הקשה והטראומתית ביותר מבין הגזרות שמהן סבלה יהדות רוסיה במאה התשע עשרה, הייתה פקודת הקנטוניסטים שאותה יזם הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827. הגזרה נועדה לקדם מגמות של המרת דת כפויה והתבוללות בקרב האוכלוסייה היהודית. היא חייבה אחוז מסוים מבני הנוער היהודי שבכל קהילה להתגייס לצבא הרוסי לשירות שאורכו הגיע לעיתים לחצי יובל שנים. הפקודה כוונה תחילה לבני שבע עשרה ומעלה, אולם בפועל רוב הקנטוניסטים (כך נקראו המגויסים) היו בין גיל שתים עשרה לחמש עשרה. מילוי הגזרה הוטל על הנהגת הקהילות היהודיות, וראשיהם נקלעו לדילמות נוראיות. הם נדרשו להחליט את מי להעביר לידי השלטונות כדי למלא את גזירת הגיוס, שפירושה המעשי היה ניתוק מוחלט ולתמיד של המגויס הצעיר ממשפחתו, מעמו ומדתו. פעמים רבות העדיפו החטפנים (“חעפרים”) שנשכרו בידי ראשי הקהילות לחטוף ילדי עניים ואלמנות מבתיהם כדי למלא את הפקודה. גזירת הקנטוניסטים עוררה סערת רוחות בקהילה היהודית, וניסיונות שונים נעשו כדי לבטלה או לרככה. בכ”ה באב תרט”ז (26.8.1856) ביטל הצאר אלכסנדר השני את הגזרה. בשביל כשבעים אלף נערים יהודיים, זה היה כבר מאוחר מדי.

הנער שהיגר מליטא לארצות הברית, בנה בעשר אצבעותיו אימפריית נדל”ן שהפכה להיות אחת מהגדולות במנהטן. את ההון שצבר הוא החליט בתחילה להקדיש למימון לימוד התורה של חלק מבני משפחתו, ובהמשך, להעצמת לימוד תורה ברחבי העולם ולמניעת התבוללות. “קרן וולפסון”, המתחזקת עד היום אלפי לומדי תורה ברחבי העולם, ותרומות נכבדות שאפשרו את פעילותם של ארגונים להפצת יהדות בארץ, בארצות הברית, ברחבי אירופה וגם מעבר למסך הברזל, היו חלק מפעולותיו של מרדכי זאב וולפסון, שנפטר בכ”ה באב תשע”ב (13.8.2012). את קשריו הענפים בצמרת הממשל האמריקאי, ניצל וולפסון שוב ושוב לטובת מדינת ישראל בימי משבר, ובשעת הצורך – לעידוד השקעות והסרת חסמים. בארץ, היה בין מקימיה של חברת “נס טכנולוגיות”, אחת מחברות ההיי־טק הראשונות והגדולות בישראל. בשנותיו האחרונות, העביר וולפסון את השליטה בעסקיו לבניו, והתמקד בפעילות פילנתרופית (בראשה, העצמת “הקרן לחינוך יהודי בתפוצות”), ובסיוע לארגונים שונים בחברה הישראלית. בניו של וולפסון, שזכה להוקרתם של אנשי תורה, חסד וחינוך בכל רחבי העולם היהודי, ממשיכים גם כיום את פעילותו של אביהם.

