לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.

זה לא היה דיון בין שווים. לנציגי היהודים הובהר מראש כי אל להם לתקוף את העמדות הנוצריות. הם אולצו להשתתף בדיון גם בשבת, ובכל סבב של נאומים ניתנה זכות המילה האחרונה לנציגי הנוצרים. ובכל זאת, נציגי היהודים ובראשם רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי, הפליאו בדבריהם ובתשובות שנתנו לנציגי הכנסייה. בראש נציגי הנוצרים  עמד המומר יהושע הלורקי, שכיהן כרופאם של ראשי הכנסייה בספרד. הוויכוח שנערך בטורטוסה, בקטלוניה שבספרד, החל ביום ה’ באדר הקע”ג (7.2.1413). הוא נמשך מספר שנים, כאשר חלקו הראשון נערך בפני האפיפיור בנדקיטוס, וחלקו נמשך בכתב באמצעות תצהירים שהציגו שני הצדדים. הנוצרים ניסו להראות כי מדרשי חז”ל ועקרונות היהדות מוכיחים את צדקת הנצרות, וכי התלמוד הוא ספר פסול שיש לשורפו. היהודים, למרות נחיתותם בתנאי הוויכוח, ולמרות הפרעות ומסעות השמד שנמשכו כל העת, לא נרתעו ממענה חד וברור. לימים, סיכמו היהודים את טענותיהם בנושאי תפיסת הגאולה, המשיח ועם ישראל בחיבורים שונים, בראשם “ספר העיקרים” שחיבר רבי יוסף אלבו. בסופו של דבר, הכריזו הנוצרים על ניצחון בוויכוח, אך אמונת ישראל ניצחה לדורות.

האוטובוס שיצא בבוקר יום ראשון, ה’ באדר תשנ”ו (25.2.1996) משכונותיה הדרומיות של ירושלים לעבר התחנה המרכזית היה עמוס לעייפה באזרחים שיצאו לעמל יומם ובחיילים ששבו לבסיסם. סמוך לשעה רבע לשבע, בשעה שהאוטובוס חלף ברחוב יפו, החריד פיצוץ אדיר את העיר. המטען שנשא על גופו המחבל המתאבד ששלח ארגון החמאס, גרם להירצחם של עשרים וארבעה מהנוסעים ולפציעתם של עשרות. מראות קורעי לב נראו בבתי החולים בעיר, והפגנות מחאה סוערות נערכו נגד מדיניות הממשלה. החמאס טען כי הפיגוע בוצע כנקמה על חיסולו של “המהנדס”, יחיא עייאש, מאדריכלי הרצח של הארגון שחוסל בידי השב”כ זמן קצר קודם לכן. ישראל המזועזעת (שהתבשרה באותו בוקר גם על פיגוע בצומת אשקלון שבו נרצחה חיילת) הזדעזעה שנית כאשר כעבור שבוע, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה, התפוצץ שוב מחבל בקו 18 ורצח הפעם תשעה עשר מהנוסעים. אירועי הטרור שזכו לכינוי “מרץ השחור” הביאו לשפל את התמיכה הציבורית בהסכמי אוסלו, לאחר שהתברר כי בחסותם הקימו ארגוני הטרור בסיסים וקיני מרצחים שהיו מוגנים מפני ידו הארוכה של צה”ל.

גדוד הצנחנים בפיקודו של אריק שרון פסע בליל ו’ באדר תשט”ו (28.3.1955) חרש בין שדות הנגב המערבי. החיילים היו נחושים להשיב את כוח ההרתעה לישראל, לאחר שבשבועות הקודמים חדרו חוליות מחבלים ואנשי מודיעין מצריים ליישובי הדרום, וזרעו הרס ורצח. היעד שהציבו ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין היה פשיטה על מרכז רצועת עזה הכבושה בידי המצרים, והרס מתקני צבא ותשתית. שגיאה באיתור מיקומו של מחנה צבאי שעליו היה אמור הכוח לפשוט, גרמה לקשיים ביישום המטרה. למרות אובדן גורם ההפתעה, הצנחנים לא ויתרו. הם הרסו מחנה צבאי מצרי, פגעו במכון המים העירוני ובתחנת רכבת, והותירו מאחוריהם עשרות חיילים מצריים הרוגים. את הדרך חזרה לישראל עשו הכוחות תחת אש, כשהם נושאים עימם שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים, וחולצותיהם משמשות כאלונקות מאולתרות. בין ההרוגים היה רס”ן סעדיה אלקיים (סופפו), אחד הלוחמים המיתולוגיים שעוטר בעיטור העוז לאחר מותו. מבצע “חץ שחור” היה לפעולת התגמול הראשונה, ואתר זיכרון לזכרו ולזכר פעולות הצנחנים בשנות החמישים הוקם סמוך לגבול הרצועה.

