הרעש היה אדיר. ארכיאולוגים מעריכים אותו ב7.5 בסולם ריכטר. האדמה רעדה בכל הארץ. עדויות מספרות על גלי צונאמי בכינרת, ועל התמוטטות מסגד כיפת הסלע שנבנה כמה שנים קודם לכן. התאריך המדויק אינו ברור, אולם ככל הנראה “רעש השביעית” התחולל בשנת השמיטה (השביעית) בכ”ג בשבט ד’תק”ט (18.1.749). חכמי ארץ ישראל קבעו צום וקינות לזכרו. עיקר הנזק היה באזור עמק הירדן. העיר הגדולה והמפוארת בית שאן חרבה לחלוטין, על עשרים אלף תושביה. אתר העתיקות המרשים שלה והחיזיון האור קולי שמוצג בשנים האחרונות בעתיקותיה, נותרו לתאר את מוראות היום. טבריה הסמוכה, שבה נכתב מפעל הפיוט והמדרש הארץ ישראלי בשנים שקדמו לרעש, חרבה אף היא ולא חזרה שוב לתפקידה כעיר גדולה ומשמעותית בארץ ישראל. מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמיים מתארים כפרים שלמים שנמחו לבלי שוב. בתי הכנסת המפוארים בסוסיתא ובאום אל קנטיר שבגולן ננטשו והמתינו אלפי שנים לארכיאולוגים שיחדשו את ימיהם. עמק הירדן שב מאז לאיתנו, אבל נראה שזהירות מרעש דומה בשבר הסורי אפריקאי לא תזיק.

הקרב היה אבוד. מרכבות הברזל של הפלישתים שטפו את עמק יזרעאל בדרכם לחצוץ בין שבטי הצפון לשבטי אזור ההר, ולוחמי צבא ישראל נסו אל עבר הר הגלבוע. יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני המלך, נפלו עם תחילת הקרב, ולאחר כמה שעות נוספות נפצע גם המלך שאול בעצמו. מי שהיה משיח ה’, המלך הראשון שאיחד את שבטי ישראל, שחטא והסתבך במרדף אין קץ אחר דוד, הגיע למערכה לאחר ליל אימים בעין דור. שם, בביתה של בעלת האוב, התגלה אליו שמואל וסיפר לו על מפלתו הקרבה. למרות הכול, המלך לא נס, והעדיף ליפול על חרבו (ובכך לפתוח דיון הלכתי גם בין פוסקי זמננו לגבי אפשרות של התאבדות, חלילה, בנסיבות צבאיות דומות) מאשר ליפול בידי הפלישתים. התבוסה הנוראית שאירעה, לפי המסורת, ביום כ”ח  באלול התעצמה לאחר שכבשו הפלישתים את ערי האזור והתעללו בגוויותיהם של שאול ובניו. הגוויות חולצו מאוחר יותר במבצע נועז בידי יושבי יבש גלעד הסמוכה. תבוסת הגלבוע מונצחת היום בפסגותיו, בשמות היישובים שבסביבותיו הקרויים על שם בני משפחתו של המלך הראשון.

זה לקח  הרבה מאוד זמן. המעצמות סייעו והפריעו ושוב סייעו והפריעו, גויי הארץ איימו וניסו לחבל והורידו את  המורל, וגם בתוך העם היו בעיות כלכליות חברתיות ודתיות בלי סוף. אבל זה בסוף הצליח. נחמיה בן חכליה, “הפחה”, מושל ירושלים שהגיע מפרס בימי המשבר הגדולים של שבי ציון, ראה  את החומה השבורה, החליט שירושלים תקום מחדש וגם חומתה. הוא לא נרתע מהאיומים, אנשיו עבדו כאשר האחד ידו “אוחזת במלאכה” ו”אחת מחזקת בשלח”-בנשק, נגד כל אויב ומתנקש.

היום, כ”ה באלול, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה הושלמה חומת ירושלים. המיקום והגודל של החומה הנוכחית כמובן אינם זהים לזו של שבי ציון, אבל העיקרון אותו עיקרון- על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים.

הימים – ימי גזירות השמד שלאחר מרד בר כוכבא. בניסיון לשבור את רוחו של העם היהודי שמרד שוב ושוב באימפריה, הורה אדריאנוס הקיסר על איסור קיומן של מצוות העשה, ובראשן לימוד התורה. ההנהגה היהודית והמוני העם המשיכו במסירות נפש בקיום המצוות למרות הכול. בה’ בתשרי (136?), למרות שהוזהר על ידי חבריו מהפיקוח הרומאי, נעצר רבי עקיבא יחד עם עוד שמונה חכמים בשעה שלימדו תורה ברבים. נסיבות מעצרו, הקפדתו על קיום מצוות גם בתנאי המצוקה של הכלא הרומאי, וקריאת שמע שקרא בשעה שסרקו את גופו במסרקות של ברזל כמה ימים מאוחר יותר באצטדיון הגדול של קיסריה, נחקקו במסורת ישראל. וכך גם שאר הפרקים נוראי ההוד בתולדות חייו של התנא המופלא, שגדל כרועה צאן פשוט, נישא לרחל והפך לחשוב שבין חכמי התורה שבעל פה. בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני תפילת “כל נדרי”, נוהגים בקהילות רבות לומר את הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” – סופי תיבות עקיבה, לזכרו של התנא.

