“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938)  ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.

הרב מרדכי יפֶה נולד בפראג (1530) למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר חווה את גירוש יהודי העיר והיגר לאיטליה, שם עסק בלימוד מדע, פילוסופיה וקבלה. כיהן כרב עיר בפראג ובערים שונות בפולין, ובראשן פוזנא, שבה גם נפטר בג’ באדר ב’ ה’שע”ב (6.2.1612). ספריו כונו בשם “לבושים” על בסיס הפסוק “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”, ואת הקדמותיו פתח במילים: “אמר התופר”. חלק מ”הלבושים” הוקדשו לפרשנות המקרא, אחרים לענייני קבלה ומוסר, והמפורסמים שבהם עסקו בצורה שיטתית בכל סעיפי השולחן ערוך תוך הצגת המקורות לכל הלכה ומנהגי אשכנז בכל נושא. ספריו היו מקובלים בקרב לומדי התורה, ונכתבו עליהם הערות ופירושים. כאשר לרב יפה נודע על פרסום ספר “המפה” של רבי משה איסרליש (בן דורו, שעסק גם הוא בבירור מנהגי אשכנז על סדר השולחן ערוך) החליט לשנות את סגנון ספרו ולהתעמק בטעמי ההלכות ולא בתקציר הפסיקה, כדי שלא יהיו שני ספרי פסיקה זהים העשויים לבלבל את הציבור. אב לשושלת מפוארת של רבנים. בין צאצאיו – הרב עקיבא איגר והרב קוק.

לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.

הדיון במועצת הביטחון ביום י’ באדר ב’ תשל”ח (19.3.1978) היה “אקורד הסיום” של אחד השבועות הסוערים בתולדות היחסים שבין ישראל ללבנון, שכנתה מצפון. שבוע קודם לכן, חדרו מחבלים מלבנון ללב שטחה של מדינת ישראל, וביצעו בכביש החוף פיגוע דמים מזוויע שבו נרצחו 35 ישראלים. ישראל הזועמת שלחה את כוחותיה באוויר, בים וביבשה להכות במעוזי המחבלים בלבנון, במה שנודע כ”מבצע ליטני”. כדי להפסיק את ההסלמה, הכריז האו”ם על הפסקת אש ועל הקמתו של יוניפי”ל, כוח האו”ם הזמני בלבנון. הכוח נועד לוודא את הפסקת פעילות המחבלים מלבנון נגד ישראל, ובכך לאפשר לישראל להסיג את כוחותיה מהמדינה. בפועל, הסתפקו חייליו של הכוח, שהגיעו בעיקר ממדינות העולם השלישי ומאירופה, בפעילות תצפית ובתיווך בין ישראל ללבנון. הם כמעט ולא מנעו פיגועים נגד ישראל, ולעיתים אף הפריעו לפעילות הישראלית, וכן עצמו עין לנוכח פעילות הטרור. גם כיום, ארבעה עשורים לאחר הקמתו, מתקשה ישראל לראות ביוניפי”ל מרכיב משמעותי בשמירת בטחונה. כוחות צה”ל ממשיכים לפעול לאור הדרכת המִשנָה: “אם אין אני לי מי לי”.

בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.

החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.

אלף וארבע מאות חברי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, לא האמינו למשמע אוזניהם. מעל הבמה, ביום י”ב באדר ב’ תשט”ז (24.2.1956), עמד ניקיטה כרושצ’וב, יורשו של סטלין, שעמד כעת בראש ברית המועצות. במשך ארבע שעות רצופות, הציג כרושצ’וב בפני הנאספים את פשעיו של סטלין. הצירים, שכמו מיליוני קומוניסטים ברוסיה ומחוצה לה, חונכו במשך עשרות שנים לראות בסטלין את “שמש העמים” ואת “מאור הדור”, שמעו לפתע כי סטלין היה רוצח המונים מושחת, מטפח פולחן האישיות הגדול בהיסטוריה, ומי שהיה אחראי למחדלים ולכישלונות איומים של הצבא הרוסי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. חלק מהצירים התעלפו, ורבים אחרים באולם, ובהדרגה גם מחוץ לכתליו, הבינו כי התנועה הקומוניסטית שהתיימרה להביא גאולה לעולם, הפכה למעשה למפלצת. גופתו של סטלין, שנפטר שלוש שנים קודם לכן, הוצאה מקברו המפואר במוסקווה. הנאום נשמר בתחילה בסודיות, ולא הופץ מחוץ לגבולות ברית המועצות. אולם, עיתונאי יהודי בפולין הצליח להשיג עותק ממנו והעבירו ל”מוסד” הישראלי, וזה העבירו לידי האמריקאים. פעולה זו העלתה מאוד את יוקרתו של “המוסד” בעולם.

