“האזור מזכיר את רומניה”, כתב דוד שוב לחבריו בשעה שקנה בשמם את אדמות המושבה הנטושה “גיא אוני”. תיאורו בדבר המים הזורמים בנחל, השלגים הנצפים מרחוק והאדמה הטובה שכנע את חבריו ל”חברה ליישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה” שאותה הקים ברומניה, והם מיהרו לרכוש ערימות של גזעי עצים כדי לבנות סירות להשטה במי הנחל הגועשים המצפים להם. כמה חודשים לאחר מכן, פגשו העולים מרומניה מציאות שונה וחמה במקצת. למרות האכזבה, בהובלתו של שוב, שנולד בשנת 1854. ייסדו העולים את המושבה תחת הסיסמה “אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה”. שוב הנהיג את המושבה שנים ארוכות, הקים את בית הספר והוביל בו את לימודי העברית המתחדשת. בשליחותו של הברון רוטשילד, סייע שוב להקמת המושבות משמר הירדן ועין זיתים הסמוכות. עם ביקורו של הרצל בארץ ישראל, הוא נלווה עם מלוויו ומדריכיו. שוב, שהמשיך לנדוד ברחבי הארץ והעולם, ולעשות נפשות לרעיון תחיית העברית ויישוב הארץ, נפטר בב’ באדר ב’ תרצ”ח (23.3.1938) ונקבר בראש פינה, המושבה שרחובה הראשי נושא את שמו.
לא הייתה זו הלוויה ממלכתית ומסודרת. הצניעות והפשטות שבה הוא חי כל ימיו באו לידי ביטוי גם בהלווייתו. רבבות צעדו אחרי המיטה, פוסעים בסמטאות ירושלים וצועדים במעלה הר הזיתים. מנחם בגין נפטר ביום ד’ באדר ב’ תשנ”ב (9.2.1992). הוא העדיף שלא להיקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל, אלא בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של משה ברזני ושל מאיר פינשטיין, שהעדיפו לפוצץ עצמם ולא להיתלות בידי הבריטים. בהר הזיתים הגיע לקיצו מסע החיים של אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל. מי שהיה ראש בית”ר בפולין, ושרד מאסר סובייטי אכזרי, הנהיג את האצ”ל במרד נגד הבריטים ומנע מלחמת אחים בין חלקי היישוב היהודי בארץ. בגין היה לאות ולמופת למנהיג דמוקרטי, שהמתין בסבלנות ליום שבו יינתן בידו הגה השלטון. הוא שינה את פני הכלכלה ואת פני החברה בישראל, ונתן מקום בהנהגה הישראלית גם לחלקים של החברה שהודרו ממנה עד אז. כלוחם נחוש בטרור, כבונה ההתיישבות ברחבי יהודה והשומרון, כמספח הגולן וכמביא השלום עם מצרים, זכה בגין לאהדת העם בחייו, ואף לאהדה גדולה יותר לאחר פטירתו.
החיילים הבריטיים ששמרו על מצודת “ביריה” היו נינוחים למדי. עשרה ימים קודם לכן, לאחר שנתגלה נשק במקום, הקיפו חיילי הצבא הבריטי את היישוב הזעיר שהוקם סמוך לצפת, עצרו את תושביו, חברי תנועת בני עקיבא, והעבירו אותם לכלא עכו. לראשונה בתקופת המנדט הבריטי, נעקר יישוב יהודי שלם, ובמקומו הוקם מחנה צבאי. עד ליל י”א באדר ב’ תש”ו (14.3.1946), היה נראה לבריטים כי מלבד מחאות רפות, עבר האירוע בשקט מצד היישוב היהודי. אולם עתה, נדהמו השומרים לראות כיצד מתוך החשכה ומתוך הבוץ, באמצע סופת הגשמים, עולים אלפי בני נוער ומקימים בצמוד ליישוב שחרב את ביריה ב’. האלפים, שהיו בדרך לאירועי תל־חי המסורתיים, הופנו למקום על ידי אנשי ההגנה. הם נסוגו משם רק כעבור שעות ארוכות, לאחר שהבריטים הבטיחו לפנות את היישוב הכבוש. התכחשות הבריטים להבטחה, הביאה לעלייה של מאות צעירים נוספים שנאחזו בקרקע, למרות ניסיונות פינוי אלימים של הבריטים. בסופו של דבר, נסוג הצבא, ביריה שוחררה, ומדי שנה עולים חניכי בני עקיבא למקום, כדי לסמל את ניצחון ההתיישבות.
