, והמסך יֵרד על מאות שנים של חיי תורה ותפילה בקהילות היהודיות. רבי שלום דובער שניאורסון (הרש”ב), האדמו”ר החמישי לשושלת חב”ד, נמצא ברוסטוב שעל גדות נהר דון, לאחר שגלה מהעיירה לובביץ’ בשל אֵימי המלחמה. זמן קצר לפני פטירתו, בב’ בניסן תר”פ (21.3.1920), פועל האדמו”ר להכין את חסידיו לימים הבאים. בהנחייתו, נשלחים שליחים לעומק האזורים האסייתיים של רוסיה, בגאורגיה ובקזחסטן, כדי להקים שם תשתית יהודית במחתרת. במקביל, תלמידי הישיבות  החב”דיות “תומכי תמימים”, שהוקמו ביוזמתו כדי להתמודד עם אתגרי ההשכלה והחילון, נקראים להעמיק בלימוד התורה והחסידות, ולהמשיך במהפכה הרוחנית החב”דית. בעשרות השנים שבהן כיהן הרש”ב בנשיאות חסידות חב”ד,  הרבה לעסוק בסיוע ליהודי רוסיה מול גזרות השלטון, ובבירורים רוחניים מעמיקים בדרכי עבודת ה’. בירורים אלו יצאו לאור לאחר פטירתו בשלושים כרכים. לצד התנגדותו התקיפה לציונות החילונית, פעל הרבי רבות למען ארץ ישראל, ובהנהגתו קנתה חסידות חב”ד את “בית רומנו” שבחברון, שבו שוכנת כיום ישיבת “שבי חברון”.

מסורת חז”ל מספרת כי אפר הפרה האדומה הראשונה נוצר בב’ בניסן, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים. בהתאם להוראות התורה, נמצאה “פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול”, ומאפרה ניתן היה לטהר את בני ישראל לקראת הפסח. תשע פרות אדומות בלבד שימשו, לפי המסורת, את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מהראשונה בימי משה, ועד ימיו של הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי בימי הבית השני. חוק הפרה האדומה מובא תכופות כדוגמה לחוק הלכתי שאין לעמוד על טעמיו. חוקרים ורבנים רבים עוסקים בניסיונות שונים כדי למצוא פרה אדומה תמימה בת זמננו, שתאפשר את חידושה של האפשרות להיטהר מטומאות חמורות, ובכך תקדם את בניין המקדש. הקושי במציאת פרה אדומה תמימה והחובה לעמוד בדרישות הלכתיות קפדניות סביב הכנת האפר העשוי לטהר את הטמאים, הפכו את האפשרות לשימוש באפרה לנדירה ביותר.

עזר ויצמן נולד בתל אביב (1924) וגדל בחיפה. מגיל צעיר שירת בהגנה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת כטייס בחיל האוויר המלכותי. לאחר המלחמה סייע לארגון האצ”ל, ובהמשך נקרא על ידי ראשי ההגנה לסייע בהקמת חיל האוויר הישראלי. ויצמן פיקד בעת מלחמת העצמאות על טייסת הנגב, ולחם נגד הצבאות הפולשים. בשנת 1956 מונה כמפקד חיל האוויר, ונחשב בעיני רבים כמי שבנה את החיל והפך אותו לאחד מהטובים בעולם. בהמשך, שירת כראש אג”ם במלחמת ששת הימים, ועם שחרורו מהצבא כיהן כשר התחבורה מטעם גח”ל (הליכוד). עזר כיהן שנים ארוכות בכנסת ובממשלות ישראל, ושימש כשר הביטחון בממשלתו של בגין. בב’ בניסן תשנ”ג (2.3.1993) נבחר להיות נשיא המדינה, ובכך היה לנשיא השני ממשפחת ויצמן, נוסף על דוֹדוֹ חיים. ויצמן נודע בלשונו הישירה, ולעיתים הבוטה, שסיבכה אותו לא פעם בהקשרים אישיים ופוליטיים, אך הקנתה לו גם חן רב בעיני רבים. נאומו כנשיא המדינה בבית הנבחרים הגרמני, שבו תיאר את קורות ההיסטוריה היהודית, נחשב מהחשובים בנאומים שנישאו בישראל קרדיט ויקיפדיה דובר צהל

עמינדב אלטשולר נולד ברחובות (1901), ומגיל צעיר הצטיין בשתי תכונות: יכולות לחימה ושמירה וקשר חם שקשר עם הערבים באזור, שאת שפתם ואת מנהגיהם הכיר היטב. היה מאנשי “הגדוד העברי” במלחמת העולם הראשונה, וכיהן כקצין יהודי במשטרת המנדט הבריטי. במהלך שנות העשרים החל לעסוק בקניית אדמות הנגב, תחילה בצוותא עם ידידו משה סמילנסקי, ולאחר מכן מטעם הקרן הקיימת בישראל. אלטשולר ניצל את קשריו עם ערביי הארץ, ובמשך שנים ארוכות סייע להעברתם של למעלה מרבע מיליון דונם לבעלות יהודית. אלטשולר חי שנים רבות לבדו כיהודי בודד בבאר שבע הערבית, רכש קרקעות באומץ וביצירתיות, ומצא את הדרכים לעקוף את גזירות ממשלת המנדט שאסרו על קניין קרקעות. בימי מתיחות היה אלטשולר, שכונה “חוג’ה ימין”, מתגורר במצפה בית אשל הסמוך לבאר שבע. משם יצא למסעות מסוכנים ושל קניית קרקעות, לעיתים תכופות כשהוא מציע כספים שבשלב הקנייה עוד לא היה לו מושג מהיכן יגיעו… אלטשולר, בן למשפחת חלוצים ופעילי הגנה והתיישבות, כיהן במהלך השנים בעוד מגוון תפקידים ביטחוניים והתיישבותיים. נפטר בג’ בניסן תשכ”ח (1.4.1968)

מאות שנים פרחו היהודים בגולה אשר בספרד. תלמידי חכמים, פוסקים, פרשנים, משוררים, פילוסופים, שֹרים ומפקדי צבא. כל אלו יצרו בספרד, ותרמו לעם ישראל כמו גם לעם שבקרבו ישבו. במהלך המאה החמש עשרה, עם התקדמות כוחות הנוצרים במסעם לכיבוש ספרד  מידי המוסלמים, גברה הקנאות הנוצרית, ומפעם לפעם נערכו פרעות ביהודים. רבים מהם אולצו להתנצר. למגינת ליבם של השלטונות, רבים מהיהודים האנוסים המשיכו לקיים בסתר את מצוות דתם, למרות איומי האינקוויזיציה ועינוייה. על רקע הטענה כי היהודים משדלים את האנוסים שלא לממש בפועל את התנצרותם, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את כל יהודי ספרד. צו הגירוש שפורסם בג’ בניסן הרנ”ב (24.4.1492), חייב את כל יהודי ספרד לעזוב את המדינה ללא רכושם תוך שלושה חודשים, או להתנצר. הגירוש והסבל הרב שנגרם למאות אלפי המגורשים, שהעדיפו להיצמד לאמונתם ולא להיכנע לפיתוי להתנצר, סימלו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות ישראל. המגורשים נפוצו בקהילות ישראל השונות, ועיצבו את דמותם של הקהילות ה”ספרדיות” ברחבי העולם היהודי.