האווירה באולמות הדיונים בחרטום, בירת סודן, הייתה קשה. ג’מאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, ומי שעד לפני חודשים מספר היה המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי, שרק כפסע היה בינו לבין השמדת ישראל, נראה כצל של עצמו, וכמי שעדיין לא התאושש מהמכה שהוכה בידי צה”ל. מנהיגי שמונה מדינות ערב זומנו על ידו כדי לנסות ולחשוב כיצד להתמודד עם ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. האפשרויות היו כניסה לתהליך של משא ומתן לשלום, או המשך המלחמה. ההחלטות שהתקבלו בכ”ו באב תשכ”ז (1.9.1967) היו חד משמעיות: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל, לא לוויתור על “זכויות הפלשתינים”. מדינות ערב העשירות התחייבו לתמוך במצרים בהמשך מאבקה (ואילו נאצר התחייב להפסיק לחתור תחת המדינות השונות בעולם הערבי). ישראל, שהייתה מוכנה למשא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים, נאלצה בלית ברירה להמשיך להילחם. “רק” אלף ימי התשה ועוד מלחמה נוראית ביום כיפור הביאו, בסופו של דבר, את מצרים למסקנה שהייתה מתבקשת כבר ב1967 – עדיפה דרך השלום על ייסורי המלחמה.

מגיל צעיר הרים הרב יואל טייטלבוים (ר’ יואליש) את דגל הקנאות. הוא נולד בשנת 1887 בהונגריה, וראה את עצמו כממשיך דרכו של החתם סופר בשמירת דרכה של היהדות הנאמנה, כפי שהוא הגדיר אותה. הוא ניהל כל חייו מלחמת חורמה נגד ההשכלה, נגד הציונות ונגד תיקונים – ולו המזעריים ביותר – במנהג ובהלכה. אישיותו הכריזמטית, גדלותו התורנית ועוצמת הקנאות ללא פשרות שיצאה מחצרו, הביאו להצטרפותם של המוני חסידים לחסידות שאותה הנהיג, אך גם לביקורת נוקבת כלפיו וכלפי דרכו מצד חוגים רבים וחשובים בעם ישראל. במהלך השואה הוברח על ידי חסידיו ב”רכבת קסטנר” מהונגריה לשוויץ. לאחר ששהה כמה חודשים בארץ ישראל, ונבחר להוביל את העדה החרדית (בזה המשיך גם לאחר שעזב את הארץ), היגר לארצות הברית והקים את חצרו בויליאמסבורג שבניו יורק. תחת מנהיגותו, הפכו שבעים החסידים שהגיעו איתו לחופי אמריקה, לגדולה ולעשירה שבחסידיות, המונה מאות אלפים חסידים. בספריו “ויואל משה” ו”על הגאולה ועל התמורה”, תקף בחריפות מאין כמותה את הציונות, והאשים אותה במאורעות השואה. נפטר לאחר מחלה ממושכת בניו יורק, בכ”ו באב תשל”ט (19.8.1979)

הוויכוח בצמרת הממשל האמריקאי היה סוער. חלק מהגנרלים, כמו גם מדענים מאנשי “פרויקט מנהטן” שהכינו בחשאי בשנים האחרונות את פצצת האטום, הסתייגו מהשימוש בנשק החדש והנורא. אחרים העריכו כי פלישה אמריקאית ליפן כדי להביא לכניעתה ולסיום מלחמת העולם השנייה תהיה כרוכה במיליוני הרוגים משני הצדדים, וכי רק השימוש בנשק הגרעיני עשוי לחסוך חודשים של לחימה עקובה מדם. לאחר שהתברר כי ההפצצות המאסיביות אינן שוברות את רוח הלחימה היפנית, קיבל הנשיא הארי טרומן את ההחלטה. בכ”ז באב תש”ה (6.8.1945) בשעה שמונה ורבע בבוקר, הטילו אנשי המפציץ “אנולה ג’י” את הפצצה שכונתה “ילד קטן” על מרכז העיר הירושימה, מרכז תעשייתי וצבאי חשוב בדרומה של יפן. כדור אש עצום התלקח, וקרוב למאה אלף בני אדם מתו בשניות הראשונות שלאחר הפיצוץ. עוד כמאה אלף מתו בחודשים שלאחר מכן מקרינה ומתופעות לוואי. שלושה ימים אחר כך, כשהיפנים עוד סירבו להיכנע הוטלה פצצה גם על העיר נגסאקי. שבוע נוסף בלבד הביא לכניעתה ללא תנאי של יפן. מלחמת העולם השנייה תמה, עידן הגרעין נפתח.

