שנה וחצי לאחר שג’ימי ולאס ולארי סינגר, החלו להעלות לראשונה לרשת האינטרנט ערכים אנציקלופדיים הנכתבים והנערכים בידי הגולשים, עשתה ה”ויקיפדיה” עלייה לארץ הקודש. בח’ בתמוז תשס”ג (8.7.2003) הושקה הוויקיפדיה העברית, ונכתב הערך הראשון על המושג “מתמטיקה”. קצת יותר מעשור וחצי לאחר מכן, כאשר באמתחתה כרבע מיליון ערכים בעברית, והישג יפה של מקום שביעי בעולם באיכות הערכים (יחסית לוויקיפדיות בכל השפות), הפכה  האנציקלופדיה המקוונת החופשית לחלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. תלמידים בכל גיל (וגם עורכי מיזם “היסטוריה על הבוקר”) נעזרים בה ללימודיהם ולהכנת עבודות וסקירות. אלפי עורכים־מתנדבים כותבים ומתווכחים בהתלהבות סביב תוכן ערכיהָ (ומזכים את ישראל במקום השני בעולם בכמות שכתוב הערכים…). גרסה ייחודית שלה בשם ה”מכלול” מתאימה את תוכנה למקובל בציבור החרדי. עשרות מוסדות אקדמיים יוזמים יחד עם מתנדבי ויקיפדיה שיתופי פעולה. כמו לכל תופעה חדשה, סובלת הוויקיפדיה מבעיות רבות, מואשמת לעיתים בשטחיות, וחנן בן ארי אף התחנן שלא “לסכם אותו בוויקיפדיה”. אולם למרות הכול, דומה כי קשה לתאר את חיינו בלעדיהָ…

“יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה, יש לטעת בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה , לשמור על קיומה , לפתחה ולהאדירה ברוח הערכים הנעלים של תורת ישראל וחזון הנביאים .. “.  שר החינוך היטיב להגדיר  את מטרותיו: “יש לעשות כל מאמץ כדי לחנך את ילדי ישראל לפעול למען ארצם ועמם”. חמש שנים כיהן בן ציון דינור כשר החינוך. דינור, שנולד בשנת 1882  למשפחה חסידית, למד בישיבות ליטא ובאוניברסיטאות גרמניה. כהיסטוריון, ומי שהיה בין מקימי האוניברסיטה העברית, פעל לחשוף ולהנחיל את המורשת הלאומית של עם ישראל, בעיקר בהקשר לזיקה לארץ ישראל ולחלום המשיחי.  במסגרת תפקידו כשר החינוך במהלך שנות החמישים, עיצב את אופיו של החינוך הממלכתי והקים את מוסד “יד ושם”. האמין כל ימיו שיש לרתום את המחקר ההיסטורי ואת מלאכת החינוך לצורך קידום המטרות הלאומיות. נפטר בח’ תמוז תשל”ג (8.7.1973)

נשמות הכהנים והנביאים אשר בסביבה תצאנה מקבריהם, והקשיבו בדמעות גיל לקול הזה”. כך תיאר את תחושותיו אחד מבאי טקס הנחת אבן הפינה לבתי “הכפר העברי” שמצפון לירושלים, אשר נערך בח’ בתמוז תרפ”ד (10.7.1924). את מושבת הכפר העברי, שבהמשך שונה שמה ל”נווה יעקב”, על שם הרב יעקב ריינס מייסד המזרחי, הקימו קבוצה של בני הציונות הדתית מירושלים, שביקשו לעבור מחיי עיר לחיי כפר. החיים בנווה יעקב היו קשים, ואדמת טרשים הקשתה על תפעול הרפתות שהיו אמורות לספק את צורכי החלב של ירושלים. למרות זאת, הצליחה המושבה לשרוד, והתפתחו בה ענפי חקלאות וקיט. במהלך מלחמת העצמאות עמדה נווה יעקב חודשים ארוכים במצור, וסייעה בחסימת הכוחות הערביים בדרכם מרמאללה לירושלים. מיד לאחר הקמת המדינה, הותקפה המושבה בידי כוחות ירדניים ומקומיים בסיוע שריוניות, ולאחר קרב ארוך נאלצו תושביה לסגת בחשכת הליל להר הצופים, כשהם מותירים אחריהם ארבעה מחלליהם. המושבה לא שוקמה אחרי מלחמת ששת הימים, אולם שכונת נווה יעקב הגדולה והסמוכה, מנציחה את שמה של המושבה שעמדה בגבולה הצפוני של ירושלים.

