הרב מאיר יהודה גץ נולד (1924) בתוניסיה. מגיל צעיר רכש השכלה תורנית בכל מקצועות התורה, במקביל להשכלה כללית ולשליטה בשפות רבות. שימש כרב קהילה בתוניסיה במהלך ימי השואה, והוביל את קהילתו בימי הצרה. הצליח להימלט ממחנה כפייה גרמני, למד משפטים ועסק בפעילות ציונית ענפה ובארגון הגנה עצמית בקרב הצעירים היהודיים בתוניסיה. לאחר ששימש כמנהל מוסדות חינוך של עליית הנוער, הגיע לארץ והתיישב בכרם בן זמרה בגליל העליון, שם שימש עשרות שנים כרב היישוב, כמנהל בית הספר וכרכז הביטחון האזורי שעסק לא פעם במשימות חשאיות מעבר לגבול. לאחר שבנו, אבנר, נפל בקרב לשחרור ירושלים, עברו בני המשפחה לרובע היהודי המתחדש בעיר העתיקה, והרב גץ החל לשמש כרב הכותל והמקומות הקדושים. במשך שנות דור קבע הרב גץ את סדרי התפילה והשהות במקום, יזם את חפירת מנהרות הכותל (כולל ניסיון להיכנס למחילות שמתחת להר הבית, שנבלם בידי ממשלת ישראל), הקים מחדש את ישיבת המקובלים בית אל ועמד בראשה עד לפטירתו בכ”ג באלול תשנ”ה (18.9.1995).

קרוב לארבעה חודשים אחרי שחדלה האש בשדות הקטל באירופה, הגיעה לסיומה מלחמת העולם השנייה גם בחזית האוקיינוס השקט. בבוקר כ”ד באלול תש”ה (2.9.1945) עלו שר החוץ וראש מטה הצבא היפני לאוניית המלחמה האמריקאית “מיזור”, שעגנה במימי מפרץ טוקיו, וחתמו על הסכם כניעתה של יפן לצבא האמריקאי בראשות הגנרל מקארתור. טקסי כניעה דומים התרחשו במקביל בחזיתות השונות ברחבי אסיה והאוקיינוס השקט, ובהם נכנעו קצינים יפנים לכוחות בעלות הברית. היפנים, שהמשיכו להילחם גם לאחר כניעת גרמניה, הסכימו להיכנע רק לאחר שתי פצצות האטום שהטילו האמריקאים על הירושימה ועל נגסאקי, ולאחר שהצבא הרוסי הפר את ברית הניטרליות בין רוסיה ליפן וכבש שטחים בצפון סין מידי הצבא היפני. מעורבותו חסרת התקדים של הקיסר, שאף לראשונה בהיסטוריה היפנית שידר נאום כניעה לאומה, הכריעה את אחרוני קנאי המלחמה בצבא יפן. יפן נכנסה לשנים ארוכות של משטר כיבוש אמריקאי ששינה את פניה, ולאחריו ברית הדוקה עם המערב ונחישות פציפיסטית לא לאחוז יותר בדרך המלחמה. מלחמת העולם השנייה, על עשרות מיליוני הרוגיה, תמה.

דמותו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שנפטר על פי המסורת ביום כ”ה באלול, היא אחת מהדמויות המרתקות והמסתוריות בקרב בני דור התנאים החמישי. יחד עם אביו, רבי שמעון, הסתתר שנים ארוכות במערה מפחד הרומאים, ולאחר יציאתם לא היה מוכן לקבל בתחילה את העובדה כי ישנם כאלה שעוסקים בחיי מעשה ולא רק בקודש. למרבה הפלא, זמן קצר לאחר צאתו מן המערה החל לעבוד בשורות הרומאים, והיה אחראי על הסגרתם של גורמים פליליים מהחברה היהודית. לשאלת חבריו, שכינו לעיתים אף בשם “חומץ בן יין” בדבר מעשיו, השיב כי “קוצים אני מכלה מן הכרם”. בין אמרותיו והדרכותיו, ידועה האמרה: “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע”. הורה לרעייתו לקוברו בעליית גג במקום מגוריו בכפר עכברה שבגליל. תושבי המקום, שראו את הברכה ששרתה עליהם בזכות קברו, סירבו להעבירו למקום קבורת אביו במירון. מציאות זו אילצה את החכמים להמתין לזמן שבו תוסח דעתם של תושבי המקום, ואז העבירוהו למערת הקבר  של אביו.