הימים היו קשים מנשוא. מחוץ שכלה החרב, אימי השואה הלכו והתבררו, ומבית עמד הישוב היהודי על סיפה של מלחמת אחים. המחלוקת בין אנשי “ההגנה” לאצ”ל וללח”י בדבר השאלה האם להלחם בבריטים, או להמתין לקיום הבטחתם למתן עצמאות ליהודים עם תום המלחמה, הביאה לימי ה”סזון” הנוראים בהם הוסגרו לוחמי מחתרת בידי האויב. אולם, כעת תמה המחלוקת. בכ”ד בתשרי תש”ו (1.10.1945) הבין בן גוריון, כי הממשלה הבריטית החדשה אינה מתכוונת לסייע בידי העם היהודי שבע הייסורים. הוא הורה למפקדי ההגנה להתחיל ולשתף פעולה עם האצ”ל והלח”י במאבק חסר פשרות מול הבריטים, זאת  עד שיפתחו שערי הארץ ותותר עלייה יהודית. תנועת המרי העברית יצאה לדרך, פעולות קרביות מול הבריטים, הבאת אוניות מעפילים והתנגדות תקיפה לשלטון המנדט, הפכו למחזה של יום יום בארץ. הישוב היהודי עלה על הדרך שתוביל שנתיים מאוחר יותר לעצמאות ולהקמת המדינה

בתחילה היה החלום להתיישב באדמות הגולן. השטחים רחבי הידיים שקנה הברון רוטשילד בשדות החורן משכו אליהם את בני העלייה הראשונה מרומניה ומבולגריה, אולם הִתְאַנּוּת הטורקים להתיישבות שמה לה קץ. החלופה נמצאה בהרי הגליל, באדמות הכפר ימה. בכ”ד בתשרי תרס”ב (7.10.1901) עלו ליבנאל ראשוני המתיישבים: עשרה גברים ושתי נשים, והקימו בה את ביתם. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני משפחותיהם. דורות של עובדי אדמה קשוחים ומסורים גדלו במושבה. השדות מסביבה הלכו ופרחו ומושבות בת שונות הסתפחו אליה. בני יבנאל נודעו במסירותם לביטחון ישראל. רבים מהם שירתו בפלמ”ח, באצ”ל וביחידות העילית של צה”ל, תוך שהם מנצלים את חיבורם לטבע ואת היכרותם עם ערביי הסביבה. במושבה התחולל גם אחד מקרבות  הגבורה של לוחמי הלח”י נגד כוחות בריטיים עדיפים. יבנאל, עם נופיה המרהיבים וקרבתה לכינרת, התפתחה מאוד והפכה גם לאבן שואבת לתיירות המאחדת בתוכה ישן וחדש. חסידי ברסלב שהגיעו לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים הוסיפו נופך משלהם למושבה, שהציב אתגרים וכיוונים חדשים בפני עתידה של המושבה הוותיקה.

הרב יעקב משה טולדנו נולד בטבריה למשפחה מעולי מרוקו. מגיל צעיר שילב בין גדלות בתורה, עסקנות ציבורית ופעילות אינטנסיבית למען יישוב הארץ. בין השאר, קידם את בניית השכונות החדשות בטבריה ואת ההתיישבות היהודית בפקיעין. כיהן ברבנות באי קורסיקה (שאליו גורש בידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה), בטנג’יר, במלטה ובאלכסנדריה שבמצרים. בכל מקום פעל לקידום המודעות ללימוד העברית ולהעצמת העלייה לארץ. בשנת 1942 נבחר לרבה הראשי של תל אביב, והיה בין הבולטים שבמתירי העגונות לאחר השואה. סוגיית העגונות, כמו גם נושאים הלכתיים אחרים שבהם גילה גישה מעמיקה ומקורית, באו לידי ביטוי בספר השאלות והתשובות שלו “הים הגדול” ובספרים רבים אחרים שכתב, העוסקים בנושאים הלכתיים והיסטוריים. עסק במחקר היסטורי ובהשגת כתבי יד נדירים. בין השאר, הצליח לאתר בדמשק את כתב היד של הרמב”ם לפירוש המשניות. הדגיש את גאוותו בזהותו העדתית, והצהיר כי אין לו שום כוונה “להתכופף בפני מנהגי אירופה”. בשלהי שנות החמישים נבחר לשר הדתות מטעם המפד”ל, וכיהן בתפקיד זה עד יום פטירתו בכ”ד בתשרי תשכ”א (15.10.1960)