המוני חסידים, אישה ואחד עשר ילדים איבד הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, שעמד בראש אחד מהענפים של חסידות צאנז בקלויזנבורג שבהונגריה במהלך ימי השואה. רצוץ ושבור, לאחר שעבר בעצמו את אימי המחנות ואת צעדות המוות, החליט האדמו”ר לשוב ולחיות. הוא עמד בראש הפעילות הרוחנית במחנות העקורים בגרמניה, שם עמדו מפקדי הצבא האמריקאי נדהמים לנוכח אישיותו, וסייעו בידו ככול שיכלו. בהמשך, הקים הרב רשת של מוסדות תורה וחסידות בניו יורק, בקנדה ובמדינות דרום אמריקה, והקים מחדש משפחה כמו גם חצר חסידית. באמצע שנות החמישים הכריז האדמו”ר כי יש להקים קריה לחסידיו בנתניה, שבמרכזה בית חולים שיתנהל על פי כללי ההלכה. לימים, הסביר האדמו”ר כי הקמת בית החולים לניאדו הייתה סוג של קיום נדר שאותו נדר במחנות, ולפיו אם ינצל יפעל להקדיש את חייו להצלת יהודים. האדמו”ר עסק בדרשותיו ובהגותו במשמעותה של השואה. הוא חילק את חייו בין חסידיו בנתניה לאלו שנותרו בניו יורק, ופעל עוד שנים ארוכות להפצת אהבת ישראל ותורת ישראל. נפטר בט’ בתמוז תשנ”ד (18.6.1994).

ניקולס דנין, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כפר בדברי רבותיו ובתורה שבעל פה, נוּדה והשתמד. במשך זמן רב הוא חיפש את הדרך לנקום בקהילה היהודית. מכתבו לאפיפיור, שבו התריע כי התלמוד מלא בדברי כפירה בנצרות ובשנאה לאומות, השיג במידה רבה את מטרתו. בהוראת האפיפיור ערך מלך צרפת, לואי התשיעי, משפט פומבי לתלמוד הבבלי. הוא הטיח בפני נציגי היהודים, ובראשם רבי יחיאל ורבי משה מקוצי, את האשמה כי מדובר בספר כפירה שאחת דינו להיאסר. טענות הנגד של נציגי היהודים לא שינו, כמובן, את הכרעת הדין שנקבעה מראש. ביום שישי, ערב פרשת חוקת, ט’ בתמוז ה”ד (17.6.1244), נאספו לכיכר המרכזית של פריז, לא הרחק מכנסיית נוטרדם, עשרים וארבעה קרונות מלאים ביותר מאלף ומאתיים כתבי יד של התלמוד והמדרשים. שתי יממות בערה האש שכילתה את אוצרותיה הרוחניים של יהדות צרפת, וסימלה למעשה את שקיעתו של עולם התורה והישיבות במדינה זו. לנוכח הלהבות, כתב המהר”ם מרוטנברג את קינתו “שאלי שרופה באש”, הנאמרת עד היום בקהילות אשכנז בתשעה באב. הספרים בערו אש, התורה נותרה בלבבות.

התרגשות הלוחמים הייתה בשיאה, קצת יותר מחודש לאחר שנפלה בידי האויב, עמדו לוחמי צה”ל הצעיר לשחרר את העיר העתיקה. “חיילי האצ”ל! אתם עומדים לכבוש את עיר קודשנו, בירת דוד”, הוקראה פקודת היום לפני לוחמי האצ”ל שעמדו לפרוץ לעיר דרך השער החדש. תחושה דומה שררה בקרב לוחמי לח”י שעמדו לפעול גם הם באזור. מפקד העיר דוד שאלתיאל, שהסתמך על מטען נפץ מיוחד (“קונוס”) שהיה אמור לפוצץ את שער ציון, הֵכין טָלֶה שאותו תכנן להקריב על הר הבית, לאחר שלוחמי חטיבת עציוני יחדרו לעיר מדרום. מבצע “קדם” שבו פעלו שלוש המחתרות במתואם, רגע לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, יצא לדרך בליל י’ בתמוז תש”ח (16.7.1948). בפועל, חוסר תיאום בין הכוחות, איבוד גורם ההפתעה, אש תופת שהמטירו הירדנים והכישלון בהפעלת הקונוס, הביאו לנסיגתם של כוחות ההגנה והלח”י תחת אש. אנשי האצ”ל שהצליחו לפרוץ לשער החדש, נאלצו לסגת גם הם בשל כישלון המתקפה בגזרות האחרות. תחושת הניצחון הפכה לאכזבה המלוּוה בחילופי האשמות. איחוד העיר נאלץ להמתין עוד י”ט שנים.