בברית המועצות של סטלין, הוא לא נרתע מרדיפות ומאיומים והנהיג את קהילתו ברוח התורה, תוך התמודדות עם אתגרי התקופה. משהפכו החיים היהודיים במדינה לבלתי אפשריים, יצא הרב משה פיינשטיין לארצות הברית, התמנה לראש ישיבת “תפארת ירושלים” שבניו יורק, והפך לפוסק ההלכה החשוב ביותר בצפון אמריקה. הרב פיינשטיין, יליד 1895, נודע כעילוי מגיל צעיר. באלפי פסקי ההלכה שלו, שכונסו בספר “אגרות משה”, עסק במגוון סוגיות שזימנו החיים היהודיים במערב במאה העשרים. החל משאלות מסובכות של נשים עגונות ושל סוגיות מדע, רפואה והלכה, דרך טכנולוגיית המזון (שהפכה את הלכות הכשרות למורכבות יותר ויותר), וכלה בשאלות יסוד באמונה ובהתמודדות עם הזרמים היהודיים השונים. הרב פיינשטיין נודע כמי שהקפיד בפסקיו לדאוג לרווחת החלשים והעניים, תמך בשביתות נגד מעסיקים מנצלים, והתייחס לסוגיות חינוך ופילוסופיה של ההלכה. למרות זיהויו כאיש הציבור ה”ליטאי”, היה הרב פיינשטיין מקובל על כל חלקי האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית ובארץ, ואלפי תלמידים עסקו בכתביו השונים בהלכה ובאגדה. נפטר בי”ג באדר ב’ תשמ”ו (24.3.1986), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

ימי ילדותו של הרב יצחק אבולעפיה (יליד 1824) בדמשק לא היו קלים. אביו, מראשי הקהילה, נעצר בימי עלילת הדם נגד יהודי העיר (“עלילת דמשק”), ולאחר עינויים קשים התאסלם ונאלץ להעיד נגד חבריו לקהילה. יצחק הצעיר הועבר לבית סבו, רבי ניסים אבולעפיה, רבה של טבריה. בטבריה, הפך רבי יצחק לתלמיד חכם ידוע ומבריק. בגיל צעיר הפך לאחד מחברי בית הדין העירוני ולשליח הקהילה לארצות הגולה. בהמשך, שב רבי יצחק לדמשק ולאחר מאבקים מורכבים וקשים התמנה לרבה של העיר. במגמה להתמודד עם העוני הקשה שפשה בקהילה, הצטרף לחברת כי”ח וגיבה את הקמת בתי הספר לבנים ולבנות שאותם ייסדה החברה בעיר. בבתי ספר אלו, הוענק חינוך מסורתי לצד דגשים ותכנים מתחום הפדגוגיה המודרנית, והם היטיבו את המצב הכלכלי של בוגריהם. במהלך כהונתו, התמודד הרב אבולעפיה עם מתנגדים רבים מימין ומשמאל, שטענו נגד “קנאות היתר” שלו, או נגד “פתיחות היתר” שלו. נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה  של יהדות המזרח, ותשובותיו כונסו בששת הכרכים של ספרו “פני יצחק”. נפטר בט”ו באדר ב’ תר”ע (27.3.1910) ונקבר בטבריה.

הדרך הלוך לגוש עציון עברה בלי תקלות. ערביי האזור הופתעו מעוצמת השיירה שיצאה מירושלים בבוקר ט”ז באדר ב’ תש”ח (27.3.1948), על מאתיים לוחמיה וחמישים כלי רכבה, ולא הפריעו להגעתה לגוש עציון הנצור. עיכוב לא מתוכנן, שנבע מהעמסת ציוד שהיה אמור להגיע מהגוש לירושלים, היה גורלי. בדרך חזרה לירושלים, המתינו לשיירה מאות לוחמים ערביים. שישה מחסומים הצליח לפרוץ המשוריין “פורץ המחסומים” שנע בראש השיירה. בעת הניסיון לפרוץ את המחסום השביעי, נפגע המשוריין והדרדר לצד הדרך. במשך שעות ארוכות צרו הערבים על המשוריין שנותק משאר הכוח. כשאזלה התקווה, הורה המפקד, זרובבל הורביץ (שקיבל לאחר מותו את עיטור גיבור ישראל) לאלו המסוגלים ללכת, לנסות ולהימלט. הורביץ (שלא נפגע) פוצץ את המשוריין על עצמו ועל הפצועים. שאר לוחמי השיירה היו נצורים ומוקפים במשך קרוב ליממה בבית ערבי לצד הדרך, סמוך לכפר “נבי דניאל”. רק למוחרת בצוהריים הסכימו הבריטים לפנות את הלוחמים תמורת הנשק, הרכבים והציוד שנמסרו לערבים. חמישה עשר לוחמים נפלו בקרב. גוש עציון נותר מנותק עד לנפילתו.

תפריט נגישות