מי ששולט בשכונת קטמון, שולט על כל חלקה הדרומי של ירושלים. ומי ששולט במנזר סן סימון, שולט על קטמון. מציאות זו, שהייתה ברורה למפקדי הפלמ”ח שפעלו במסגרת מבצע יבוסי, כמו גם למפקדי הכנופיות הפלשתיניות, הייתה הרקע לאחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות. לאחר שניסיון ראשון של לוחמי חטיבת הראל  לכבוש את המנזר נכשל, הצליחו הלוחמים בניסיון השני. אולם, עד מהרה מצאו את עצמם מכותרים בידי כוחות ערביים שהסתערו שבע פעמים על המנזר. מצב הלוחמים הנצורים היה בכי רע, וכמעט כל מי ששהה במנזר נהרג או נפצע. גילויי גבורה של פצועים שהמשיכו להילחם ושל מתנדבים שהיו מוכנים לעמוד בעמדות חשופות לחלוטין לאש האויב נחרתו בזיכרונם של הלוחמים. רבים מהם הפכו לימים להיות מפקדים בכירים בצה”ל. לאחר שמונה עשרה שעות לחימה רצופות, כאשר כבר הוחלט לסגת מהמנזר ולהותיר שני מפקדים שיפוצצו את המנזר על יושביו ועל הפצועים שלא ניתן לפנותם, נשברו הערבים ונסוגו. עשרים ושניים הרוגים ותשעים פצועים היו המחיר שאפשר ביום כ”ב בניסן תש”ח (30.4.1948) את הישרדותה של ירושלים.

רופא העיניים הצעיר אליעזר לודוויג זמנהוף האמין בכל מאודו כי מחסום השפה הוא זה הגורם לחיכוכים ולעימותים בין קבוצות ועמים. הנער שנולד בפולין (1859), דיבר כעשר שפות בעצמו, והיה בלשן חובב, החליט לעשות מעשה. במשך שנים ארוכות עמל על יצירת שפה בינלאומית עם דקדוק פשוט שתוכל לגשר בין כל בני האדם. את דבר השפה פרסם בחוברת שעליה חתם “דוקטור אספרנטו” – הרופא המקווה – ובכך נתן לשפה את שמה. כמאה ועשרים שנה אחרי המצאת האספרנטו, דוברים אותה שני מיליון איש בעולם, המפעילים גם את הוויקיפדיה האספרנטית. זמנהוף עצמו כתב שירה באספרנטו ותרגם אליה את מיטב יצירות העולם ובראשן התנ”ך. זמנהוף נפטר בכ”ב בניסן תרע”ז (14.4.1917). האספרנטו נפוצה באזורים שונים באסיה ובאירופה, אולם לא הצליחה להתחרות באנגלית שהפכה בפועל לשפה הבינלאומית. בניגוד לחלום השלום והשיתוף העולמי שבו האמין, כפר זמנהוף בחלום הציוני (אם כי שינה את יחסו אליו כמה פעמים במהלך חייו). בפועל, החלום הלאומי חי וקיים, ופה ושם במדינת ישראל ישנם כמה דוברי אספרנטו.

את חבורת הרוצחים הובילה דלאל מוגרבי, פלשתינית ממחנה הפליטים “סברה” שבלבנון. אחד עשר המחבלים שבהובלתה יצאו מנמל צור, ובעזרת סירות גומי נחתו בחוף מעגן מיכאל בשבת אחר הצוהריים בב’ אדר תשל”ח (11.3.1978). מסע הדמים נפתח ברצח הצלמת גיל רובין בשמורת נחל התנינים, המשיך בהשתלטות על מונית ועל אוטובוסים בכביש החוף ובירי על מכוניות חולפות,  והסתיים בהיתקלות עם כוחות המשטרה והצבא בצומת גלילות. בהיתקלות זו עלה באש האוטובוס, שאת עשרות נוסעיו החזיקו המחבלים כבני ערובה. כוחות הביטחון הופתעו מהפעולה, והתקשו להתמודד עם האסון. יוזמות מקומיות כמו זו של אסף חפץ – קצין ימ”מ, ולימים מפכ”ל המשטרה, שהסתער לבדו וחיסל כשישה מחבלים – אפשרו בסופו של דבר את סיום האירוע. שעות ארוכות נערכו חיפושים נרחבים באזור השרון ועוצר הוטל על צפון תל אביב כדי לאתר את המחבלים. שלושים וחמישה ישראלים נרצחו במהלך האירועים. רובם חברי אגד ובני משפחותיהם שהיו באוטובוס ששב מטיול בצפון ונחטף בידי המחבלים. למחרת הפיגוע, יצאה ישראל למבצע “ליטני” להשמדת תשתיות הטרור בלבנון. מרבית המחבלים נהרגו במהלך האירוע.

