הגלגול הראשון של היישוב החל בפורים, י”ד באדר תשל”ב (29.2.1972). היאחזות נח”ל, שמוקמה במיקום אסטרטגי החולש על נמל עזה ועל הדרכים הראשיות ברצועה, הוקמה ליד מחנה הפליטים נוסריאת, וקיבלה את השם נצרים. עשור לאחר מכן, אוזרח היישוב והפך לאחד מקיבוצי הקיבוץ הדתי. בהמשך, לצד הקיבוץ שנעזב הוקם יישוב קהילתי בעל אופי תורני. במהלך השנים הפכה נצרים לסמל. המצב הביטחוני, שהלך והחמיר, והסכמים מדיניים הביאו לבידוד היישוב ולפיגועים בו ובסביבתו. אל מול המתקפות דווקא גדלה אוכלוסיית היישוב, והפכה למופת לחיים של גבורה, תורה, פיתוח חקלאי, יצירה וחוסן נפשי. בשנת 2005, דווקא לאחר שהצהיר כי “דין נצרים כדין תל אביב”, הורה ראש הממשלה שרון על הרס היישוב ופינויו. חמש מאות התושבים גורשו מבתיהם בכאב,  כשהם נושאים איתם את המנורה שהייתה מוצבת על גג בית הכנסת והפכה לסמלו של גוש קטיף כולו. יוצאי נצרים פנו להקמת קהילה תורנית באריאל שבשומרון ולהקמת היישוב “בני נצרים” שבחולות חלוצה, תוך שהם נושאים איתם את רוח נצרים של אמונה ומסירות לכל מקום. עוד אבניך ונבנית.

“הדסה” היה לא רק שמה של המלכה אסתר, שאת יום חגה מציין היום עם ישראל, אלא גם שמה של קבוצת נשים יהודיות אמריקאיות שהתכנסו ביוזמתה של הנרייטה סאלד בפורים תרע”ב (3.3.1912), והחליטו לפעול לייסוד שירותי הרפואה בארץ ישראל והעצמתם. בשנים שלאחר הקמת הארגון, שאליו הצטרפו מאות אלפי נשים יהודיות אמריקאיות, הקימו שליחיו בארץ רשת בתי חולים ביפו, בתל אביב, בצפת, בחברון, בטבריה ובירושלים – שם הוקם ב1934 בית החולים האוניברסיטאי שבהר הצופים. נשות “הדסה” הקימו את רשת תחנות טיפת חלב, שנועדו לסייע לילדים ממשפחות נזקקות באספקת חלב שבועית ובהשגחה רפואית, ואף מימנו רשת של רופאים נודדים שנתנה מענה רפואי ליישובים המרוחקים. במקביל, תמך הארגון בפעילות עליית הנוער, וייסד רשת של גני משחקים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה, המשיך הארגון בסיוע לרשת בתי החולים של הדסה ירושלים,  ובראשם המתחם הענק של הדסה עין כרם, וכן בהקמת כפרי נוער שונים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות עוסקת הדסה, לצד המשך פעילותה בארץ ובארצות הברית, ביוזמות סיוע שונות לאזורי מצוקה ברחבי העולם.

ימי ילדותו של הרב יצחק אבולעפיה (יליד 1824) בדמשק לא היו קלים. אביו, מראשי הקהילה, נעצר בימי עלילת הדם נגד יהודי העיר (“עלילת דמשק”), ולאחר עינויים קשים התאסלם ונאלץ להעיד נגד חבריו לקהילה. יצחק הצעיר הועבר לבית סבו, רבי ניסים אבולעפיה, רבה של טבריה. בטבריה, הפך רבי יצחק לתלמיד חכם ידוע ומבריק. בגיל צעיר הפך לאחד מחברי בית הדין העירוני ולשליח הקהילה לארצות הגולה. בהמשך, שב רבי יצחק לדמשק ולאחר מאבקים מורכבים וקשים התמנה לרבה של העיר. במגמה להתמודד עם העוני הקשה שפשה בקהילה, הצטרף לחברת כי”ח וגיבה את הקמת בתי הספר לבנים ולבנות שאותם ייסדה החברה בעיר. בבתי ספר אלו, הוענק חינוך מסורתי לצד דגשים ותכנים מתחום הפדגוגיה המודרנית, והם היטיבו את המצב הכלכלי של בוגריהם. במהלך כהונתו, התמודד הרב אבולעפיה עם מתנגדים רבים מימין ומשמאל, שטענו נגד “קנאות היתר” שלו, או נגד “פתיחות היתר” שלו. נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה  של יהדות המזרח, ותשובותיו כונסו בששת הכרכים של ספרו “פני יצחק”. נפטר בט”ו באדר ב’ תר”ע (27.3.1910) ונקבר בטבריה.

