ויכוח שהדרדר לאלימות בין שתי קבוצות של פועלים יהודיים שציינו את יום האחד במאי 1921 היה הטריגר לפריצת האירועים בבוקר כ”ג בניסן תרפ”א. אלפי ערבים שצפו בקטטה ניצלו את המהומה והחלו לפרוע ביהודי יפו. ההסתה נגד התעצמות הבית הלאומי היהודי, נגד הצהרת בלפור ונגד העלייה השלישית, נשאה פרי. יהודים הותקפו באכזריות בכל רחבי העיר. בתי עולים, חנויות ושכונות הוצתו ותושביהם נטבחו. במקומות שבהם פעלו ארגוני הגנה יהודיים או שהתערב הצבא הבריטי, נגרמו לתוקפים אבדות כבדות. במקומות שבהם שיתפו השוטרים הערביים פעולה עם הרוצחים נגמר הדבר באסון. ההרוג המפורסם ביותר בפרעות היה הסופר יוסף חיים ברנר, מאישי הרוח הבולטים והייחודיים של העלייה השנייה, שבאחד מספריו הביע את חששו שמא יפול בידי מרצחים בני ישמעאל, ונרצח עם חבריו בפאתי יפו. מתקפות ערביות על פתח תקווה ועל רחובות נהדפו בקרבות גבורה על ידי בני המושבות. יישובים אחרים כמו חדרה וכפר סבא סבלו נזקים כבדים. ארבעים ושבעה חללים יהודיים גבתה האש. הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל הפך לעובדה קיימת.

השמועות שהגיעו לפתח תקווה היו מבהילות. מאות פורעים בדואים שהתכוונו להגיע ליפו שבה החלו מאורעות תרפ”א כמה ימים קודם לכן היו בדרכם למושבה, כשהם שורפים במסלולם את כפר סבא ואת כפר מל”ל הזעירות. זקן השומרים, אברהם שפירא, מיקם בבוקר כ”ז בניסן תרפ”א (5.5.1921) את קווי ההגנה. פלוגת רוכבים בראשותו יצאה לקדם את פני הפורעים מצפון. מאחוריהם הסתדר קו הגנה לאורך גבולות המושבה, ואילו הנשים והילדים הסתתרו במתחמים מבוצרים במרכזה. פרשי פתח תקווה נעו לכיוון הפורעים שהתקרבו מעבר לירקון. בקרב בשדות שמצפון למושבה, ספגו בני פתח תקווה אבדות, ונאלצו לסגת לקו ההגנה השני תוך שהם מקבלים דיווח על המוני ערבים המתקרבים אל המושבה גם מכיוון דרום. המגינים שהמטירו אש על התוקפים, יחד עם כוחות בריטיים שהגיעו ברגע האחרון, עצרו את התוקפים. ארבעה מבני המושבה נפלו בקרב ושמותיהם הונצחו באנדרטאות וברחובות ראשיים. יום כ”ז בניסן צוין במשך עשרות שנים (עד שנקבע בו יום הזיכרון לשואה ולגבורה) כיום הגנת המושבה, וטקסים ומצעדים התקיימו במקום וציינו את זכר הנופלים.

החלום היה ענק: עיר של רבע מיליון תושבים, נמל עמוק מים, עיר החוף השלישית בחשיבותה אחרי תל אביב וחיפה. את החלום הגה משה דיין בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים. היעד היה לתת מענה לגלי העלייה, וליצור נתק בין גושי ההתיישבות הערבית ברצועת עזה לבין החזית המצרית במערב סיני. ב1975 השלימו טובי האדריכלים בארץ את התכנון, והעיר הימית ומסביבה עשרות יישובי חבל ימית יצאו לדרך. מאות המשפחות שהספיקו להתיישב בעיר נהנו מחוף ים מרהיב ביופיו, מבניה חדשנית וידידותית ומחיי קהילה עשירים ומרתקים. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים נגזר גורלה של ימית. חלק מהתושבים הסכימו להתפנות מרצון, ואילו אחרים, יחד עם אלפים מאנשי גוש אמונים, נאבקו בחיילים המפנים מעל גגות העיר. בכ”ח בניסן תשמ”ב (21.4.1982)חרבה העיר. חלק ממפוני ימית גורשו, כחצי יובל מאוחר יותר, גם מבתיהם בחבל קטיף. כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, מכוסים חורבות ימית בחולות הנודדים של צפון סיני. השלום עם מצרים קר עד קפוא, אבל קיים…