מגיל צעיר החל הרב יחיאל מיכל פינס לכתוב ולפעול למען הרעיון הציוני, והיה בין הראשונים שגיבשו את עקרונות הציונות הדתית. כמי שהאמין ב”לאומיות שמשנתה התורה וחיותה המצוות”, מונה מטעם תנועת “חובבי ציון” לסייע בעידוד ההתיישבות בארץ ישראל. בין היתר, היה הרב פינס בין יוזמי ההתיישבות בפתח־תקווה, בכפר־סבא ובמוצא. הוא סייע לחברי ביל”ו, והקים מוסדות חינוך שונים. הרב פינס שלח ידו גם במלאכת הכתיבה. הוא כתב הלכות לעלייה לארץ ישראל בסגנון “משנה תורה” של הרמב”ם, והיה ממייסדי הספרייה הלאומית. סייע רבות לאליעזר בן יהודה, וכחלק ממחדשי השימוש בלשון העברית, המציא את המילים שעון, עגבנייה ומילים נוספות. שירו “חושו אחים חושו לארץ אבותינו” הפך לאחד מההמנונים של ימי העלייה הראשונה. כמי שדעותיו אתגרו הן את העולם הדתי והמסורתי והן את העולם החילוני, ספג לא פעם ביקורת משני המחנות וסבל מכך לא מעט. בו’ באדר ב’ תרע”ג (15.3.1913) נפטר הרב פינס. כעשרים שנה מאוחר יותר, הקימו עולים ממרכז אירופה, בני הציונות הדתית, את המושב כפר־פינס בצפון השרון.

769 היהודים שהצטופפו על סיפונה של האונייה “סטרומה” חשו בני מזל. מגמת פניהם של הנוסעים שהפליגו מרומניה על גבי אוניית המעפילים שאורגנה בידי אנשי האצ”ל, הייתה לטורקיה, ומשם לארץ ישראל. אולם, ממשלת בריטניה, שחששה שרבבות יהודים ימלטו מאירופה הבוערת וינסו להגיע לארץ ישראל, לחצה על הטורקים, ואלו מנעו מהנוסעים להמשיך בדרכם או לרדת לחוף. במשך קרוב לשישה שבועות עגנה הספינה בחופי טורקיה, כשהנוסעים שעל סיפונה סובלים מרעב וממחלות. כל הפצרותיהם של ארגונים יהודיים בעולם לתת למעפילים להמשיך בדרכם, נתקלו בקיר אטום. בליל ז’ באדר תש”ב (24.2.1942), גררה ספינת־גרר טורקית את “סטרומה”, שמנועיה שבקו חיים בינתיים, ללב הים השחור, והותירה אותה שם ללא יכולת לזוז. כמה שעות לאחר מכן, פגע באונייה טיל טורפדו שנורה, כנראה, מצוללת רוסית. כל הנוסעים, כולל מאה ילדים, טבעו במים הקפואים. רק נער אחד ניצל. הוא הצליח להגיע לארץ ישראל, והאריך בה ימים. טביעת “סטרומה” עוררה בקרב יהודי הארץ זעם אדיר, והמחישה את הצורך בפתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית.