היריות שנשמעו מתוך חדר האמבטיה בבית משפחת אהרונסון שבזכרון־יעקב הזעיקו למקום את השומרים הטורקיים, שזעמו על כך שלא יוכלו להמשיך יותר בעינויים. שלושה ימים לאחר שירתה בעצמה, בכ”ג בתשרי תרע”ח (9.10.1917), נפטרה שרה אהרונסון מפצעיה. היא גדלה באחת ממשפחות המייסדים של זכרון־יעקב, הייתה מקורבת לאחיה אהרון, וסייעה בידו בהקמת רשת הריגול ניל”י שנועדה לזרז את הגעת הבריטים לארץ ולסייע במיגור העריצות הטורקית. במסעה חזרה לארץ מאיסטנבול שבטורקיה, לאחר שנפרדה מבעלה, נחשפה שרה למוראות טבח הארמנים, והייתה נחושה לפעול בכל כוחה נגד הטורקים. לאחר שעזב אהרון את הארץ, פיקדה שרה על המחתרת, והעבירה ידיעות חיוניות למאמץ המלחמה הבריטי. חוסר זהירות והלשנות הביאו ללכידת הרשת. שרה סירבה לגלות לחוקריה את שמות חברי הרשת והעדיפה להתאבד. העובדה שמחתרת ניל”י הייתה מזוהה עם מפלגות הימין ביישוב היהודי, הביאה להשכחת פעילותה במשך שנים רבות. העוול תוקן לאחר שנים רבות בידי דבורה עומר, שספרה “שרה גיבורת ניל”י” הפך לאחד מספרי הילדים הנפוצים ביותר בישראל, והפך את דמותה של שרה לגיבורה לאומית.

שודדי ים היו הסיוט הגדול של המפליגים בים התיכון בימי הביניים. רבים מאלו שנפלו בידי השודדים,  נלקחו לעבדות ולחיי יסורים,  אולם גורלם של ארבעה חכמים יהודים שנפלו בידי השודדים היה שונה. “ארבעת השבויים” היו ארבעה מחכמי ישראל שהביאו עמהם  את תורתו של מרכז התורה הבבלי שהלך ושקע באותה תקופה, ולמזלם ולמזלנו, הובאו  במקרה בידי השודדים לנמליו השונים של הים התיכון. רבי חושיאל נפדה בידי קהילת קירואן והקים את מרכז התורה של צפון אפריקה, רבי שמריא ניצל בידי יהודי אלכסנדריה והקים את המרכז התורני של מצרים, ואילו רבי חנוך, שיום פטירתו   חל היום, כ”ג בתשרי ד’תשע”ה (1015), ואביו  רבי משה, שנמכרו ליהודי קורדובה הקימו עולם של תורה בספרד.  חלק מההיסטוריונים מפקפקים בנכונותו של הסיפור שהובא לראשונה “בספר הקבלה” שחיבר רבי אברהם בן דוד במאה השתים עשרה.  אולם, במורשת היהודית  הפך הסיפור לאות ולמופת על הרצף הניסי של מסירת התורה מדור לדור בעם  ישראל .”כי לא תשכח מפי זרעו”.