הרב חיים הלברשטאם נולד בגליציה (1797), ונודע מילדותו כעילוי וכגדול בתורה. היה בין תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ, איש הדור החמישי לחסידות. מוּנה לרבה של העיר צאנז ושימש בתפקידו ארבעים ושש שנים עד לפטירתו בכ”ה בניסן תרל”ו (19.4.1876). החל להנהיג עדה חסידית שהתפתחה בהמשך לחסידות צאנז המפוארת, ואלפי חסידים החלו לראות בו את מנהיגם. הדגיש את נושאי החסד וההתלהבות בתפילה, ובמקביל חינך לשמירה על מסגרות ההלכה ולהימנעות מצעדים שאינם מקובלים בעבודת הבורא. במקביל לפעילותו כאדמו”ר, היה גם אחד מגדולי הפוסקים שבדור, וספריו בהלכה ובפרשנות הגמרא, “דברי חיים”, נחשבו לספרים מרכזיים בתחום. דמות זו של אדמו”ר שהוא גם פוסק – שהיא נדירה יחסית בחסידות – הקנתה לצאנז את ייחודיותה כמו גם את עוצמתה. נחשב כפוסק מחמיר, והתנגד בכל תוקף לכל סוג של לגיטימציה לתנועת הרפורמה שהחלה לפעול בימיו. יחד עם זאת, ניסה ככל יכולתו לקרב את כל חלקי העם, וטען כי בכל יהודי יש “נפש טהור וקדוש”. נינו, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז־קלוזנבורג, הקים את קריית צאנז בנתניה.

קרוב לעשר שנים הקדיש ד”ר פאול נתן, איש חברת “עזרה” מגרמניה, לגיוס כספים שיאפשרו את הקמתו של מכון ללימודים טכנולוגיים על הכרמל. בסיועה של הקרן הקיימת לישראל ושל נדבנים מאמריקה ומרוסיה (ביניהם איל־התה, זאב ויסוצקי), הגיע היום המיוחל בכ”ד בניסן תרע”ב (11.4.1912). הנחת אבן הפינה לבניין “הטכניון” הראשי בישרה את התגשמותו של החלום, שאמור היה לסייע בפיתוחה של ארץ ישראל ובדרבונם של צעירים יהודיים לעלות אליה. הקשיים לא הסתיימו בהנחת אבן הפינה. “מלחמת השפות” (הוויכוח הדרמטי בנוגע לשפת ההוראה במוסד, שהסתיים בניצחונה ההיסטורי של העברית) וכן אירועי מלחמת העולם הראשונה, עיכבו את פתיחת הלימודים. אולם, לאחר כל העיכובים, יצא הטכניון לדרך. רבבות הסטודנטים שפקדו מאז את הקמפוס שעל הכרמל; פיתוחים טכנולוגיים חדשניים; מרצים וחוקרים זוכי פרס נובל; כל אלו הביאו את הטכניון להיות אחד מן המוסדות המובילים בארץ ובעולם. במהלך השנים, הפך הקמפוס הראשון של הטכניון ל”מוזיאון הלאומי למדע”, שבו בונים על דור העתיד של מדענים ושל מפתחים, שיסייעו בביסוסה ובצמיחתה של ישראל.

יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה (1881) וגדל במשפחה מסורתית ענייה. מגיל צעיר החליט להתנתק מאורח החיים הדתי, וסולק מהישיבות שבהן למד לאחר שנתפס כותב מאמרים לעיתונות העברית. ברנר עבר ללונדון ולאחר מכן עלה לארץ. בתקופה זו, הפך ברנר לאחד הידועים והחשובים שבסופרים ובעורכי כתבי העת בעולם היהודי. בארץ, לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האדמה, ועבד כעיתונאי, כסופר, כמתרגם וכמרצה שנערץ על ידי חבריו, אנשי תנועת העבודה. בספריו, חתר ברנר לאמת נוקבת ונהג לערער על כל המוסכמות. בין השאר ידועה אמרתו: “זכות דיבור אין לי, זכות הצעקה יש לי”. כתביו גדושים בפסימיות, בייאוש ובתסכול, ולא בכדי נקרא אחד המפורסמים שבספריו “שכול וכישלון”. אולם למרות הכול, קרא לצעירים לפעול ולקוות למען בניין הארץ, כי “אף על פי כן”. היה בעל עמדות אנטי דתיות חריפות שעוררו לא פעם סערה ציבורית. יחד עם זאת, קיים קשרים מורכבים עם הרב קוק, שכינה אותו “נשמות של תוהו”. נרצח באכזריות בימי מאורעות תרפ”א  בכ”ד בניסן תרפ”א (2.5.1921). מוסדות רבים, וכן קיבוץ גבעת ברנר, נקראו על שמו.

החודשים שבהם שהה באושוויץ בקיץ 1944 היו האיומים בחייו. כל בני משפחתו של הרב מנחם מנדל טאוב נרצחו, ואילו הוא עצמו עבר ניסויים רפואיים מזעזעים על ידי ד”ר מנגלה הנודע לשמצה, שהותירו את חותמם בגופו לכל ימי חייו. לאחר השואה שהה הרב טאוב בשבדיה ובארצות הברית, ובשנות השישים עלה לארץ. הוא קיבל על עצמו להמשיך את הנהגת חסידות קאליב, שאותה ייסדו אבות אבותיו. כל ימי חייו השתדל למלא את הנדר שאותו קיבל על עצמו באושוויץ – לדאוג שלא יהיה ילד יהודי שלא ידע להגיד שמע ישראל. הוא כיתת רגליו ופעל למען הפצת תורה ואהבת ישראל. הקדיש את חייו למען הגדלת המודעות לזכר השואה בחברה החרדית, ועסק בעריכת ספרים ובהקמת תערוכות בנושא. בימי הלימוד השנתיים שייסד, בשיחותיו ובהופעותיו, שילב שירה וניגון וקירב במיוחד ילדים מכל המגזרים. החזיק בעמדות לאומיות ובבכי מר ניסה לשכנע את שמעון פרס לבטל את הסכמי אוסלו, בטענה שלא עבר את השואה כדי לראות את עם ישראל מוותר על ארצו. נפטר בכ”ג בניסן תשע”ט (28.4.2019)

למפקדי סניף ההגנה בירושלים פשוט נמאס. תפיסת ה”הבלגה” שבה דגלו מפקדיהם אל מול הטרור הערבי גם אחרי מאורעות תרפ”ט; התחושה שההגנה ממשיכה להתעקש להתנהל כחבורת מתנדבים ולא מבינה את הכורח בארגון צבאי מקצועי; וכן כפיפותו של הארגון לתנועת העבודה הציונית ולא למוסדות שייצגו את כלל הישוב היהודי. כל אלו הניעו רבים מחברי סניף ירושלים ומפקדיו להודיע על פרישתם מהארגון. הארגון העצמאי יצא לדרך בכ”ג בניסן תרצ”א (26.4.1931), ותוך זמן קצר יצר זיקה עמוקה עם התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ, זאב ז’בוטינסקי. לאחר שההגנה שינתה את עמדתה בחלק מהנושאים שגרמו לפרישה, חזרו אליה חלק מהפורשים. אולם, אחרים המשיכו לקיים את הארגון הצבאי הלאומי (שנקרא בפי הבריטים “הארגון”) כגוף עצמאי שלחם בטרור הערבי ובשלטון הבריטים עד הקמת המדינה. במהלך השנים, רשמו לוחמי האצ”ל דפים מפוארים בספרי ההיסטוריה של תקומת ישראל, ורבים מהם נפלו במערכה, ביניהם רבים מקרב “עולי הגרדום”. עם קוּם המדינה, ולאחר מאבקים ואירועים מורכבים וכאובים (כמו פרשת “אלטלנה”), הצטרפו לוחמי האצ”ל לצבא ההגנה לישראל.

