יהודה ארזי נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל צעיר עלה עם משפחתו לתל אביב. בשליחות ההגנה, התגייס למשטרת המנדט, ושימש כקצין חקירות בכיר. במסגרת תפקידו, חקר את רצח ארלוזורוב, ובניגוד לחבריו בהגנה טען שידם של יהודים לא הייתה במעשה הנורא. במהלך מלחמת העולם השנייה היה ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (הש”י), ועסק בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי למחסני ההגנה. ארזי היה ממארגניה של תנועת ההעפלה. תכונות האלתור, היצירתיות והתעוזה שלו, אפשרו לו לארגן את פעילויות המעפילים לגווניהן, ובראשן את אירועי “לה ספציה”, שבהם יזם שביתת רעב המונית ומתוקשרת של מעפילים שאילצה את הבריטים לאפשר את עלייתם. ערב מלחמת העצמאות, פעל ארזי בכל דרך להשגת נשק ותחמושת מכל סוג לצה”ל המוקם, והבריח לארץ מכונות לייצור נשק ומטוסים. בשנת 1949, הקים ארזי יחד עם קבוצת משקיעים את מלון “רמת אביב”, שהיה מלון היוקרה החשוב ביותר בראשית ימיה של המדינה. לימים נהרס המלון, אך הוא נתן לשכונה הסמוכה את שמה. ארזי נפטר במפתיע בי”ז באדר תשי”ט (25.2.1959)

ליל ז’ בניסן תשל”ג (9.4.1973). עשרות סירות גומי שהורדו מספינות הטילים בלב ים הגיעו חרש אל החוף. לוחמי יחידות העילית של צה”ל נכנסו במהירות לשורת המכוניות, שאותן שכרו מראש סוכני המוסד והמתינו על החוף. הכוחות החלו לנוע לעבר היעדים השונים ברחבי ביירות. מפקדי המחבלים שהיו אחראים, בין השאר, לפיגוע הרצחני באולימפיאדת מינכן הופתעו בדירותיהם. שלושה מבכירי אש”ף נהרגו, וקרוב למאה מחבלים נוספים חוסלו במהלך הקרבות. מבצע “אביב נעורים” הלם ביעדים רבים בעת ובעונה אחת: בתיהם של ראשי המחבלים, מפקדת ארגון פת”ח בביירות, מרכזי אימון, ציוד ותחזוקה של המחבלים בביירות ובצידון הותקפו והוחרבו. במהלך המבצע נהרגו לוחמי סיירת צנחנים, אבידע שור וחגי מעיין, ומבצע חילוצם הביא לקרבות עזים בין כוחות צה”ל למחבלים ולאנשי צבא לבנון בלב ביירות. בין מובילי המבצע היו אהוד ברק ועמירם לוין, שהתחזו לנשים המטיילות עם בני זוגן סמוך למטרות שהותקפו. מבצע אביב נעורים נחשב כאחד המבצעים הנועזים בתולדות צה”ל. רבים ממשתתפי המבצע ובהם ברק, לוין ואמנון ליפקין שחק קיבלו ציונים לשבח על תפקודם בקרב.

“ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם…סמכתם לבנות היכל לחכמה. והיום הזה, אלפים ורבבות נאספו יחד, לפתח בחדוות לב לרווחה את שערי הדעת. הננו מפילים לפניך תחנון, צור ישראל וגואלו. חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת…ולשמר בכל לב את כל חוקיך…”. הרב קוק המשיך להשמיע את התפילה המיוחדת שחיבר לטקס החגיגי, באוזניהם של שבעת אלפים הנוכחים המכובדים. כולם נאספו מהארץ ומהעולם באמפיתאטרון שנבנה במורדות המזרחיים של הר הצופים, וממנו נשקף הנוף המרהיב של מדבר יהודה ושל הרי אדום. טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ביום ז’ בניסן תרפ”ה (1.4.1925) היה אחד מרגעי השיא של המפעל הציוני בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. לצידו של הראי”ה קוק, נאמו בטקס חיים ויצמן, חיים נחמן ביאליק, ארתור בלפור ורבים אחרים. במשך שנות דור, הייתה האוניברסיטה שבפסגת ההר מוסד ההשכלה הגבוהה המרכזי בישראל. בוגריו תרמו ותורמים להמשך התפתחותה והתעצמותה של המדינה. אירועי מלחמת העצמאות גרמו להעברת האוניברסיטה למערב העיר, אולם, עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, שבו הסטודנטים אל ההר.