היא נולדה למשפחה חב”דית באוקראינה, גדלה בירושלים ועסקה בהוראה בירושלים ובחיפה,  כשהיא טובעת חותם של אהבה, חום והערכה לתלמידיה. אותם תלמידים זכרו אותה, גם עשרות שנים לאחר פטירתה, כמי שעיבְּתה את אישיותם. תלמידהּ, עמוס עוז, סיפר כי: “ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים. והוויתור, כל ויתור, היה נקרא בפיה ניצוץ”. במשך שלושים וחמש שנה כתבה זלדה שניאורסון מישיקובסקי, שנפטרה בכ”ח בניסן תשמ”ד (30.4.1984), מאות שירים העוסקים בעיקר בסוגיות של אמונה, של אהבה ושל התמודדות האדם עם גורלו. בין הידועים שבשיריה נמצא השיר “לכל איש יש שם”, שהפך לאחד משירי הזיכרון הידועים והנפוצים ביותר בישראל. בשיר אחר שלה, שהולחן, לימים, לזכרו של רס”ן בניה שריאל שנפל במבצע “צוק איתן”, תיארה זלדה את עוצמתה של האהבה: “שלומי קשור בחוט אל שלומך”. מילותיה על “שיר עתיק עד מאוד הקיצני לחיים כאשר גירש את נמיכות הרוח מקרבי בשפתי מלכים” מצאו מקום בלבבות רבים.

הנערה רחל שגדלה בבית בלובשטיין האמיד ברוסיה (1890) נשבתה בימי העלייה השנייה בקסמה של הציונות, ושמה פניה ל”חוות העלמות” שלחוף הכנרת, שם ביקשה ללמוד חקלאות. נופי הכנרת, כמו גם קשרי החברות והאהבה המורכבים שניהלה עם חלק מהחלוצים שישבו לחופיה, הביאו ליצירתם של כמה מהשירים המופלאים שהפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. נסיעתה לצרפת כדי להתמקצע במקצוע החקלאות, הפכה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה למסע מייסר ברחבי העולם ולעבודה בבית יתומים יהודי ברוסיה, שם נדבקה בשחפת. עם שובה לארץ, שבה לדגניה שלחופי הכנרת, אך גורשה משם בשעה שזוהתה מחלתה. בשנותיה האחרונות נעה רחל, בודדה, ערירית וענייה בין בתי המרפא בארץ, עד שנפטרה בהיותה בת ארבעים בלבד בכ”ט בניסן תרצ”א (16.4.1931). השירים שהותירה אחריה כמו “שם הרי גולן”; שיר הכמיהה לאימהוּת “אוּרי”; ושירי האהבה הנפלאים “פגישה חצי פגישה” ו”זמר נוגה”, הפכו אותה לחשובה מבין המשוררות שחיו בארץ בימי המנדט. תשעים שנה לאחר מותה, שיריה של רחל, כמו גם דמות דיוקנה על בולים ושטרות, עדיין איתנו.

