כ”ה בשבט תש”ב (12.2.1942). הגרסה הרשמית של משטרת המנדט דיברה על ירי במהלך ניסיון בריחה. רק שנים לאחר מכן, אישרו הנוכחים בדירה הקטנה בדרום תל אביב, כי אברהם שטרן, יאיר, נרצח בידי קצינים בריטים מיד לאחר שזוהה על ידיהם כמפקד מחתרת הלח”י. שטרן, יליד פולין, נודע כעילוי ספרותי. מוריו באוניברסיטה העברית ייעדו אותו לקריירה אקדמית מבטיחה. הוא, לעומת זאת, העדיף להצטרף לארגון האצ”ל, וללחום למען חירות ישראל. בתפקידו כסגן מפקד האצ”ל, אימץ לעצמו את הכינוי “יאיר”, על שמו של מפקד לוחמי החרות במצדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, סירבו יאיר וקומץ מאנשיו להישמע להחלטת ההגנה והאצ”ל להפסיק את הלחימה בבריטים עד לתום המלחמה. כנגד דעתם של רוב יהודי הארץ, המשיכו אנשי הלח”י לפעול כנגד הבריטים, וחלמו על הקמת מעצמה עברית גדולה ומשגשגת, שתהיה אור לגויים. עם הירצחו של יאיר, היו אנשי הלח”י מנודים ובודדים. שנים מאוחר יותר, הפך יאיר לגיבור לאומי. ישובים קרויים על שמו, והמונים נאספים ליד קברו ביום הירצחו

בליל כ”ד בשבט תשי”ג (9.2.1953) זעזע פיצוץ עז את מרכז תל אביב. פצצה במשקל חמישה עשר ק”ג התפוצצה בחצר השגרירות הסובייטית בשדרות רוטשילד 45. ארבעה מעובדי השגרירות נפצעו, חלקם קשה. ממשלת ישראל גינתה בכל פה את הפעולה, אולם הממשלה הרוסית לא סלחה. ארבעים ושמונה שעות לאחר הפיצוץ הודיעו הרוסים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לימים, התברר כי הפצצה הונחה במקום על ידי חברי מחתרת “מלכות ישראל” – קבוצה של יוצאי הלח”י, בראשות יעקב חירותי, שהתקשו להסתגל לאורח החיים ולצורת הפעילות הפוליטית מחוץ לחיי המחתרת. חברי הקבוצה ביקשו למחות על רדיפת היהודים ברוסיה ובגרורותיה, שהגיעה לשיאה באותם ימים – שלהי שלטונו של סטלין. מאמץ מרוכז של השב”כ הביא ללכידת הקבוצה, וחבריה הועמדו באופן חריג בפני בית דין צבאי שפעל בצריפין. בית הדין העניק לקבוצה את השם שבו נודעה בציבור – “מחתרת צריפין”. עונשי המאסר שהוטלו על חבריה הומרו בחנינה לאחר זמן לא רב, מתוך תקווה (שהתגשמה) שחבריה למדו את הלקח, והבינו כי מחאה – חריפה ככל שתהיה – במדינה דמוקרטית, לא מתבצעת בעזרת חומרי נפץ.

הגעתה של משפחת סלונים לחברון הייתה שלב חדש בקשר של חב”ד לעיר האבות. כבר שנים קודם לכן קנו אדמו”רי חב”ד אדמות בעיר, ושלחו לשם את חסידיהם. אבל כעת, כאשר משפחתה של הרבנית מנוחה רחל סלונים הגיעה לעיר, הפך הקשר חזק ובלתי ניתן לניתוק. הרבנית סלונים, ביתו של האדמו”ר האמצעי של חב”ד, התגוררה עם בני משפחתה בבית שניאורסון, והפכה לדמות ידועה בעיר. רבים ביקשו את ברכתה ואת עצתה. לא פעם הגיעו לקבל את ברכתה גם רבים מערביי העיר, והללו זכו לעצה ולתפילה, תוך הבטחה מצידם להגן על בני הקהילה היהודית. בכ”ד בשבט תרמ”ח (6.2.1888) נפטרה הרבנית. צאצאיה עמדו בראש הקהילה לאורך שנים רבות, וחלקם נרצחו בפרעות תרפ”ט. עם מסירת רוב שטחה של חברון לרשות הפלשתינית, נמסר בטעות גם קברה של הרבנית. לאחר סערה ציבורית, הושב הקבר לשטח ישראל. למפרע, היה הדבר חיוני להגנת הישוב היהודי בחברון, בשל המיקום האסטרטגי של חלקת הקבר מעל בתי הישוב היהודי. בשנים האחרונות שוקם הקבר ורבים באים להתפלל במקום.