רבים היו הרגעים המרגשים בחייו. הקמתו של אגף המודיעין בצה”ל, הכהונה בת עשר השנים כנשיאהּ של מדינת ישראל, העמידה בראש משרד עורכי הדין הגדול בארץ והילדוּת בבית הוריו – הרבנית שרה והרב יצחק הרצוג (לימים, הרב הראשי לישראל). אולם, דומה כי שלושה תפקידים בחייו, שבהם סייע לעמו להתמודד עם אויביו, אִפיינו יותר מכול את חייו של חיים הרצוג, שנפטר  ביום י’ בניסן תשנ”ז (17.4.1997). הראשון היה בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר כיהן כקצין מודיעין בצבא הבריטי, והוטל עליו לעצור ולחקור את לא פחות מאשר מפקד הס”ס (SS), היינריך הימלר. השני היה כחצי יובל מאוחר יותר: כאלוף במילואים וכפרשן צבאי בתקשורת הישראלית, נסך בדבריו רוגע ושלווה, והרגיע מליוני מאזינים חרדים ערב מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום כיפור. והשלישי: כשגריר ישראל באו”ם, אל מול עולם צבוע ומתנכר, שהכריז על הציונות כגזענות, קרע את החלטת האו”ם לגזרים, ולנוכח תשואות הקהל הכריז כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. ציונִי נאמן, שהותיר אחריו משפחה שבניה משולבים במרחב הציבורי בישראל לגווניו.

הסגנון שבו כתבה היה חדש ומקורי. ספרי ההיסטוריה הרבים שיצאו מתחת ידיה היו גדושים, לא רק בתיאורי קרבות, במהלכים דיפלומטיים ובשושלות מלכים, אלא גם בקטעי ספרות ושירה, ציטוטים מיומנים אישיים, תיאורי הצגות תיאטרון ומשחקי ילדים, קטעי פילוסופיה ותיאור מבנים אדריכליים.   החידוש והיופי המרכזיים ביצירתה של העיתונאית, הסופרת וההיסטוריונית היהודייה־אמריקאית, ברברה טוכמן (ילידת 1912), היו היכולה המופלאה לחרוז את כל האירועים יחדיו, ולתת תמונה היסטורית מלאה ומרתקת, תוך יצירת השוואות ותובנות מתקופות שונות ומתפיסות אידיאולוגיות מנוגדות. ספריה של טוכמן, שהפכו להיות רבי מכר, עסקו במגוון נושאים. ביניהם, חקר ימי הביניים, מלחמות העולם, המהפכה האמריקאית, והידוע מכולם – “מצעד האיוולת”, שבו חרזה את תופעות האיוולת של המנהיגות הפוליטית מימות רחבעם בן שלמה ועד ההסתבכות האמריקאית בווייטנאם. טוכמן, אוהבת ישראל, ביקרה בארץ פעמים רבות, וחיברה מסה מרשימה על התרשמותה מניצחון צה”ל במלחמת ששת הימים. במסגרת המסה כתבה כי  “עם שבמשך מאות השנים לא היה לוחם, מימש את הניצחון המושלם בהיסטוריה הצבאית”. נפטרה בא’ באדר תשמ”ט (6.2.1989)

“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

“אתה נאשם בהוצאת דיבה על הצבא ועל הרפובליקה הצרפתית”. הסופר אמיל זולא ישב על ספסל הנאשמים בפריס בא’ באדר תרנ”ח (23.2.1898), ונשאר אדיש גם נוכח שנת המאסר שנגזרה עליו. הוא לא התחרט לרגע על המאמר שאותו פרסם חודש קודם לכן תחת הכותרת “אני מאשים”. במאמר, שהיה סוג של מכתב גלוי שהופנה לנשיא צרפת, מחה זולא בתוקף על העוול שנעשה לקפיטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם מסיבות אנטישמיות בריגול לטובת גרמניה, על לא עוול בכפו. זולא, כרבים מהסופרים והעיתונאים בצרפת, התקומם מול העוול שנעשה לדרייפוס, שנמק במאסר עולם במושבת־עונשין צרפתית מרוחקת. המאמר שבו חשף זולא את השיטות שבאמצעותן הומטה האשמה הבדויה על דרייפוס עורר סערה, וזולא הואשם, כאמור, בביזוי המדינה והצבא. מיד לאחר גזר הדין נמלט זולא מצרפת, והפרשה טלטלה את המדינה כולה. במשך קרוב לעשור נחלקה צרפת בין “הדרייפורסים” למתנגדיהם. ממשלות נפלו ומשפחות נקרעו בעקבות הפרשה. בשנת 1906, עשור לאחר שהורשע בריגול, ולאחר מאבק ציבורי ארוך שהובילו זולא וחבריו, זוכה אלפרד דרייפוס מכל אשמה.