הכתובת הייתה על הקיר. התעוררות הקנאות הנוצרית שפשתה ברחבי אנגליה עם יציאתו של המלך ריצ’רד הראשון (לב הארי) למסע הצלב בירושלים, יחד עם רצונם של בעלי חוב רבים שלוו כסף מהיהודים להשתמט ממילוי חובותיהם, בישרו אסון מתקרב. בערב שבת הגדול, ח’ בניסן ד’ תתק”ן (17.3.1190), החל אספסוף לפרוע ביהודי העיר יורק. היהודים נמלטו למצודת קליפורד שבפאתי העיר, וביקשו את חסותו של מפקד המצודה, בהתאם להסכמים עתיקי היומין בינם לבין משפחת  המלוכה. המושל המקומי נעתר תחילה לבקשתם, אולם לאחר זמן קצר הצטרף לפורעים ודרש מהיהודים להתנצר או למות. מנהיג הקהילה, רבי יום טוב בר יצחק מבעלי התוספות (ומי שחיבר את הפיוט “אמנם כן יצר סוכן בנו”, הנאמר בקהילות אשכנז ביום כיפור) חיזק את בני קהילתו. כמאה וחמישים יהודים העדיפו לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הנוצרים. אירועי “מצדה של יורק” גרמו לכך שדורות רבים נמנעו יהודים מלהתגורר ביורק. לעומת זאת, בעיר ניו יורק שנוסדה לכבודה של העיר בבריטניה, נמצאת הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

הרב בנימין מנשה לווין נולד ברוסיה (1879). בצעירותו נדד בין ישיבות רוסיה ונודע כתלמיד מוכשר ושקדן. לאחר שנאלץ לשרת בצבא הרוסי, החל לעסוק גם בתחומי הפילוסופיה ובמחקר ההיסטוריה היהודית, והתוודע לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאל דמותו נקשר עד יומו האחרון. הרב לווין למד בבית המדרש לרבנים בגרמניה ובאוניברסיטאות שונות במרכז אירופה. שם החל לעסוק במפעלו המונומנטלי של כינוס כל החיבורים של גאוני בבל לסדרת ספרים אחת, לה קרא בשם אוצר הגאונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נשלח לנהל את בתי הספר של רשת “נצח ישראל” בארץ, ועשה זאת תוך התמודדות עם קשיי המלחמה. בארץ המשיך בהוצאת כתבי יד קדמונים וההדרתם, וכתב מאמרים בכתבי עת, תוך שהוא חושף לציבור את תורתם של פרשנים קדמונים למקרא ולגמרא. נחשב כאחד מהחשובים בחוקרי חוכמת ישראל מתוך נאמנות לרוח המסורת והאמונה. נפטר בח’ בניסן תש”ד (1.4.1944) ונקבר בהר הזיתים.

התקפותיהם של תושבי הכפר הערבי בריר, שישב על מקומה של ברור חיל הקדומה (עירו של רבן יוחנן בן זכאי), על צירי הגישה ליישובים היהודים בדרום הפכו לבלתי נסבלות. כדי לאבטח את המקום, במסגרת “מבצע אברהם” בבוקר ט’ בניסן תש”ח (18.4.1948) השתלטו לוחמי הגדוד השני של הפלמ”ח ומתיישבים מהאזור על גבעה החולשת על הכביש מול הכפר העוין, והקימו במקום התיישבות חדשה בשם ברור חיל. היישוב, שהיה האחרון שהוקם בארץ טרם הכרזת המדינה, אוכלס בתחילה בחלוצים מעולי מרוקו ומצרים. בהמשך, נכבש הכפר העוין, ואילו הקיבוץ הפך למזוהה עם עולי ברזיל. עד היום, כל שגריר ברזילאי חדש בארץ “מחויב” בביקור במקום. עם הקמת היישוב, כתב המשורר יעקב אורלנד את שירו “ברור חיל”: “מול פגע השעה / מול פגעי החוק והתיל / יסדנו נקודה חדשה / וקראנו לה ברור חיל / בנגב יסדנו אותה הפעם / מול בריר הערבית היא חונה / כך תמיד בעוד הם יורים כדורי רעם / אנו יורים אבני פינה”. ברור חיל סייעה בהדיפת האויב המצרי בקרבות תש”ח, ועומדת עד היום בליבם של שדות “דרום אדום” אל מול האויבים מהרצועה.

שמו הפך לשם נרדף לחסד, לאהבת ישראל ולענווה. הרב אריה לוין נולד בפולין (1885) ולמד בישיבותיה. עלה לארץ והתגורר ביפו ובירושלים. מגדולי מקורביו של הרב קוק, שאמר עליו: “אילו היו בדורנו שלושה אנשים כמו ר’ אריה, היה המשיח מגיע”. נודע ביחסו החם והאוהב לילדים ולקבוצות בעם ישראל שלא בהכרח הסכימו לשמירת תורה ומצוות. הקפיד מדי שבוע לבקר בבית החולים למצורעים, החולים המבודדים שאיש לא העז להתקרב אליהם. נודע במיוחד כ”רב האסירים” – מי שבמשך עשרים וחמש שנה, בשלג ובחום, היה מגיע לבקר את האסירים היהודיים בבתי הכלא של המנדט הבריטי, והקרין כלפיהם, גם כלפי הגרועים שבפליליים, חום ואהבה. נערץ במיוחד על ידי האסירים מקרב לוחמי האצ”ל והלח”י, כיוון שהקפיד לעודד את רוחם ולסייע בשמירת הקשר בינם לבין משפחותיהם. קשר חם ומיוחד נרקם בינו לבין מנחם בגין. שימש שנים רבות כ”משגיח” בישיבת “עץ חיים”, ונודע בשיטתו החינוכית המקרבת והאוהבת. לאחר מלחמת העצמאות ערך את “גורל הגר”א” כדי לסייע בזיהוי החללים מקרב לוחמי הל”ה. נפטר בט’ בניסן תשכ”ט (28.3.1969)

