“אתם, היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם, המוצאים מאכל חם ופני ידיד…התבוננו וראו: הזהו אדם, העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה…שבעבור ‘כן’ או ‘לא’ לבן מוות היה…הרהרו וזִכרו כי כל זאת אירע, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווכם לחקוק בלבבכם”. פרק הפתיחה לספרו “הזהו אדם” של פרימו לוי, שנולד בשנת 1919, הפך להיות אחד הטקסטים המזוהים ביותר עם השואה. לוי, שגדל במשפחה יהודית ליברלית באיטליה, הצטרף בנערותו לפרטיזנים שפעלו נגד המשטר הפשיסטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נתפס, נשלח לאושוויץ, ושם שהה קרוב לשנה. לאחר סיום המלחמה, כדי להתמודד עם הכחשת השואה, החל לפרסם את זיכרונותיו מהמחנות. ספריו, המתארים בפרטי פרטים ובצורה קרה את זוועות התקופה הנאצית, הצליחו לזעזע את הציבור. בכתביו, עמד לוי על התהומות שאליהם עלול להידרדר אדם, ומנגד, הציג את אלו שהצליחו לרומם את עצמם ולרומם אחרים גם בתוך הגיהינום. לוי, שעבד ככימאי, נודע גם בספרו “הטבלה המחזורית” שבו הוא מתאר את דמויות בני האדם בהתאמה לתכונות היסודות הכימיים. נפטר בנסיבות מסתוריות בי”ב בניסן תשמ”ז (11.4.1987)

מסלולם של חברי גרעין הצופים ד’ שהתגייסו לפלמ”ח באוקטובר 1946, היה רצוף קרבות ואש. הם לחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, השתתפו במבצע דני ובמבצע יואב. בשוך הקרבות ביקשו להתיישב יחדיו ולהחליף את כלי המלחמה בכלי החקלאות. שמונים חברים ושלושים וחמש חברות עלו ביום י”ב בניסן תש”ט (11.4.1949) לחוף הים שליד נבי רובין, והקימו את קיבוץ פלמחים מתוך הוקרה לארגון שבשורותיו לחמו בקרב על תקומת ישראל. ענף דיג תחת הכותרת “גם הים הוא לחם”, ענפי חקלאות מגוונים (רפת גדולה) ובהמשך גם מפעל מחשבים פרנסו את חברי המשק. לצד הקיבוץ הוקם אחד מבסיסי חיל האויר הגדולים והחשובים בארץ, וחוף פלמחים הסמוך ולצידו שפך נחל שׂורק לים הפך לאחת מפנינות הטבע החביבות על תושבי אזור המרכז. לימים, עבר הקיבוץ הפרטה ואף קלט לתוכו חלק ממפוני אלי סיני שגורשו מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות. במרכז הקיבוץ, משמר אחד מהצריפים הראשונים את קורותיו של גרעין הצופים ד’, ומוזיאון “בית מרים” מכיל בתוכו את הממצא הארכיאולוגי העשיר שמצאו דייגי הקיבוץ במשך השנים.

שנים רבות לא ישבו יהודים במַשְׁהַד. הקנאים השיעים ששלטו בעיר השנייה בגודלה בפרס, מיאנו לתת ל”כופרים” דריסת רגל במקום. אולם, לבקשתו של השאה הפרסי בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, החלו להגיע לעיר עשרות משפחות יהודיות, והקימו בה קהילה תוססת, שנקראה לעיתים בשם “ירושלים של פרס”. השגשוג היה קצר. מעט זמן לאחר נפילת השליט, מגן היהודים, נפוצה ברחבי העיר ביום י”ב בניסן תקצ”ט (26.3.1839) עלילה שלפיה קראו היהודים לאחד מכלביהם בשם “עלי”, שם מקודש לשיעים. המונים פרצו לשכונות היהודיות ורצחו עשרות. הנותרים נאלצו להתאסלם, ובמשך עשרות שנים חיו כאנוסים – מוסלמים כלפי חוץ ויהודים מאמינים בחשאי. הווי מיוחד נוצר במשך השנים בקרב קהילת האנוסים, ותפקיד מיוחד מילאו נשות הקהילה: הן היו מבריחות בבגדיהן את תשמישי הקדושה ואת המאכלים הכשרים. חברי הקהילה הקפידו לשדך את ילדיהם סמוך ללידתם כדי למנוע מצב של בקשת נישואים מצד המוסלמים, וכך שמרו על ייחודם. במהלך השנים, הצליחו יהודי מַשְׁהַד, שרבים מהם הגיעו להישגים כלכליים ניכרים, לצאת מפרס ולהקים קהילות מפוארות בארץ ישראל וברחבי העולם.