יצחק בן צבי נולד באוקראינה (1885), ומגיל צעיר עסק בשני תחומים שליוו אותו כל חייו: פעילות פוליטית במסגרת תנועת העבודה הציונית, וחקר ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל. הוא היה ממארגני “ההגנה העצמית” של יהודי רוסיה שפעלה בימי הפוגרומים, וממקימי תנועת “פועלי ציון”, ההסתדרות, מפא”י, וארגוני המגן והשמירה – הגדודים העבריים, “בר גיורא”, “השומר” וההגנה. נישא לרחל ינאית, מדמויות המופת של דור התקומה. בנם, עלי, נפל במלחמת העצמאות בגליל התחתון. במסגרת מחקריו הרבים עסק בן צבי בשימור ההתיישבות היהודית בפקיעין, בחקר האוכלוסייה השומרונית וביישובים יהודיים קדומים ברחבי הארץ. עסק גם בחקר גלויות ישראל בארצות המזרח, ומכוני המחקר “יד בן צבי” (המתמחה בחקר ארץ ישראל) ו”מכון בן צבי” (העוסק בחקר יהדות המזרח) ממשיכים את פועלו. היה מחותמי מגילת העצמאות, ונבחר בשנת 1952 לנשיאה השני של מדינת ישראל. כנשיא, הפגין צניעות וקירוב לבבות בין כל חלקי הציבור, וקיים מסעות בקהילות היהודיות ברחבי העולם ובארץ. נפטר במפתיע זמן קצר לאחר בחירתו בפעם השלישית לנשיא, ביום כ”ט בניסן תשכ”ג (23.4.1963), ונטמן בהלוויה המונית בהר המנוחות.

ההיסטוריה המרוקאית מציינת בגאווה את “אינתיפאדת פאס”, האירוע הראשון שבו התקוממו המוני צעירים מרוקאים נגד שלטון הכיבוש הצרפתי, שהכניע זה עתה את הסולטן. היהודים זוכרים מאותה התקוממות את “התריתל” – הפוגרום בה”א הידיעה, שבמסגרתו הסתערו המוני חיילים ואזרחים מוסלמיים על “המלאח”, הרובע היהודי של פאס, ביום ל’ בניסן תרע”ב (17.4.1912), כשהם מכלים את חמתם על כניעתה של מרוקו לצרפתים, בבתי היהודים. במשך שלושה ימים השתולל ההמון. למעלה מחמישים יהודים נרצחו באכזריות, ורבים אחרים נפצעו קשה, עברו התעללויות, ובתיהם ובתי הכנסיות שלהם עלו באש. מאות כתבי יד נדירים ועתיקים שהוחזקו בבתי היהודים בשכונה אבדו לבלי שוב. ממשלת הסולטן, שנטלה בתחילת האירועים מהיהודים את כלי הנשק שהחזיקו, נעתרה בסוף לתחינת הניצולים ופתחה בפניהם את גן החיות של הסולטן. הם הסתתרו שם עד שהצרפתים השיבו את הסדר לעיר. אט אט שבו החיים למסלולם, וסיוע רב מיהדות העולם הועבר לשיקום הקהילות שנפגעו. ככל שחלף הזמן חשו היהודים כי הם מוגנים תחת שלטון צרפת, אולם זכר מוראות “התריתל” היווה סוג של אות אזהרה כי לא לעולם חוסן.

המערכה נראתה כחסרת סיכוי. מספר הערבים בעיר עלה על מספר היהודים פי עשרה, והעמדות הערביות במצודת צפת ובמשטרת הר כנען היו בעלות יתרון גובה אדיר לעומת הרובע היהודי ששכן במורד ההר. מגיני צפת, בראשות מאיר מייברג (מיבר), מנו רק כמאתיים וחמישים איש. עם התגברות הקרבות, הציעו הבריטים לפנות את כל התושבים היהודיים, ומשלא נענו מסרו את כל עמדות המפתח בעיר לידי הערבים. למרות ההפגזות הערביות והמצור שהוטל על העיר, היו מגיני צפת נחושים וסיסמתם הייתה: “קומה ה’ ויפוצו אויביך”. “מחלקת הישע” של הפלמ”ח, בראשות אלעד פלד, שהסתננה מעבר לקווי האויב ונכנסה עם שחר לרובע היהודי בקול שירה, הרימה את המורל. לאחר כמה סבבי קרבות שבמסגרתם נכשלו הניסיונות לכיבוש המצודה, החל ביום ל’ בניסן תש”ח (9.5.1948) הקרב המכריע לשחרור העיר. מגיני צפת, בסיוע הגדוד השלישי של חטיבת יפתח ומרגמות “הדוידקה”, הצליחו לעשות את הבלתי ייאָמן, ובמחיר כבד השתלטו על מצודת העיר ומוטטו את קווי הלוחמים הערביים. צפת, עירם של המקובלים והחכמים, הניפה מעל פסגותיה את הדגל  הכחול לבן.