החולפים כיום במחלף מאחז שעל כביש שש, בואכה באר שבע, אינם מודעים בדרך כלל לקרבות העקובים מדם שנערכו במקום בשלהי אלול תש”ח. הגבעות שחלשו על הדרך המרכזית היורדת לנגב, היו נכס אסטרטגי ששני הצדדים חפצו בשליטה עליהם – הן לוחמי חטיבת יפתח של הפלמ”ח שפעלו באזור מזה, והן חיל המשלוח המצרי שלחם מולם מזה. חשיבות השליטה בגבעות, שהבולטת שבהן הייתה “חרבת מאחז”, גברה כאשר התקינו כוחות צה”ל למרגלותיה שדה תעופה ששימש להעברת אספקה לנגב. בכ”ו באלול תש”ח (30.9.1948) הסתער כוח מצרי על המוצב שבו שהו אנשי יפתח על הגבעה, והתחיל שבוע של קרבות עקובים מדם שבמהלכם עברה הגבעה ארבע פעמים מיד ליד. בקרבות השתתפו טנקים, משוריינים, תותחים ומטוסים. על הכוחות המצריים פיקדו מי שלימים יהיו שליטי מצרים – גמאל עבדול נאסר, וסגנו מוחי א דין. בסופו של השבוע, נותרה הגבעה בידי כוחות צה”ל במחיר כבד של שלושה עשר חללים מקרב לוחמי יפתח ועשרות פצועים. הסופר ס. יזהר הנציח את זכר הקרבות בספרו “ימי צקלג”.

המכתב הרשמי שהגיע אל גרשום שלום הצעיר (שנקרא בפי כל שׁוֹלֶם, על בסיס ההגייה האשכנזית של שמו) היה אכזרי וחד. אביו – יהודי מתבולל ופטריוט גרמני – הורה לבנו, שהעדיף פעילות ציונית והיכרות עם לימודי היהדות על פני התגייסות לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, להסתלק מביתו ולנתק עימו כל קשר. שלום, יליד 1897, לא נרתע. הוא עלה לארץ בעלייה השלישית, היה ממייסדי האוניברסיטה העברית ומראשיה, והקדיש את כל חייו לחקר הקבלה, השבתאות ותנועת החסידות. שלום התאהב בלימודי הגמרא ובלימודי הקבלה כבר בגיל צעיר, למרות ההתנגדות המולדת לכך בבית אביו. הוא עסק במחקר ובהוראה במדעי היהדות בארץ ובעולם, לצד תפיסותיו החילוניות. במהלך השנים, לא הסתגר שלום במגדל השן האקדמי, אלא הביע את דעותיו כאיש תנועת ברית שלום והשמאל הציוני בבמות רבות בארץ ובעולם. את רבבות ספריו, ובהם האוסף הגדול ביותר בעולם בנושאי קבלה, הוריש לספרייה הלאומית (שהיה ממייסדיה), והם מוצגים בה עד היום באולם מיוחד הנקרא אוסף שלום. גרשום שלום נפטר ונקבר בירושלים בכ”ח בשבט תשמ”ב (21.2.1982)

ליל כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997). עשרות הלוחמים עלו על שני מסוקי היסעור שהמתינו להם בשדה התעופה במחניים. לוחמי נח”ל, גולני, שריון והיחידות הנלוות אליהם, בראשותו של המג”ד משה מועלם, היו בדרכם למוצבים “בופור” ו”דלעת”. הלוחמים תכננו להצטרף לחבריהם היושבים בעומק שטחה של לבנון, כדי להמשיך ולהגן משם על יישובי הצפון.  מספר דקות לאחר ההמראה, עוד לפני שעברו את הגבול, התנגשו המסוקים זה בזה. המסוקים התלקחו והתרסקו סמוך למושב שאר-ישוב. איש מבין שבעים ושלושה הלוחמים שהיו בשני המסוקים לא שרד. יום אבל לאומי הוכרז במדינת ישראל, ורבבות ליוו את הנופלים למנוחות. ועדת חקירה לא הצליחה לאתר את הגורם לאסון, אך המליצה על שינוי נהלים בנושאים שונים, כדי למנוע אירועים דומים. בשנת 2008 הוקם אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי האסון במקום התרסקות המסוקים ליד שאר-ישוב, וברחבי הארץ הוקדשו בתי כנסת ואתרים שונים לזכרם. האסון העצים את הוויכוח בארץ על נוכחותו של צה”ל בדרום לבנון, ויכוח שהביא בסופו של דבר לנסיגת צה”ל מלבנון שלוש שנים מאוחר יותר.