הדרך הלוך לגוש עציון עברה בלי תקלות. ערביי האזור הופתעו מעוצמת השיירה שיצאה מירושלים בבוקר ט”ז באדר ב’ תש”ח (27.3.1948), על מאתיים לוחמיה וחמישים כלי רכבה, ולא הפריעו להגעתה לגוש עציון הנצור. עיכוב לא מתוכנן, שנבע מהעמסת ציוד שהיה אמור להגיע מהגוש לירושלים, היה גורלי. בדרך חזרה לירושלים, המתינו לשיירה מאות לוחמים ערביים. שישה מחסומים הצליח לפרוץ המשוריין “פורץ המחסומים” שנע בראש השיירה. בעת הניסיון לפרוץ את המחסום השביעי, נפגע המשוריין והדרדר לצד הדרך. במשך שעות ארוכות צרו הערבים על המשוריין שנותק משאר הכוח. כשאזלה התקווה, הורה המפקד, זרובבל הורביץ (שקיבל לאחר מותו את עיטור גיבור ישראל) לאלו המסוגלים ללכת, לנסות ולהימלט. הורביץ (שלא נפגע) פוצץ את המשוריין על עצמו ועל הפצועים. שאר לוחמי השיירה היו נצורים ומוקפים במשך קרוב ליממה בבית ערבי לצד הדרך, סמוך לכפר “נבי דניאל”. רק למוחרת בצוהריים הסכימו הבריטים לפנות את הלוחמים תמורת הנשק, הרכבים והציוד שנמסרו לערבים. חמישה עשר לוחמים נפלו בקרב. גוש עציון נותר מנותק עד לנפילתו.

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם, והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון, שם סייעו במסירות לכוחות צה”ל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן. החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות, והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצוהרי י”ז באדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד הנוסע מול השיירה. הכוח הורה לנהג הטנדר, שלמפרע נתגלה כמחבל מתאבד, איש החיזבאללה, שביקש לנקום על מתקפות שביצעה ישראל נגד הארגון שבוע קודם לכן, לרדת לצד הדרך. הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל, ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זיכרון.

בוקר י”ח באדר תשכ”ט (8.3.1969) נראה תחילה כבוקר רגיל למדי. כוחות צה”ל שאִבטחו את קו הגבול הישראלי־מצרי שנקבע בתום מלחמת ששת הימים, על גדות תעלת סואץ, חוו אמנם בחודשים שקדמו לאותו בוקר כמה תקיפות מצריות (שבגינן הוקם קו מוצבים מבוצר – קו בר לב), אולם דומה היה כי בסך הכול השקט נשמר. המצרים חשבו אחרת. מאות קני תותחים, שהרעידו את שמי סיני, המטירו כארבעים אלף פגזים על מוצבי צה”ל. בקרבות שהתפתחו, הצליח צה”ל לפגוע קשות במצרים, אולם מבחינת המצרים הייתה זו רק ההתחלה. בשנה וחצי שלאחר אותו בוקר, השתוללה על גדות הסואץ מלחמת “ההתשה”. במסגרתה, ניסו המצרים להתיש את ישראל באמצעות הפגזות ופשיטות. ישראל, בתגובה, ביצעה מאות פעולות באוויר, בים וביבשה, שגרמו למצרים נזק עצום ואבדות כבדות. בשיא המערכה אף ניהלו טייסי ישראל קרבות אוויר נגד טייסים רוסיים שסייעו למצרים. עם הכרזת הפסקת האש, באוגוסט 1970, נמנו בצד הישראלי קרוב לחמש מאות הרוגים. לימים, קיבלו חיילי צה”ל שהשתתפו במערכה את “אות מלחמת ההתשה”.

בתחילה היה מדובר בשמועות מוזרות מסין על וירוס חדש ומאיים. לאחר מכן, החלו אט אט גבולות המדינה להיסגר בפני נוסעים שהיה חשש שמא יביאו עימם את המחלה. ללקסיקון הישראלי נכנסו מילים שאיש מחוץ לעולם הרפואה לא הכיר: בידוד, קצב הדבקה ופנדמיה, ותוכנת הזום הפכה ממיזם עסקי מצומצם לצינור החיים והמידע של מיליונים. לאחר שבהדרגה צומצמו התכנסויות, אותרו עוד ועוד חולים ואלפים החלו להיכנס לבידוד, סמוך לפורים החלה הממשלה לקלוט כי מגפת הקורונה מכה גם בישראל. ביום י”ח באדר תש”ף (17.3.2020), בשידור טלוויזיה דרמטי, הכריז ראש הממשלה על סגר כללי ועל איסור על תנועה והתכנסות ברחבי המדינה. שנה של מגפה שזעזעה את ישראל ושינתה את כל מערכות החיים: חינוך, כלכלה, בריאות, סדרי התפילות והפנאי ואף ניהול היחסים המשפחתיים. שנה של התמודדות שחשפה גם בקיעים וליקויים בהנהגה ובחברה הישראלית, לצד גילויים של ערבות, של יוזמה, של מסירות ושל מנהיגות. הוירוס הביא לאלפי מתים, למאות אלפי חולים ולמיליוני מבודדים. במלאת שנה למגפה, התבשר הציבור על חיסון המוני חסר תקדים בהיקפו בעולם, אולם הוירוס לא נעלם וחיים לצד הקורונה נראים כמי שהולכים להיות ממושכים.