רק עשרים ואחד קמ”ר הם שטחו של האי איוו ג’ימה שבלב האוקיינוס השקט. אולם, באביב 1945 הוא הפך לאחד האזורים העקובים ביותר מדם בעולם. צבא ארצות הברית, שביקש להשיג לעצמו את שדות התעופה שבאי כדי לצאת מהם לגיחות הפצצה על יפן, היה נחוש לכבוש את המקום. לעומת זאת, עשרים אלף חיילים יפניים שהתבצרו במחילות ובמערות שבאי היו נחושים למנוע את הכיבוש, וגם מאה אלף החיילים האמריקאים שהגיעו למקום במאות ספינות לא הרתיעו אותם. למעלה מחודשיים  עד לי”ב ניסן תש”ה (26.3.1945) נמשכה המלחמה האיומה על האי, ובסופה נפלו כמעט כל החיילים היפניים ולמעלה מששת אלפים נחתים אמריקאים. שני גיבורים יהודיים נצרבו בתודעה האמריקאית מאותם ימי קרבות: הראשון – הצלם ג’ו רוזנטל, שהנציח במצלמתו את רגע הנפת הדגל על פסגת ההר המרכזי באי, והפך רגע זה לסמל המלחמה האמריקאי שהונצח באין סוף תצלומים, פסלים סרטים ושירים. השני – רב חיל הנחתים, דונלד גיטלסון, שהספיד את חללי הקרב, בני כל הדתות, ובתוכם מאות חיילים יהודיים. ההספד הפך להיות נכס צאן ברזל של התרבות האמריקאית, המוקרא עד היום בטקסי זיכרון במדינה.

הרב משה אביגדור עמיאל נולד ברוסיה (1882), למד בישיבות ליטא וכיהן כרבן של ערים ושל ישיבות שונות במדינה. מגיל צעיר תמך בציונות הדתית, והיה מראשי תנועת המזרחי. לאחר נאום נלהב שנשא בוועידת התנועה בבלגיה בשנות העשרים, נקרא לכהן כרבה של אנטוורפן, ושם עסק בהקמת מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנת 1936 עלה לארץ. מונה לרבה של תל אביב, ושימש כרב העיר בימים הסוערים של מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט ושל הידיעות הראשונות על אימי השואה. הרב עמיאל נודע ביצירתו ההלכתית המקורית, ובראשה ספריו על “המידות לחקר ההלכה” שבהם ניסה לנתח את העקרונות הלוגיים של הגמרא ושל הפוסקים. במקביל, הרבה לעסוק בענייני התקופה הסוערים בספריו “דרשות אל עמי” ו”לנבוכי התקופה” ובמאמריו הרבים שבהם קרא להעצמת זהות ציונית דתית מלאה שתסייע בחידוש פני היהדות בארץ. התמודד בכתביו עם אתגרי האמונה של הדור, ויצא נגד הניסיונות להעניק ליהדות פירוש לאומי מחולן. בתל אביב, הקים מוסדות חסד וחינוך שונים, וביניהם ישיבת היישוב החדש. נפטר בי”ג בניסן תש”ה (27.3.1945)