ראש חוליית הרוצחים, סמיר קונטר, היה בן שש עשרה בלבד כאשר יחד עם עוד שלושה מחבלים הגיע בסירת גומי לחוף הצפוני של נהריה, בליל כ”ה בניסן תשל”ט (22.4.1979). המחבלים ניסו לפרוץ לבתים באזור החוף אך נהדפו, ולאחר שהרגו שוטר בחילופי יריות, פרצו לבית משפחת הרן, שם עמדו האב דני ובתו עינת בת הארבע לרדת למקלט. המחבלים לקחו עימם את השניים באיומי נשק לכיוון החוף. כל אותה עת הסתתרה האם סמדר יחד עם ביתה יעל בת השנתיים בעליית הגג, שם אירע אסון כאשר בניסיון להשתיק את בכי הילדה נחנקה יעל למוות. בחוף הים ירה קונטר בדני ורוצץ אל הסלע את ראשה של עינת. כוח צנחנים שהגיע למקום הסתער על המחבלים ומנע מהם לברוח ללבנון. בסופם של חילופי אש, נהרגו שלושה מחבלים, ואילו קונטר ומחבל נוסף, אחמד אברס, נשבו. לימים, שוחרר אברס בעסקת ג’יבריל, וקונטר בעסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה. שנים ספורות לאחר מכן, חיסל כלי טיס של חיל האוויר את קונטר בשעה ששהה בסוריה. החשבון נסגר.

“איש אשר רוח בו”, כך כונה יהושע בן נון בידי מורו, משה רבנו, עם הסמכתו למנהיג האומה. יהושע, איש שבט אפרים, עוזרו המסור של משה ומי ש”לא ימיש מתוך האוהל”, הנהיג את העם כבר במלחמת עמלק, עמד בפרץ יחד עם חברו כלב נגד המרגלים, והוביל את העם למסע הכניסה, הכיבוש וההתנחלות בארץ כנען. בעשרים שנות המלחמה ניהל יהושע את הקרבות בצפון ובדרום, התמודד עם משברים קשים כמו במפלת העי ובפרשת הגבעונים, כתב את ספרו, עמד בראש צבאות ישראל וחולל ניסים בעמק איילון, שם קיים היום כפר בן נון. בסוף ימיו הנחה יהושע את השבטים כיצד לחלק את הארץ ולהתיישב בה, וכיצד לשמור את הנחיות התורה ואת ציווי ה’. לפי חז”ל, תיקן את “ברכת הארץ” בברכת המזון, וקבע כללים להתנהלות ציבורית ולערבות הדדית בין בני העם היושב בארצו. בן מאה ועשר שנים נפטר יהושע בכ”ו בניסן (לפי חלק מהמסורות) בשנת ב’ תקט”ז לבריאת העולם (1244 לפני הספירה). נקבר בתמנת חרס, היא הכפר כפל חארס, צמוד לאריאל.

השטחים המפורזים שנקבעו באזורי הגבול שבין ישראל לסוריה היו עילה לחיכוך מתמיד. מפעם לפעם ניסה כל אחד מהצדדים לבצע בשטחים אלו פעולות שונות, בעוד הצד שכנגד מנסה למנוע זאת. בכ”ו בניסן תשי”א (2.5.1951), נכנסו רועים סוריים לשטח ההפקר שבתל מוטילה בצפון מערב הכנרת. כוח של צה”ל שניסה לגרשם הותקף וספג אבידות. שני הצדדים הזעיקו כוחות למערכה, וכוחות סוריים התבצרו על פסגת התל. כוחות של חטיבת גולני ניסו במשך ימים ארוכים להדוף את הסורים בחזרה אל מעבר לגבול, אולם רק אחרי ארבעה ימים, ולאחר שהלוחמים ספגו כארבעים הרוגים, נסוגו הסורים. במהלך הקרב, חלק מלוחמי צה”ל שלא היו מיומנים דיים, הפגינו יכולת לחימה נמוכה, וביצעו תקלות מבצעיות רבות שהקשו על מהלך הקרב. בתחקירים שביצע צה”ל התברר כי במהלך הקרבות היו גם מקרים של ירי כוחותינו על כוחותינו וכשלים בפיקוד ובתיאום. על רקע הפגנת היכולת הנמוכה של צה”ל, הוחלט זמן קצר לאחר מכן, להקים את יחידה 101, שהחזירה לצה”ל את יכולות ההעזה וההכרעה. במקום הקרב, הוקם לימים המושב אלמגור.

