“כאקרובט בין הטיפות”. כך תיארה חייקה גרוסמן את התנהלותה בימים שבהם ניצלה את המראה הארי שלה ונעה בין גטאות פולין, כשהיא מעבירה למחתרות השונות ידיעות וציוד לקראת מרד. גרוסמן, ילידת 1919, הייתה חלק מהנהגת תנועת “השומר הצעיר”. אף על פי שהיה ברשותה רישיון עלייה לארץ ישראל, היא החליטה להישאר כדי לסייע לחברי התנועה בעת המלחמה. מלבד הסיכון הגדול שלקחה על עצמה בתפקידה כקשרית, היא הייתה בין מקימי המחתרת בגטו ביאליסטוק. לאחר שחוסל הגטו, ברחה לצד הארי, הקימה רשת ריגול בעיר, ובשלהי המלחמה הובילה קבוצות פרטיזנים לשחרור מחנות ריכוז ועבודה. עָסקה בשיקום הקהילה היהודית בפולין אחרי השואה, וקידמה את העלייה לארץ. עם הקמת המדינה עלתה לארץ, שם פגשה את אהובה, מאיר ארקין, שממנו נפרדה 12 שנה קודם לכן. השניים נישאו וגרו עשרות שנים בקיבוץ עברון. גרוסמן הייתה האישה הראשונה שנבחרה להיות ראש מועצה אזורית. הייתה חברת כנסת מטעם מפ”ם במשך שנים ארוכות, תפקיד שבו עסקה בעיקר בקידום צדק חברתי, וזכתה לכבוד מצד כל חברי הבית, כולל אלו שחלקו על דעותיה. נפטרה בח’ בסיוון תשנ”ו (26.5.1996).

מלחמת ששת הימים הלכה וקרבה לסיומה, וכוחות צה”ל ניהלו מרוץ נגד הזמן כדי לסיים את החשבון ארוך השנים עם הכוחות הסוריים שישבו במרומי רמת הגולן ומיררו את חייהם של תושבי הצפון. בצוהרי א’ בסיוון תשכ”ז (9.6.1967) נשלחו כוחות חטיבת גולני לפרוץ את ציר התנועה המרכזי לצפון הרמה, ציר שעליו חלש מוצב תל פאחר האימתני. שורה של טעויות בניווט ובתיאום בין הכוחות, יחד עם התנגדות עיקשת של הכוחות הסוריים, הפכו את כיבוש התל לאחד מהקרבות הקשים שידע צה”ל. לאחר שנכשלו מספר ניסיונות לאגף את המוצב וחיילים רבים נפגעו, הסתערו חיילי גולני חזיתית על תל פאחר, תוך שאחדים מהם שוכבים על סוללות גדרות התיל, כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ לתוך תעלות הקשר. שעות ארוכות של קרבות קשים, שבהם נוהלו לא פעם קרבות פנים אל פנים, הסתיימו עם שחרור המוצב .שלושים ושישה מלוחמי גולני והשריון ובתוכם המג”ד משה קליין נפלו בקרב. עשרים ואחד מהלוחמים עוטרו בציונים לשבח, ושניים מן הנופלים, משה דרימר ודוד שירזי, קיבלו את עיטור הגבורה לאחר נפילתם.