הקְרבות בחיפה בין היהודים לבין הערבים החלו מיד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ. צליפות על השכונות היהודיות, התקפות על דרכי התחבורה, מעשי טבח במקומות העבודה המשותפים  וניסיונות חוזרים ונשנים להחדרת מכוניות־תופת למרכזי השכונות היהודיות, קלעו את חיפה למערבולת של דם ואש שנמשכה חודשים ארוכים. למרות הקשיים והאבידות הרבות, הצליחו כוחות ההגנה והאצ”ל בעיר להתחזק ולהתעצם, בעוד שבקרב האוכלוסייה הערבית החלו התפוררות ומנוסה מהעיר. לקראת שיא המערכה, סמוך לקריית מוצקין, הצליחו לוחמי ההגנה להשמיד שיירה גדולה שניסתה להעביר נשק ותחמושת מלבנון לערביי חיפה. אירוע זה החליש מאוד את כוחם של ערביי העיר. עם הודעת הבריטים על יציאתם מהעיר ועל ריכוז כוחם בנמל, הפעילה ההגנה את מבצע “ביעור חמץ”. במסגרת המבצע, בוצעה התוכנית “מספריים”, שבמסגרתה פעלו כוחות ההגנה משני קצותיה של העיר וביתרו את השטח הערבי. בי”ג בניסן תש”ח (22.4.1948), לאחר יממה של קרבות קשים, הודיעו ערביי העיר על כניעה. משה כרמל, מפקד ההגנה, הכריז על שלטון עברי עצמאי בכל רחבי העיר. חיפה יצאה לחרות.

הנער שנדד עם משפחתו מפורטוגל לארצות הבלקן, שקע בעולמה של תורה בקושטא ובאדירנא, והיה מהבכירים שברבני צפת. בהמשך, הפך ל”מחבר” ול”מרן”, גדול הפוסקים בתולדות ישראל במאות האחרונות. רבי יוסף קארו ,יליד 1488, היה תלמידו של רבי יעקב בירב, שהסמיך אותו לרבנות בהתאם למסורת הסמיכה שאותה ניסה לחדש. עמל עשרות שנים לפרש את טעמי ההלכה והפסיקה של רבי יעקב בעל הטורים (ביצירתו המונומנטלית “בית יוסף”), ושל הרמב”ם (בספרו “כסף משנה”). הידוע שבספריו הוא “שולחן ערוך”, על ארבעת חלקיו, שבהם סיכם בתמציתיות את שיטתו ההלכתית. מתוך התרשמות מעוצמת ה”שולחן ערוך”, כתב עליו בן דורו, רבי משה איסרליש  (הרמ”א), איש פולין, את הגהות “המפה” וסייע בהפיכתו לספר המקובל על כל חלקי העולם היהודי. ספר השו”ת שלו “אבקת רוכל” משקף את מצוקות דורו, ואילו ספרו המסתורי “מגיד מישרים” מאפשר הצצה אל עולם המסתורין והקבלה שבו העמיק. רבי יוסף קארו האריך ימים ונפטר בצפת בי”ג בניסן של”ה (24.3.1575) בגיל 87. נחשב כמי שמסמל את המעבר מדור “הראשונים” לדור “האחרונים” בהלכה היהודית.