התקפות הטרור של חוליות “הפדאיון” שיצאו מרצועת עזה, גרמו לנפגעים ולנזק ברחבי ישראל כמעט מדי יום. עשרים ושתיים פעולות טרור נערכו רק בשבוע שלפני המבצע, והזעם בישראל גבר. פעולת התגמול הגדולה “חץ שחור” שפגעה בבסיסי המצרים ברצועה לא השיגה את ההרתעה המבוקשת. בליל י”ג באלול תשט”ו (31.8.1955) יצא גדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון להתקפה על משטרת חאן־יונס שבה שכנת מפקדת הפדאיון. המבצע נקרא על שם סעדיה אלקיים, לוחם הצנחנים שנודע באמרתו “אם אני לא אלך – מי ילך?” ונהרג במהלך מבצע חץ שחור. לראשונה השתמשו כוחות הצנחנים בזחל”מים שסייעו בהסתערות על מבנה המשטרה המבוצר שבלב העיר ועל המוצבים שמסביבו. עשרה מהלוחמים נפצעו וטופלו תחת אש, ואמנון לביא מקיבוץ שריד נהרג. שניים ממפקדי המבצע קיבלו ציון לשבח. אבדות המצרים היו כבדות. בניין משטרת חאן־יונס קרס לאחר הפעלת מאות ק”ג של חומר נפץ, וקרוב לשבעים חיילים מצריים נהרגו. ממשלת מצרים הבינה את המסר. פעולות הפדאיון פחתו, אך דעכו כליל רק אחרי מבצע קדש שנערך כמה חודשים מאוחר יותר.

שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה.  לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים   ופלוגת שריון,  לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון.  מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן.   במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים  סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן).  הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.

עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.

הרב שאר ישוב כהן נולד בירושלים (1927) לאביו, ה”נזיר הירושלמי” הרב דוד הכהן, מגדולי תלמידיו של הרב קוק, ולאימו שרה – ממייסדות תנועת “אמונה”. אביו גידל אותו עד גיל שתים עשרה כנזיר לכל דבר, וגם לאחר שבית דין התיר את נדר הנזירות אותו נדר אביו, המשיך לנהוג בחלק ממנהגי הנזירות, כמו הקפדה על צמחונות כל ימיו. למד בישיבת מרכז הרב, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק והרב הרצוג. לחם במסגרת האצ”ל וההגנה במלחמת העצמאות. נפצע קשה בקרבות ברובע היהודי, ושהה חודשים ארוכים בשבי הירדני. שירת שנים רבות בצה”ל כרב פיקודי וכרב חיל האוויר. לאחר מכן, כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובמשך קרוב לארבעה עשורים כרבה הראשי של חיפה. תרם רבות לחקר המשפט העברי וליישומו בחוקי המדינה. נודע בעמדותיו הלאומיות הנחושות למען שלמות הארץ, ובמקביל כיהן כאחראי על שיחות עם ראשי הנצרות והאסלאם מטעם הרבנות הראשית לישראל. יזם את הקמתם של מוסדות אריאל לעידוד לימוד התלמוד הירושלמי ותורת ארץ ישראל, וכתב ספרים ומאמרים בתחומי מחשבה והלכה. נפטר בג’ באלול תשע”ו (5.9.2016).

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק נולד בשנת 1843 בליטא, ומגיל צעיר נודע כאחד מגדולי ישראל. במשך שנים ארוכות שימש ברבנות בעיר דווינסק ונערץ על תושביה. נודע לדורות בזכות ספרו הלמדני “אור שמח” על הרמב”ם, ויותר מכך, בשל פירושו על התורה “משך חכמה”. הפירוש, שנחשב עד היום כאחד מהפירושים היפים, המחודדים והחשובים שנכתבו על התורה בדורות האחרונים, זכה למחקרים ולציטוטים רבים. במסגרת פירושו, שילב תובנות פסיכולוגיות דקות ורעיונות מקוריים התואמים את דרך הפשט, ולא נמנע גם מלהתייחס לאירועי תקופתו. כך חזה בנבואה מצמררת, כעשור לפני עליית היטלר לשלטון, את אחריתם של מי שחשבו כי “ברלין היא ירושלים”. אף על פי שלא תמך במפורש בתנועה הציונית, כתב, לבקשת אנשי הקרן הקיימת לישראל וחברי המזרחי בעירו, כי בעקבות ועידת סן רמו והמנדט הבריטי, “סר פחד השבועות” (דברי חז”ל ולפיהם אין לבצע פעולות אקטיביות לקידום הגאולה), וכי מצווה על כל ישראל לקדם את שיבת העם לארצו. נפטר בד’ באלול ה’תרפ”ו (14.8.1926).

זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.