עלילת הדם שלפיה יהודים הורגים ילדים נוצריים ומשתמשים בדמם לצורך אפיית מצות, הייתה מוכרת מזה מאות שנים. אולם, איש מבין יהודי קישינב שבדרום מערב האימפריה הרוסית לא חשב שעלילה כזו תיתכן גם במאה העשרים, המאה של הקידמה, של הליברליות ושל הנאורות. בט’ בניסן תרס”ג (6.4.1903), התברר כי עלילת הדם שרירה וקיימת. שמועות על רציחתם, כביכול, של שני ילדים נוצריים בידי יהודֵי העיר, גרמו לשלושה ימים של השתוללות דמים, בהם נרצחו באכזריות למעלה מחמישים מיהודי העיר ונפצעו מאות. בשעה שהרוצחים ביצעו מעשי זוועה איומים בקורבנותיהם, עמדו הצבא והמשטרה מנגד, ונתנו לאספסוף – שפעל בעידוד הכמרים הנוצריים – להתפרע ולעשות ככל העולה על רוחו. עם תום הפוגרום, נאספו יהודי העיר לקבור את מתיהם ולטמון באדמה את ספרי התורה המחוללים. המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקר בעיר ותיחקר באריכות את ניצולי הטבח, הותיר את חותמו לדורות בשיריו שבהם דיבר על “עיר ההריגה” ועל “נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן”. האירועים זיעזעו את העולם היהודי, והעצימו את ההתעוררות הציונית ואת הרצון לשוב לארץ ישראל.

הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליטא, לאביו הראי”ה קוק. בילדותו, למד בישיבות בארץ ובאירופה, ועסק בעריכת כתבי אביו ובהפצתם. בשנות העשרים, סייע לאביו בהקמת ישיבת “מרכז הרב”, ולאחר פטירת הראי”ה התמסר להפצת תורתו. בשנת תשי”ב, מונה הרב צבי יהודה להיות ראש ישיבת מרכז הרב. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות התורניים המרכזיים בארץ, ולגורם משמעותי ביותר בעיצוב פניה של מדינת ישראל בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט. מאות התלמידים שגדשו בימיו את ישיבת מרכז הרב, למדו מפיו כיצד להתבונן בעיניים אמוניות על התהליכים הדרמטיים שפקדו את עם ישראל בדורו, ובהם השואה, הקמת המדינה ושחרור ירושלים. מכוחו של הרב צבי יהודה, שחינך את תלמידיו כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, וכי כל יהודי חייב לפעול למען העצמתה, פיתוחה ושגשוגה, קמה תנועת ההתיישבות הגדולה ביהודה ובשומרון, והתחזק מאוד הזרם התורני בתוך הציבור הדתי־לאומי. בפורים, י”ד באדר  תשמ”ב (9.3.1982) נפטר הרב צבי יהודה. אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, וכן מוסדות החינוך הרבים הקרויים על שמו, ממשיכים את דרכו ואת מורשתו.

הוא מתואר לעיתים כבן־זקונים (וזה פירוש שמו בפרסית עתיקה) חביב. אמנם בפועל, מדובר כנראה באחד מראשי כוחות הרשע האנטישמיים שחוסלו בידי לוחמי המגן היהודיים ביום י”ג באדר, ברחובות שושן ובשאר ערי האימפריה הפרסית. את ויזתא ואת חבר מרעיו תלו היהודים על עץ ביום י”ד באדר. מי ש”תלה אותו על עציץ” אלפי שנים מאוחר יותר, היה נתן אלתרמן, בשעה שחיפש חרוז למילה “מרביץ” בשיר המתאר את העדלֹאידע ברחובות תל אביב הקטנה. כותבי המגילה הסתפקו במתיחת האות ו’ של שמו, וציירים ומאיירים לאורך הדורות קישטו את הו’ במגוון “ברכות ואיחולים” מטעם העם היהודי לשונאיו. יהודה לייב גורדון הציג בשיריו את ויזתא כצורר האולטימטיבי. אריה אלדד, לעומת זאת, המציא את “נוהל ויזתא” ברומן שכתב, כדי להתלוצץ מעט על השלומיאליות של קובעי מדיניות  הביטחון  הישראלית. בישראל, שימשה “דופן ויזתא” דורות של לוחמים בנגמ”שי ה”זלדה” הצה”ליים, כהגנה מפני טילים ומפני מטענים שבהם השתמשו ממשיכי דרכו של המן. בוקר (לא כל כך) טוב לויזתא ולממשיכיו, ופורים שמח לכל בית ישראל.