מעמד הר סיני הלך והתקרב. כמעט קט יתחילו שלושת ימי ההגבלה, שבסופם יימסרו עשרת הדיברות. המסורת מספרת שרגע לפני כן, ביום ב’ בסיוון, קיבל עם ישראל את המסר המחייב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י”ט, ה-ו). הביטויים “עם סגולה” ו”ממלכת כהנים” ילוו את עם ישראל מכאן ולהבא. הם יחייבו עמידה ברף גבוה (וענישה כאשר לא עומדים בו), ויהיו למוקד של אתגר, התלבטות ופולמוס בין ישראל לעמים ובתוך הקבוצות השונות של עם ישראל, לגבי משמעותם ודרכי יישומם, מימי התנ”ך עד ימינו אלה. יום ב’ בסיוון, שבו נאמרה ההבטחה, זכה לכינוי “יום המיוחס”, והעובדה שהוא יום החול היחיד בשנה הנתון בין שני ימים מיוחדים (ראש חודש סיוון מזה, ושלושת ימי ההגבלה שלפני שבועות מזה) תרמה לייחוסו ולייחודו. במשך השנים זכה יום זה להתייחסות מיוחדת בהיבטים הלכתיים שונים ובתורת החסידות, והוא נחשב כיום משמעותי ברצף ימי ההכנה לקראת מתן תורה בחג השבועות.

לוחם אצ”ל, פרקליט ופוליטיקאי בעל עמדות מקוריות ועצמאיות. שמואל תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 למשפחת כצנלסון. בצעירותו היה ממפקדי האצ”ל בירושלים, והוגלה על ידי הבריטים למחנה המעצר לאסירי המחתרות העבריות בקניה. עם הקמת המדינה, החל תמיר לעסוק במשפטים, והתמחה במשפטים בעלי משמעות ציבורית. בין השאר, עמד בראש הטוענים כי הפעיל הציוני, ישראל קסטנר, שיתף פעולה עם הנאצים בשואה; הגן על אנשי מחתרת בוגרי האצ”ל שפעלו נגד ההסכמים שהתגבשו בין ישראל לגרמניה; פעל למען השגת זכויות ללוחמי המחתרות שקופחו בידי שלטון מפא”י. תמיר היה פעיל פוליטי בשורות תנועת החירות והליכוד, ובמסגרת זאת הביע עמדות עצמאיות שגרמו לו, לא פעם, לפרוש מהמפלגה ולהקים תנועות עצמאיות. לאחר בחירות “המהפך” של 1977, מונה תמיר לשר המשפטים, וסייע בחקיקת “חוק יסודות המשפט”. חוק זה קיבע וקידם את מעמדו של המשפט העברי במסגרת החוק הישראלי. תמיר היה אחראי על המשא ומתן בחילופי שבויים עם ארגוני המחבלים, אולם התפטר מתפקידו לאחר שחשב כי ישראל נכנעת לדרישות המחבלים. נפטר בב’ בסיוון תשמ”ז (29.61987).

רבי יעקב חיים סופר נולד בבגדד (1870), שם למד תורה מפי רבני העיר, ובעיקר מפי רבו – רבי יוסף חיים (הבן איש חי). בשנת 1904 עלה לירושלים. עבד לפרנסתו כסופר סת”ם (ומכאן שם משפחתו), והחל ללמוד בישיבות המקובלים שבעיר. ספריו של הרב סופר עוסקים בכל מקצועות התורה בנגלה ובנסתר, וכוללים חידושים על התורה ועל הש”ס. יצירתו החשובה ביותר, שעליה עמל במשך ארבעים שנה, הייתה סדרת ספרי “כף החיים”. בספרים אלו, שנכתבו על סדר החלקים הראשונים של השולחן ערוך, בודק “כף החיים” את מקורה של כל הלכה, עומד על דעות הפוסקים השונים בנושא, תוך התייחסות ייחודית גם לדעותיהם של חכמי הקבלה והנסתר. בסיומה של כל סקירה, פסק “כף החיים” את דעתו בנושא. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הציבור, ונחשב עד היום כאחד מספרי הפסיקה החשובים ביותר בקרב יוצאי ארצות המזרח. חלק מהיצירה, שאותו לא הספיק להשלים כף החיים בחייו, הושלם מאוחר יותר על ידי הרב עובדיה יוסף. בט’ בסיוון תרצ”ט (27.5.1939) נפטר “כף החיים”, ונקבר בירושלים.