יהודים חיו בוונציה מאות שנים לפני שניתן צו הגטו. הם היו מסוחרי העיר וסייעו להפיכתה לאימפריה כלכלית. הגדלת מספר היהודים בעיר במאה השש עשרה בעקבות גירוש ספרד והתעצמות הקנאות הנוצרית, גרמה לשלטונות העיר להוציא ביום כ”ו בניסן ה’רע”ו (29.3.1516) את פקודת הגטו. כל יהודי העיר נדרשו להתגורר באחד מרובעיה הנדחים, שהיה סמוך לבית יציקה לפלדה (Geatar באטלקית) ונתן למקום את כינויו. היהודים הורשו לעבוד ברחבי העיר כשהם מסומנים בטלאי צהוב, אך נדרשו ללון מדי לילה בגטו ושומרים הופקדו על שעריו. בשיא התפתחותו היו בגטו כחמשת אלפים יהודים ושלושה עשר בתי כנסת מפוארים. למרות הצפיפות שהביאה לא פעם לפגיעה קשה ממגפות ומשרפות, פיתחו היהודים בשכונתם חיים תוססים שעיצבו את דמותה הייחודית של יהדות ונציה. בין גדולי התורה שחיו בגטו היו דון יצחק אברבנאל ורבי אריה די מודינא. במאה השמונה עשרה אפשר נפוליאון ליהודים בוונציה ובשאר היבשת לצאת מהגטאות, אולם באמצע המאה העשרים שבו הנאצים ונתנו לגטאות שהקימו בכל רחבי אירופה את משמעותם הקשה והאיומה ביותר.

גלגל המלחמה כבר התהפך. בעלות הברית כבר ריכזו כוחות לקראת נחיתה באיטליה ותחילת המערכה לשחרור אירופה מציפורני הנאציים. רבבות המתנדבים היהודיים מארץ ישראל ששירתו כבר קרוב לארבע שנים בזרועות הצבא הבריטי שמחו להשתתף במשימה. חיילי פלוגת התובלה 462 היו בין הכוחות שהצטרפו לשיירת האוניות שיצאה מנמל אלכסנדריה בדרכה לאי מלטה וממנו לאיטליה. מתקפה של מטוסים גרמניים שזיהו את השיירה בלב הים התיכון הביאו לאסון. שש מאות מהחיילים שהיו על סיפון האונייה “ארינפורה” טבעו במצולות כאשר ההפצצה הגרמנית פגעה באונייה בכ”ז בניסן תש”ג (1.5.1943) והביאה לטביעתה. מאה וארבעים מהם היו המתנדבים היהודיים מארץ ישראל, אנשי פלוגת התובלה 462. בין הנופלים היו ותיקי הארץ – בני ערים, קיבוצים ומושבים – לצד עולים שזה מקרוב באו. רווקים ובעלי משפחות, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. כולם ביחד היו נחושים לצאת לישועת עמם המעונה באירופה. את זכר הנופלים מציינים בארץ יחד עם שאר הנופלים שמקום קבורתם לא נודע. בהר הרצל הוקמה אנדרטה גדולה ומרגשת לזכר הנופלים, ועל קירותיה נחקק הפסוק “אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.