לגאורג דווקיץ, הנספח הימי בשגרירות גרמניה בדנמרק הכבושה ומי שלימים קיבל את אות חסיד אומות העולם, היה ברור שצריך לעשות משהו ומייד. הידיעות שהגיעו לשגרירות שבה עבד היו ברורות. תוך מספר ימים יפשטו אנשי הס”ס על ערי דנמרק, יעצרו אלפי יהודים ויגרשו אותם אל מותם. דווקיץ, שכבר ערך בעצמו בירור ראשוני עם ממשלת שוודיה השכנה והניטרלית בדבר האפשרות שזו תקלוט את היהודים שיוברחו מדנמרק, פנה בכ”ח באלול תש”ג (28.9.1943) לפוליטיקאים דניים שעימם היה בקשר, ואלו מצידם הפעילו מייד את המחתרת המקומית. כתשעים אחוז מיהודי דנמרק נאספו בחשאי תוך ימים ספורים למקומות מסתור שהוכנו בחופה המזרחי של המדינה, ועשרות סירות דיג הבריחו אותם  דרך הים לשוודיה שקיבלה אותם ברצון. רק כחמש מאות יהודים (פחות מעשירית מיהודי המדינה) נתפסו בידי הגרמנים ונשלחו לטרזינשטט, אולם הדרישה הדנית שלא יאונה להם רע סייעה לכך שרובם נותרו בחיים. היו מהדנים שביצעו את ההברחה תמורת בצע כסף, אך ככלל, העם דני נרתם כולו למבצע ההצלה וזכה לתהילת עולמים על התנהגותו בימים אפלים.

בכ”ט באלול תשל”א (19.9.1971) סיכמה מדינת ישראל שנה לא פשוטה. הטרור הרים ראש בלבנון וברצועת עזה, ופעולות צבאיות אינטנסיביות נדרשו כדי לחסלו. פעילותה של תנועת ה”פנתרים השחורים” שקראה לצדק חברתי הגיעה בשנה זו לשיא, ופעולותיה עוררו דיון ציבורי נוקב. במגזר הערבי, מחוץ לתשומת הלב של הציבוריות הישראלית, נוסדה באותה השנה התנועה האסלאמית, שיובל שנים מאוחר יותר תהפוך לגורם דומיננטי מאוד בפוליטיקה הישראלית. ובכל זאת, כדי לרומם את אווירת החג המתקרב, ביקשה הנהלת קול ישראל מיוצרים שונים לכתוב יצירות לכבוד ראש השנה. אחת היוצרות, שנחשבה כבר באותה עת כמשוררת הלאומית – נעמי שמר, החליטה לכתוב שיר קצר ולהקדיש אותו לאמה, רבקה ספיר. השיר שבקע ממקלטי הרדיו בערב החג של אותה השנה הפך מייד לקלסיקה ישראלית, המשלבת ישן וחדש. “תפילה נושנה”, עם תקווה ש”יפה ושונה תהיה השנה”. הדימוי המסורתי של “נר נשמה”, עם תיאור צמיחת החצב המבשר את בא הסתיו, קנה לו אוהדים רבים. “בראש השנה, בראש השנה, ליבנו ענה בתפילה נושנה, שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום”. שנה טובה.

שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בשנת 1886 למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.

“אתם עומדים על סף השחרור, בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל … ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה”, יופ וסטרוייל  סיים את דבריו ונפרד לשלום מהקבוצה. עוד כמה עשרות נערים יהודים עברו הלילה בהדרכתו את הגבול . הוא פנה לחזור לרוטרדם שם עבד כמנהל בית הספר. עליו לעבוד כרגיל, כדי שאיש לא יחשוד במעשיו בלילות. וסטרוויל   נולד בשנת 1899  ונודע כאישיות ייחודית. הוא דגל בהימנעות מאלימות בכל מחיר ופיתח שיטות חינוך חדשות וייחודיות שהתפרסמו בכל הולנד. כאשר החלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד להשמדה, הוא החליט לא לעמוד מנגד, ויחד עם אשתו וילי עסק בהברחתם של מאות צעירים יהודים מהמדינה. כאשר נתפס בידי הנאצים העדיף לעבור עינויים קשים ולא הסגיר את חבריו למבצע. לאחר שהוצא להורג בידי הגרמנים, מעט לפני סיום המלחמה, היה יופ אחד מחסידי אומות העולם הראשונים שעץ לכבודם ניטע ביד ושם.