הוא שָׁכַל במגפות ובפרעות את אשתו וארבעה מילדיו. ביתו וקהילתו נחרבו פעם אחר פעם. הרדיפות והגזרות מצד השלטונות העות’מניים לא פסקו ולו לרגע. אבל כל זה לא הפריע לרבי ישראל משקלוב להמשיך לבעור באהבת ארץ ישראל ולפעול בכל כוחו למען יישובה. רבי ישראל, מתלמידי הגר”א, עלה בראשית המאה התשע עשרה יחד עם חבריו מהעיר שקלוב שבליטא, ועמד בראש קהילת “הפרושים” שהוקמה בצפת. הוא נשלח מטעם הקהילה למסעות גיוס כספים בחו”ל. בארץ, סייע ליישוב היהודי בצפת לעמוד מול כל הגזרות והאסונות שנחתו עליו, ועמד בראש פעולות ההצלה לקהילה בעיר לאחר רעידת האדמה הגדולה. בין לבין, הספיק רבי ישראל משקלוב לחבר את הספר “פאת השולחן” על המצוות התלויות בארץ, ובו תיאר את נחישותו להישאר בארץ גם לאחר הייסורים הנוראיים שעבר: “כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת ה’ “. בירושלים, עסק רבי ישראל ביוזמות שונות להעצמת היישוב, וביניהן הקמת בית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” .בט’ בסיוון תקצ”ט (22.5.1839) נפטר רבי ישראל ונקבר בטבריה.

הרב יעקב מאיר נולד בירושלים (1939) ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר נחשב כתלמיד חכם, כדיין מבריק וכאיש ציבור שהיה בין מקימי בית החולים “משגב לדך”. נשלח מטעם קהילת ירושלים לאסוף כספים למען עניי העיר בבוכרה ובצפון אפריקה, שם התקבל בכבוד בידי הקהילות המקומיות, סייע להם בעניינים הלכתיים ועמד מאחורי גלי עלייה שהגיעו לארץ מאזורים אלו. בארץ, פעל הרב מאיר לאיחוד בין עדות ישראל ולתחיית השפה העברית. יחד עם אליעזר בן יהודה ורבים אחרים, הקים את “ועד הלשון”. נטייתו לציונות ולשיתוף פעולה עם כל חלקי העם קוממה עליו את קנאי ירושלים, והם מנעו ממנו להיבחר כרב העיר. במקום רבנות ירושלים, כיהן הרב מאיר במשך שנים ארוכות כמנהיגה הבלתי מעורער של יהדות סלוניקי, והוביל אותה בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה ושל עצמאות יוון. לאחר מלחמת העולם הראשונה שב לארץ, נבחר כראשון לציון, וביחד עם הרב קוק היה ממייסדי הרבנות הראשית לישראל. הרב מאיר עסק כל חייו בהפצת תורה, בקירוב לבבות ובפעילות נחושה למען קוממיות ישראל בארצו. נפטר בט’ בסיוון תרצ”ט (26.5.1939).

השריון הגרמני שדהר במישורי ארצות השפלה במסגרת “הבליץ קריג” (מלחמת הבזק) היה בלתי ניתן לעצירה. התגוננותם האמיצה של הכוחות הבלגיים ושל כוחות הצבא הצרפתי שסייעו בידם הלכה ונחלשה, ובי’ בסיוון ת”ש (18.5.1940) השתלטו הגרמנים על אנטוורפן, העיר הגדולה והחשובה בבלגיה. השלטון הנאצי הביא עד מהרה להשמדתה של הקהילה היהודית הגדולה והוותיקה שבעיר. גזרות והגבלות ניתכו על היהודים מדי יום, יהודי העיר חויבו בענידת טלאי צהוב, ולאומנים פלמיים הציתו חנויות ובתי כנסת והסגירו יהודים נמלטים. עוינות האוכלוסייה (למעט מקרים בודדים של חסידי אומות העולם) סגרה על היהודים, וגורלם נחרץ. מתוך עשרים וחמישה אלף יהודים שנותרו בעיר עם הכיבוש הנאצי, נותרו שמונה מאות בחיים בסוף המלחמה. השאר רוכזו במחנות מעבר והועברו מזרחה להשמדה. בשלהי המלחמה ניהלו בעלות הברית קרבות קשים על אנטוורפן, שנמלה האסטרטגי היה נקודת מפתח בשחרור מערב אירופה מהכיבוש הנאצי. בהדרגה, התחדשה הקהילה היהודית בעיר והפכה לאחת הגדולות והחשובות באירופה.