ערב פסח של שנת שבעים ושלוש לספירה היה אחד הנוראיים בתולדות ישראל. המוני הפליטים שרידי החרב שסבבו בחורבות יהודה בימים שלאחר החורבן נזכרו בערגה בימים שבהם בית המקדש עמד על מכונו, ואילו בלב מדבר יהודה עמד להסתיים הפרק האחרון במלחמת החירות של המרד הגדול. הרומאים השלימו את בניית הסוללה, ולעומת זאת, על פסגת המצדה נאם (לפחות לפי גרסתו של יוסף בן מתתיהו) אלעזר בן יאיר את נאומו האחרון. הרומאים, שפרצו בבוקר הפסח לתוככי המבצר המפואר, נחרדו למצוא את גופות מגיניו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולא לוותר על החירות. מצדה שקעה בתהום הנשייה, וקמה לתחייה בעקבות גילויי הארכיאולוגים במאה התשע עשרה ובעקבות טיולי תנועות הנוער והפלמ”ח בימי המנדט. ההר הפך לסמל החירות והתקומה, והסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” ליוותה את הפיכתו לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בישראל. לימים, היו שחלקו על דרכם של לוחמי מצדה הסיקריקים, ושאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו הוטלה גם היא בספק. אולם, למרות כל המערערים, גבורת מצדה בערב פסח, י”ד בניסן  של שנת 73 נותרה אחד מסמליה של ההיסטוריה היהודית

השרידים שנותרו מהקהילה המפוארת של וַרְשָׁה התכנסו בחדרים אפלים ובבונקרים, מסביב לשולחנות שעליהם מעט המצות והיין שאותם הצליחו להשיג.  בעמדות שבכניסה לגטו עמדו לוחמי המחתרות היהודיות – האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) והאצ”י (הארגון הצבאי היהודי). רעש הרכבים הקרבים בישר את התגשמות החששות. כוחות גרמניים גדולים החלו להיכנס לגטו, במגמה להשמיד את שארית יושביו ערב חג הפסח, י”ד בניסן תש”ג (19.4.1943). להפתעת הגרמנים, קידמו אותם  הלוחמים היהודיים באש תופת. מרד גטו ורשה יצא לדרך – שלושה שבועות של לחימה חסרת סיכוי מבית לבית, במהלכה נפלו אלפי יהודים, והנותרים גורשו להשמדה. המרד, שהיה המקרה הראשון של מרד גדול נגד השלטון הנאצי באירופה, הפך להיות מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אוהבי החירות בכל העולם. דבריו של מפקד אי”ל, מרדכי אנילביץ: “חלום חיי לראות הגנה יהודית קם ונהיה”. האנדרטאות הגדולות לזכר הלוחמים בוורשה וברחבת “יד ושם” בירושלים, והמקום שתפס המרד בהיסטוריה היהודית והעולמית, כל אלו הותירו את מורשת מרד גטו ורשא לדורות. “ואומר לך בדמייך חיי”.

הנאספים בנבי מוסא שבפאתי יריחו היו שרויים בחמת זעם. ההבנה כי סוריה עומדת לקבל עצמאות כמדינה ערבית וכי בארץ ישראל תיושם הצהרת בלפור דרבנה אותם לפעול. נאומי הסתה ששמעו ההמונים שהגיעו מנבי מוסא לירושלים מפי המנהיגות הערבית, ודרבון חשאי של חלק מהקצינים הבריטיים, שביקשו מהערבים לנקוט באלימות כדי לסכל את הצהרת בלפור, הולידו את הפוגרום. המונים הסתערו באכזריות על הרובע היהודי בירושלים. יומו הראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן תר”פ (4.4.1920), הפך לאסון. גברים ונשים הותקפו באכזריות ושבעה מהם נרצחו, רכוש נבזז ובתים הוצתו. כשביקשו הפורעים לפרוץ לעיר החדשה, נתקלו באנשי ארגון ההגנה בראשות זאב ז’בוטינסקי, שהדפום. שלושה ימים מנעו הבריטים מאנשי ההגנה להגיש עזרה לרובע המבודד והמותקף. קבוצה של לוחמים מחופשים לרופאים ולאחיות חדרו לרובע וחילצו את היהודים משם. בין החודרים לרובע היו צעיר וצעירה – נחמיה רבינוביץ ורוזה כהן – שניצלו את ההזדמנות להיכרות  שהפכה אותם לימים לזוג (ולהוריהם של יצחק  ורחל)רבין. המהומות נמשכו מספר ימים וגרמו לאבדות גם ביישובי הצפון. מלחמת מאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל החלה.