“ישמע ברמה קול ישראל, קול עם קשה עורף, אשר יעמוד על שלו. רוצים אנו ללמד את בני ישראל לעמוד על נפשם ועל תקוותם היחידה”. הקולות שבקעו ממקלטי הרדיו ברחבי הארץ ביום ג’ באדר ב’ ת”ש (13.3.1940) בישרו את הקמתה של תחנת “קול ישראל”, תחנת השידור המחתרתית של ארגון “ההגנה”, שפעלה מתוך דירות מסתור בתל אביב. בשידורי התחנה דֻווח לציבור על פעילות המחתרת, ועל מצבו של העם היהודי בימי השואה. לאחר מספר חודשים הופסקה פעילות התחנה, אך היא חודשה עם התעצמות המאבק מול הבריטים בשנת 1945, כשלצידה משדרות תחנות רדיו מקומיות של ההגנה ברחבי בארץ, תחנת “קול ציון הלוחמת” של האצ”ל ו”קול המחתרת העברית” של הלח”י. התחנה, ששידוריה נפתחו בשריקת “להיות עם חופשי בארצנו” מתוך “התקווה”, שידרה לציבור היהודי בארץ בכל ימי המאבק להקמת המדינה, כאשר אנשיה נעים ממקום למקום כדי לא להיתפס בידי הבריטים. ביום ה’ באייר תש”ח, יצאה התחנה מהמחתרת, ושידרה את טקס הכרזת המדינה, והפעם, כתחנת “קול ישראל” של מדינת ישראל הריבונית.

הרב מרדכי יפֶה נולד בפראג (1530) למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר חווה את גירוש יהודי העיר והיגר לאיטליה, שם עסק בלימוד מדע, פילוסופיה וקבלה. כיהן כרב עיר בפראג ובערים שונות בפולין, ובראשן פוזנא, שבה גם נפטר בג’ באדר ב’ ה’שע”ב (6.2.1612). ספריו כונו בשם “לבושים” על בסיס הפסוק “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”, ואת הקדמותיו פתח במילים: “אמר התופר”. חלק מ”הלבושים” הוקדשו לפרשנות המקרא, אחרים לענייני קבלה ומוסר, והמפורסמים שבהם עסקו בצורה שיטתית בכל סעיפי השולחן ערוך תוך הצגת המקורות לכל הלכה ומנהגי אשכנז בכל נושא. ספריו היו מקובלים בקרב לומדי התורה, ונכתבו עליהם הערות ופירושים. כאשר לרב יפה נודע על פרסום ספר “המפה” של רבי משה איסרליש (בן דורו, שעסק גם הוא בבירור מנהגי אשכנז על סדר השולחן ערוך) החליט לשנות את סגנון ספרו ולהתעמק בטעמי ההלכות ולא בתקציר הפסיקה, כדי שלא יהיו שני ספרי פסיקה זהים העשויים לבלבל את הציבור. אב לשושלת מפוארת של רבנים. בין צאצאיו – הרב עקיבא איגר והרב קוק.

שישה עובדים בלבד היו רשומים בחברה שנציגיה התייצבו בד’ באדר תרצ”ז (15.2.1937) במשרדי ממשלת המנדט, והודיעו על הקמתה של חברה בשם מקורות, שתפעל “לעשות את כל הדברים המתאימים והנחוצים להשגת מים”. החברה הוקמה בשיתוף פעולה בין התנועה הציונית, הקרן הקיימת וההסתדרות, ועסקה בראשית ימיה בקידוחים ובחיבור קווי מים ליישובים היהודים בעמקי הצפון. במקביל, הגו ראשיה וביניהם שמחה בלאס ולוי אשכול תוכניות “פנטסיה”, כהגדרתם, להובלת מים למרחבי הנגב. תוכניות אלו החלו להתממש בצנעה בהנחת צינור המים לי”א יישובי הנגב ב1947, והגיעו לשיא הגשמתן עם הפעלת המוביל הארצי בשנות השישים. לאחר הקמת המדינה, הפכה מקורות לחברת המים הלאומית של ישראל, והחלה להגשים את חזונם של מייסדיה. החברה עסקה באינטנסיביות בהנחת קווי מים (ביניהם קו “השילוח” המאולתר שסיפק מים לירושלים הנצורה), בפיתוח מאגרים, בקידוחים והנחת תשתיות, במפעלי טיהור השפכים, בזריעת ענני הגשם ובהובלת פרויקט ההתפלה ההופך מי ים למים חיים. שלושת אלפים המתקנים של החברה הפזורים ברחבי הארץ מסייעים להגשמת המטרה הוותיקה – “לעשות את כל הדברים הנחוצים להשגת מים”.