אנשי “צבא ההצלה”, חייליו של קָאוַּקְגִ’י שהתקבצו ממדינות ערב כדי להילחם ביהודים בארץ ישראל, היו בטוחים בהצלחתם. מאות לוחמים רוכזו בפאתי עמק יזרעאל. התותחים והמרגמות שהיו ברשותם עמדו, לראשונה מאז פרצו קרבות תש”ח, להראות את כוחם. כל אלה לא הותירו סיכוי רב לקיבוץ משמר העמק הקטן שניצב מולם. ההרעשה התחילה בשעות אחר־הצהריים של כ”ד באדר ב’ תש”ח (4.4.1948). אם וביתה נהרגו מפגיעת פגז בבית התינוקות, ובחסות הארטילריה הסתערו מאות לוחמים ערביים על הקיבוץ. מגיני הקיבוץ, בסיוע כוחות חטיבת גולני שהוזעקו לעזרתם, הצליחו בקושי רב להדוף את המתקפה. בשלב זה הבינו שני הצדדים כי מדובר במערכה משמעותית על עתיד אזור הצפון בפרט, ועל עתיד ארץ ישראל בכלל. כוחות גדולים זרמו לאזור. למפקד הכוחות היהודיים התמנה יצחק שדה, ובראשותו פתחו הכוחות היהודיים בסדרה של מתקפות־נגד ופשיטות ביום ובלילה נגד כוחותיו של קאוקג’י. לאחר עשרה ימי קרבות, שבהם ידעו היהודים גם מחדלים וכישלונות, הוכרעה המערכה. במחיר של תשעה עשר לוחמים וחברי קיבוץ, נהדפו התוקפים והאזור כולו עבר לשליטה יהודית.
הרב עוזיאל, ה”ראשון לציון” ורבה הראשי של מדינת ישראל הצעירה, סייר בין האוהלים ובין הפחונים של מעבֶּרת גבעת אולגה. לפתע, הבחין הרב בדמות מרשימה שהמונים ניגשים לקבל את עצתה ואת ברכתה. בירור מהיר הראה שמדובר ברבי יצחק אבוחצירא (ה”בבא חאקי”), בן למשפחת אבוחצירא הידועה, שכיהן כמנהיגם של קהילות יהודיות במרוקו ובאלג’יר. הרב עוזיאל ביקש מיד מהבבא חאקי לסייע בהנהגה הרוחנית של רבבות העולים, וזמן קצר לאחר מכן הוא מונה לרבה הראשי של רמלה, תפקיד שבו כיהן כעשרים שנה. הבבא חאקי עסק כל ימיו בתורה ובחסד, ופעל ככל יכולתו למען אחדות ישראל. במסגרת זאת, הוזעק להרגיע את המהומות שהתפתחו בשכונת “ואדי סאליב” בחיפה. הוא אף היה חבר בוועדת החקירה שחקרה את האירועים האלו, וחייבה את הממשלה לשנות את גישתה לאוכלוסיות העולים. כמאמין במשמעותה הדתית של מדינת ישראל, היה הרב מגדולי התומכים באמירת הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. בכ”ה באדר ב’ תש”ל (2.4.1970), נהרג הרב בתאונת דרכים בשעה ששב מניסיון להשכין שלום־בית באחד מיישובי הדרום. רבבות השתתפו בהלווייתו, ובראשם ראשי המדינה.
“הטוראים לסגת, המפקדים לחפות מאחור”. קריאת הקרב שהושמעה בידי שמעון אלפסי, איש הפלמ”ח, באחד מרגעי הקרבות הקשים ביותר הפכה לאחד מסמליה של המערכה על הקסטל. הכפר, השוכן בפסגה נישאה השולטת על כביש ירושלים־תל אביב, היה אחד מהיעדים המרכזיים במהלך מבצע “נחשון”, המבצע לפריצת הדרך לירושלים שהתחולל באדר תש”ח. במשך שבוע התחוללו מסביב לכפר קרבות אכזריים, ובמהלכם עבר הכפר מיד ליד. בקרבות עצמם היו בעיות קשות של תיאום בין הכוחות, לצד מעשי גבורה והקרבה שהפכו למופת. לאחר שמפקד הכוחות הערביים באזור יהודה, עבד קאדר אל חוסייני, נהרג במקרה במהלך הקרבות בידי לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהחזיקו בכפר, הסתערו אלפי ערבים שואפי נקם על הכוחות המעטים שהחזיקו בכפר. הכוחות נלחמו בגבורה עד שנאלצו לסגת. למחרת, בכ”ח באדר ב תש”ח (9.4.1948) הסתער שוב הפלמ”ח על הכפר, בשעה שרוב המגינים הערבים נטשוהו, והשתלטו עליו לתמיד. כחמישים לוחמים נפלו בקרבות הקסטל. על חורבות הכפר הוקמה העיירה מבשרת ציון, ובמרכזה ה”קסטל” – אתר הנצחה לאומי המספר את סיפור התקומה.