לצידה של האומנות העברית ההולכת ומתפתחת בארץ, חייבים לבנות גם “בית נְכוֹת” (המונח העברי ל”מוזיאון”). כך חזר וטען פרופסור בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות “בצלאל”. בהתאם לחזונו, ותחת הנהלתו של מרדכי נרקיס, החלו להיאסף במחסני המוזיאון החדש ממצאים ומוצגים מגוונים מאין כמותם: מטבעות עתיקים, כלי נשק וכלי עבודה שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות ברחבי הארץ, מבחר מציוריהם של הציירים היהודיים הגדולים בעולם, וגם אוסף שבלולים ייחודי שהגיע מברלין. לאחר גלגולים רבים, נפתח “בית הנְכוֹת הלאומי בצלאל” ביום י’ בסיוון תרפ”ה (2.6.1925) במרכז ירושלים. המונים נהרו לשבעת האולמות של המוזיאון שבהם הוצגו דיוקניהם של גדולי ישראל, תותחיו של הגדוד העברי ממלחמת העולם הראשונה, קרני יעלים, אוסף שעונים, ואף מרכבתו האגדית של מונטפיורי שהוצבה בחזית המוזיאון (לימים, הועברה המרכבה והוצבה ליד טחנת הרוח בימין משה). קשיים כלכליים וארגוניים הביאו לשקיעת המקום, למרות הטיפול המסור של מרדכי נרקיס (שקרא לבנו – לימים פרופסור לאומנות וחתן פרס ישראל – בשם בצלאל). בשנות השישים, שימשו אוספי בית הנְכוֹת כבסיס לאוספים שאפשרו את פתיחתו של מוזיאון ישראל.

אבא אחימאיר נולד ברוסיה בשנת 1897. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שב לרוסיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שם נוכח בזוועות שאותן חולל הקומוניזם, והפך ממעריץ של תנועות השמאל החברתי למתנגד קיצוני שלהם. לאחר נפילת אחיו מאיר (שעל שמו אימץ את שם המשפחה אחי־מאיר) בקרבות מלחמת האזרחים במזרח אירופה, עבר לווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה, ושב לארץ. במהרה החל אחימאיר להתבלט כאחד העיתונאים והאינטלקטואלים הבולטים בתנועה הרביזיוניסטית שייסד באותן שנים זאב ז’בוטינסקי. אחימאיר קרא למלחמה חסרת פשרות בשמאל (ואף הזדהה בתחילה עם התנועות הפשיסטיות, הזדהות שממנה הסתייג בהמשך השנים). הוא הקים את עיתון “חזית העם” ואת ארגון “ברית הבריונים” (שהאמין בצורך ללכת בעקבותיהם של קנאי / בריוני ירושלים), והוביל את המאבק בבריטים. נעצר בפרשת רצח ארלוזורוב באשמת הסתה, וזוכה לאחר משפט סוער. אחימאיר, שהמשיך עוד שנים רבות בכתיבה מרתקת וסוערת, כתב מאות ערכים באנציקלופדיה העברית ונחשב כהיסטוריון וכפילוסוף מבריק. נפטר בד’ בסיוון תשכ”ב (6.4.1962). הותיר אחריו את בתו זאבה, אשת חינוך וספרות, ואת בניו, יוסי ויעקב, עיתונאים ואישי ציבור בולטים.