ליל שבת, אור לכ”ג בסיוון תרצ”ג (16.6.1933). טיול ליל שבת רגוע של חיים ארלוזורוב, מבכירי התנועה הציונית, ושל אשתו סימה על חוף ימה של תל אביב, נקטע כאשר שני גברים ניגשו אל הזוג. לפי עדותה של סימה, ביקשו השניים לוודא כי בעלה הוא אכן חיים ארלוזורוב, וכאשר השיב בחיוב ירו בו למוות. סערת רוחות אדירה פקדה את היישוב היהודי. רבים האשימו ברצח חלקים מהתנועה הרביזיוניסטית, שמתחו ביקורת קשה על ארלוזורוב בשבועות שקדמו לרצח, בשל מגעים שניהל עם גרמניה הנאצית כדי לסייע ליציאת היהודים מהמדינה. תוך זמן קצר נעצרו שלושה מאנשי “ברית הבריונים”, תנועת רביזיוניסטית קטנה שנודעה בביקורתה הקשה על ארלוזורוב. השלושה נמצאו אשמים, ואחד מהם אברהם סטבסקי, נדון למוות. בארץ שררה אוירה של מלחמת אחים. תנועת העבודה, שאליה השתייך ארלוזורוב, האשימה את הימין ברצח, ואילו הימין טען שמדובר בעלילת דם חסרת כל פשר. בסופו של דבר, זיכה בית משפט בריטי את סטבסקי וחבריו, והשאלה מי רצח את ארלוזורוב נותרה ללא מענה ברור עד היום.

אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.

מגפת הפוליו איימה על העולם כולו. אלפים מתו מדי שנה, ורבבות, ביניהם נשיא ארה”ב פ”ד רוזוולט, חלו בשיתוק. ניסיונות קדחתניים למציאת חיסון עלו בתוהו. יונה סאלק, יליד 1914, בן למשפחה ענייה שהיגרה מרוסיה, החליט להיענות לאתגר. סאלק, שלא התקבל לכמה מוסדות אקדמיים בשל זהותו היהודית, עסק באותם ימים במציאת חיסונים לזנים שונים של שפעת. הממסד האקדמי לא חיבב את התיאוריות הנועזות, ומאמריו נדחו בזה אחר זה מכתבי העת המדעיים. סאלק החליט לפעול בכוחות עצמו. הוא גייס מאות אלפי מתנדבים, ביניהם הוא עצמו ובני משפחתו, וניסה עליהם  את החיסון שפיתח. כאשר קיבל אישור להפצת החיסון בשנת 1955, פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי ארצות הברית, וסאלק הפך לגיבור עולמי. הוא סירב לרשום פטנט על החיסון, והעמיד אותו חינם לרשות האנושות. סאלק היה ציוני נלהב, שבביקורו במדינת ישראל (שסבלה גם היא מאוד מנגיף הפוליו), הגדיר את תקומתה “המעשה הגדול בתולדות העם היהודי”. על קירות מכון המחקר סאלק בארצות הברית חקוקה אמרתו” “מקווה לחיות את החלום”. נפטר בכ”ה בסיוון תשנ”ה (23.6.1995)

מאות אלפים צעדו ברחובות ירושלים בליל כ”ה בסיוון תש”ע (7.6.2010) אחר מיטתו של מי שנחשב כראשון לציון, כמנהיג הציבור הדתי־לאומי, ויותר מכול – כ”חכם מרדכי”… הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרפ”ט, למשפחה של תלמידי חכמים מעולי בבל. למרות העוני הרב אשר שרר בביתו, הצליח הרב אליהו ללמוד שנים ארוכות בישיבות שונות, והיה מקורב לגדולי הדור שבימיו. בגיל שלושים ואחת מונה לדיין הצעיר ביותר במדינת ישראל, ובשנת תשמ”ג התמנה להיות הראשון לציון – הרב הראשי לישראל. הרב אליהו נודע כפוסק אמיץ, כדרשן מבריק וכמנהיג ציבור. המסעות שערך בקרב קהילות בארץ ובעולם, תלמידיו הרבים, עשרות ספרי ההלכה והאגדה שכתב, מפעל הגרעינים התורניים שהוביל – כל אלו הפכו את הרב אליהו לדמות שרבים קיבלו אותה כסמכות תורנית עליונה. הרב אליהו היה אוהב ארץ ישראל, ונלחם בכל כוחו נגד הנסיגות השונות שבוצעו על ידי ממשלות ישראל. במשך שנים ארוכות הקפיד לפעול למען שחרורו של המרגל היהודי־אמריקאי יונתן פולארד, וביתו היה אבן שואבת לכל מבקש סיוע והדרכה ברוחניות ובגשמיות.