הרב חיים זוננפלד (שבעת מחלתו נוסף לו השם יוסף) נולד בהונגריה (1848) ולמד בבית מדרשם של תלמידי החת”ם סופר, מייסד האולטרה־אורתודוקסיה. בגיל שלושים וחמש עלה לירושלים, והפך לאחד מראשי היישוב היהודי בעיר. עסק בדיינות, בפסיקה, בניהול מוסדות החסד הקהילתיים, ברכישת אדמות ובהקמת שכונות חדשות בירושלים. בין השאר, עמד מאחורי היוזמות להקמת שכונות שערי חסד, בתי אונגרין והרחבת שטח המושבה פתח תקווה. למרות אהבתו העצומה לארץ וליישובה, ונטייתו לראות את הטוב שבכל יהודי, הסתייג בחריפות מהתנועה הציונית בשל חילוניותה,  וקרא להתבדלות העדה החרדית מכלל היישוב היהודי שהלך והתעצם בארץ ישראל. היה בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק, ואף חבר אליו למסע המושבות ביישובי הארץ, אבל חלק על תפיסתו המקרבת חלוצים חילוניים והתנגד בתוקף ליוזמתו להקמת הרבנות הראשית. הרב זוננפלד נתפס כמנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית בארץ בימי המנדט הבריטי, וכל הקבוצות שפעלו במסגרת תנועת אגודת ישראל ראו בו את מנהיגם. נפטר בי”ט באדר ב’ תרצ”ב (26.3.1932).

מילדותו במזרח אירופה הוא נטל את האהבה למנגינות הרוסיות, והפליג איתן ב”דוגית נוסעת” וב”שוב יוצא הזמר אל הדרך”. נעוריו בפתח תקווה ובקיבוץ גבעת השלושה שעל גדות הירקון העניקו לו את זכר הרדופים עם “הרוח על המים”, ואת המפורסם שבשיריו על “האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות”. שירי הגעגועים והשכול שלו ובהם “כמו בלדה” ו”שירים עד כאן” קיבלו עוצמה מצמררת עם נפילתו של בנו, ליאור, בקרבות השריון במלחמת יום הכיפורים. תשעה קובצי שירים שתורגמו לעשרות שפות חיבר נתן יונתן (קליין במקור), יליד 1923, שנפטר בי”ט באדר תשס”ד (12.3.2004). מאתיים מהם הולחנו בידי גדולי המלחינים בישראל, והפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. נתן יונתן עסק בהוראת המוסיקה והספרות במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה. הוא חי רוב ימיו בקיבוץ “שריד” שבעמק יזרעאל. בין השאר, הותיר לציבור בישראל את “חופים”, “לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים”, “שיר ארץ” ו”מת אב ומת אלול”. נתן יונתן עסק גם בתרגום יצירות ספרותיות רבות לעברית ובתפקידים ציבוריים שונים בשדה התרבות בישראל. על מצבתו נכתבה מילה אחת: משורר.

חודשי החורף עברו ביעף, והבצורת הכתה ללא רחם. בשעה שיצא כבר רובו של אדר, ביקש העם את עזרתו של חוני. סיפורו של הצדיק (הירושלמי?), שאירע לפי המסורת בכ’ באדר באחת משנותיה של המאה הראשונה לפני הספירה, הפך לאחד הסיפורים הידועים בתולדות ישראל. נחישותו של חוני לעמוד בתפילה ולא לזוז מהמעגל שאותו חג עד שתיעתר תפילתו לגשמים, ולאחר מכן, עד שירדו גשמי ברכה במינון הרצוי ובכמות הנכונה, הפכה לאות ולמופת לכוחן של תפילה ושל אמונה. חוני, שנודע גם בגדלותו בתורה, העניק לעם ישראל גם את האגדה על התנומה בת שבעים השנים, שבראשיתה ראה אדם נוטע חרוב, ולאחר שבעים שנה התוודע לנכד שנהנה מחרוב זה. לפי מסורת  המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, נרצח חוני על ידי הצדדים הלוחמים במלחמת האחים החשמונאיים, הורקנוס ואריסטובלוס, בשעה שסירב להתפלל למען ניצחונם של הצדדים השונים. מקום קבורתו מזוהה סמוך לעיירה חצור בגליל, והמקום מהווה מוקד תפילה, בעיקר בעתות בצורת. כינויו של חוני  נובע ככל הנראה מסיפור המעגל, או מאומנתו כעוסק במעגילה – מכשיר שסייע לטיוח גגות.