לוי שקולניק נולד ברוסיה, ועלה לארץ בימי העלייה השנייה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ דגניה ב’, וממקימי ההסתדרות וארגון “ההגנה”. בארץ, נודע בכושר הארגון והביצוע שלו, וביישוב היהודי רווחה האמרה “שקולניק יסדר” ביחס לכל בעיה שהתעוררה. שקולניק, שעברת את שמו ל”אשכול”, עמד מאחורי מפעלי ההתיישבות הגדולים בימי המנדט הבריטי, בראשם “חומה ומגדל”, והקים את חברת המים הלאומית – “מקורות”. לאחר הקמת המדינה, כיהן אשכול במשך אחת עשרה שנה כשר אוצר, והתמודד עם אתגרי העלייה ההמונית. לאחר פרישתו של בן גוריון, מונה אשכול לראש הממשלה, ונודע כמנהיג מתון ומפשר. בין השאר, הביא למיתון הקרע ארוך השנים בין התנועה הרביזיוניסטית  לתנועת העבודה, כאשר התיר את העלאת עצמות ז’בוטינסקי לארץ. ערב מלחמת ששת הימים,  הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית. אולם, בלחץ דעת הקהל, הוא נאלץ למנות את משה דיין לשר הביטחון, ובכך נגזלה ממנו במידה רבה תהילת הניצחון. למפרע, חוקרים רבים טוענים כי אשכול הוא זה שהכין את הצבא לניצחון הגדול במלחמה. לוי אשכול נפטר במפתיע בח’ באדר תשכ”ט (26.2.1969)

רבי יהודה החסיד נולד, ככל הנראה, במחצית המאה השתים עשרה למשפחת רבנים חשובה בשפירא שבאשכנז (גרמניה דהיום). כתלמיד חכם צעיר קרא לבני דורו לשאוף להגיע למעלת “החסיד” – עובד אלוקים באמונה ובתמימות – ותחת הנהגתו התפתחה התנועה הרוחנית של “חסידות אשכנז”. בכתביו, שעל רובם לא חתם את שמו, קרא לתיקונים חברתיים, להעמקה בסודות התפילה, להתנהלות “לפנים משורת הדין”, ולשילוב עקרונות וערכים מתורת הנסתר בחיי היום יום של היהודי. הספר המרכזי המיוחס לרבי יהודה היה “ספר חסידים”, הכולל התייחסות למגוון נושאים שאמורים להדריך את דרכו של ה”חסיד”.  לימים, פורסמו יצירות שונות המיוחסות לו, וביניהן פירושים למקרא ולנושאים שונים בקבלה. אחת היצירות הידועות ביותר שכתב רבי יהודה הייתה צוואתו, שמנהגים שונים שנלקחו ממנה התקבלו על ידי קהילות אשכנז. דמותו של רבי יהודה החסיד נותרה עלומה במידה רבה, ומשנתו הייתה מושא למחקר בעבר ובהווה. . “שיר הכבוד” (אנעים זמירות) שחובר על ידו מושר מדי שבת בקהילות רבות והפך לאחד הפיוטים הידועים בתולדות ישראל. נפטר, ככל הנראה, ב-ט’ באדר  דתתק”ז (13.2.1217)

מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לסיומה, והנגב הדרומי על מרחביו האדירים נותר עדיין ללא נוכחות ישראלית. לקראת חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, שבגיבוי בריטניה ביקשה להשתלט על האזור, היה ברור כי על צה”ל לקבוע עובדות בשטח. חטיבת גולני וחטיבת הנגב יצאו למבצע “עובדה”. שתי החטיבות יצאו מבאר שבע בשיירה ענקית, מלֻוּוֹת בסיוע אווירי ובכוחות סיור. מנחתים מאולתרים הוכנו לאורך תוואי המסע, ומטוסי תובלה העבירו ציוד לכוחות המתקדמים. חטיבת גולני  התקדמה במישורי הערבה, בעוד חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב, תוך שהיא מבצעת כניסה קלה לשטח סיני מבלי להתנגש עם הצבא המצרי. בצוהרי יום ט’ באדר תש”ט (10.3.1949) הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת הנגב לתחנת המשטרה הבריטית הנטושה שב”אום רשרש”, היא אילת. דגל הדיו שהניפו הלוחמים במקום, בהובלת אברהם אדן (ברן), הפך אחד מסמליה של מלחמת העצמאות. כמה שעות לאחר מכן, חברו כוחות גולני לאנשי חטיבת הנגב. השער לים סוף ולמזרח נפתח. אילת העברית, שלא נשלטה בידי מלכות ישראל מאז ימי בית ראשון, קמה מחדש.

הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.