חכמי ישראל, שהתיישבו בצפת,  בדור שלאחר גירוש ספרד עמלו בכל כוחם כדי לתת מענה למשבר שפקד את עם ישראל. לצד העוסקים בהלכה ובפיוט, התרכזו סביב דמותו של רבי יצחק לוריא, האר”י, תלמידי חכמים רבים, והעמיקו בתורת הקבלה והנסתר. בתוכם היה בכיר תלמידי האר”י, רבי חיים ויטאל, שנפטר ביום ל’ בניסן ה’ש”פ (3.5.1620). במשך שנים ארוכות עסק הרב ויטאל בבירור תורתו של מורו הגדול. לאחר פטירת האר”י החל הרב ויטאל לפרסם את כתביו, והם זכו לתפוצה אדירה בעולם היהודי. בספריו: “שמונה שערים”, בו הוא מציג את יסודות הקבלה, ב”שער הגלגולים”, שבו עסק בסודות הנשמה, ובספרו “שערי קדושה”,  בו התווה הרב ויטאל דרך לרבים שרצו להתעלות ולהדבק באור שבקע מצפת. הרב ויטאל, שחילק את ימיו בין צפת, מצרים ירושלים ודמשק, הותיר בכתביו גם תיאורים מפורטים על המציאות ההיסטורית בימיו, והפגין ידע משמעותי גם במדע בן זמנו. כתביו של הרב ויטאל נעלמו ונתגלו חליפות במשך הדורות, ועד היום הם משמשים כמקור מרכזי להבנת תורת הנסתר בכלל, וקבלת האר”י בפרט.

שניהם גדלו בירושלים. האחד, בן למשפחה שעלתה מפולין. השני, יוצא כורדיסטן שבעירק. שניהם לא יכלו להישאר אדישים לגורל עמם. מאיר פינשטיין זייף את גילו כדי להתגייס לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם, ומיד עם שחרורו הצטרף לאצ”ל. משה ברזני הצטרף כנער לשורות הלח”י. מאיר נפצע ונפל בידי הבריטים בעת התקפה כושלת על תחנת הרכבת בירושלים, ומשה נלכד ורימון בידו, בשעה שתכנן להתנקש במפקד בריטי בכיר. במשפט, סירבו שניהם להתייחס לבית הדין, וטענו כי הם שבויי מלחמה במערכה על חירות ישראל. גזר דין המוות שהוטל עליהם אמור היה להתבצע בירושלים, ושניהם היו נחושים לנקום בבריטים גם ברגע האחרון. רימון שהוחבא בתוך תפוז, הוגנב לתא שבו שהו שניהם, והתוכנית המקורית הייתה לפוצצו על התליינים הבריטיים בשעה שיוליכום לגרדום. בליל ב’ באייר תש”ז (21.4.1947), לאחר שהתברר להם כי נציג הרבנות מתעקש ללוותם עד רגע התלייה, החליטו לפוצץ את הרימון בתאם, כשהוא חבוק בין הלבבות. לימים, ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה ומפקד האצ”ל, להיקבר בסמוך לקבריהם בהר הזיתים.