“הם לוקחים את היהודים שלנו”, זעקו אלפי פועלים הולנדיים שהתכנסו ברחובות אמסטרדם ביום שלישי, כ”ח בשבט תש”א (25.2.1941). אירוע ההזדהות עם היהודים הנרדפים, שהקיף בשיאו שלוש מאות אלף איש, החל כאשר הנאצים כיתרו את הרובע היהודי באמסטרדם, הציבו גדרות תיל מסביבו ושלחו מאות צעירים יהודיים למחנות ריכוז בגרמניה. חברי המפלגה הקומוניסטית בהולנד הכבושה לא הסתפקו במחאה של מלכת הולנד על המעשה. ביוזמתם, השביתו מאות אלפי עובדים ברחבי המדינה את עבודתם, ויצאו להפגנות ענק נגד רדיפות היהודים. הגרמנים ההמומים פתחו באש על המפגינים, ותשעה מהם נרצחו. רבים ממנהיגי השביתה נתפסו והוצאו להורג, ואילו אחרים, וביניהם מנקה הרחובות פיטר נק ומתקן המדרכות וילהלם קראן, זכו לימים לתואר “חסידי אומות העולם”. הרדיפות נגד יהדות הולנד נמשכו, אולם השביתה הייתה זרז לפעילות הצלה שביצעו רבים מאזרחי המדינה. לזכרה של השביתה, שהייתה פעולת המחאה הגדולה ביותר נגד רדיפות היהודים שבוצעה באירופה הכבושה, הוקם פסל של פועל נמל ליד בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם ומצעד הצדעה עובר לידו בכל שנה ביום השנה לשביתה.

“הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה” נכתב על מצבתו של אורי אורבך, שנפטר בכ”ז בשבט תשע”ה (16.2.2015). אורבך (יליד 1960) גדל בפתח תקווה, למד בישיבת ההסדר בקרית שמונה ולחם במלחמת לבנון הראשונה. מגיל צעיר שימש כעיתונאי וכסטיריקן בבמות דתיות לאומיות, ולאחר מכן גם כלליות. מאמרו “הטובים לתקשורת” (1987) גרם לצעירים דתיים רבים לעסוק בתחום. כאיש תקשורת, כחבר כנסת וכשר היה אהוד על קהלים נרחבים, והפרויקטים הרבים שאותם קידם כמו פעולות לשינוי השיח הפוליטי הדתי לאומי ופעילויות למען קשישים (בעת כהונתו כשר לאזרחים ותיקים) זכו להצלחה רבה. אורבך הפיץ בשנינות ובנעימות את המסרים הדתיים־לאומיים, גם בתקופות שבהן עמדותיו של מחנה זה בתחום המאבק סביב ארץ ישראל ובסוגיות דת ומדינה היו נתונות תחת ההתקפה תקשורתית קשה. היה גם סופר ילדים פורה שכתב רבות על מושגים ביהדות, על סיפורי חז”ל ועל מושגים וסיפורים שונים מעולמו של הילד הדתי־לאומי. לאחר שנפטר ממחלה בדמי ימיו, הונצח במוסדות ציבור, בתחרויות כתיבה, בבתי ספר ובגנים רבים ברחבי הארץ. לימים, הולחנו חלק מהשירים שכתב .

הדיון בסנאט היה סוער. סנטורים לא מעטים התנגדו למינויו של יהודי לשופט עליון. גם נציגיהם של בעלי ההון לא ראו בעין יפה את המינוי של מי שכונה “פרקליט העם” בשל רגישותו החברתית. בסופו של דבר, הכריעה ההצבעה שנערכה בכ”ב בשבט תרע”ו (28.1.1916), 47 – בעד, 24 – נגד. לואי דמבייץ ברנדייס מונה לשופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בניגוד ליהודים רבים במעמדו, ברנדייס, שנודע כפרקליט מזהיר שנלחם למען השכבות החלשות והגן על זכויותיהם של הפועלים ושל העניים, לא התכחש לזהותו היהודית. הוא פעל כבורר בסכסוכים בין הפועלים היהודים, שהגיעו בהמוניהם ממזרח אירופה, לעשירי הקהילה שהעסיקו אותם בתנאים קשים. הפסק היה בדרך כלל לטובת הראשונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הצטרף ברנדייס לתנועה הציונית, ביקר בארץ ישראל והפעיל את כל כובד השפעתו כדי שהממשלה האמריקאית תתמוך בהצהרת בלפור. בהיסטוריה האמריקאית, נודע ברנדייס כמי שסייע בעיצובם של עקרונות חופש הביטוי והזכות לפרטיות, בד בבד עם מלחמה חסרת פשרות בשחיתות השלטונית. ברמות מנשה הוקם לכבודו הקיבוץ “עין השופט”, ובבוסטון פועלת אוניברסיטת ברנדייס, מהמוסדות המרכזיים של יהדות אמריקה.

ישראל גלילי נולד באוקראינה (1911), עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה ממייסדי תנועת הנוער העובד והלומד וממקימי קיבוץ נען שבו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה, ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח, והיה מראשי תנועת המרי העברי. במלחמת העצמאות כיהן תחילה כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אך הודח מתפקיד זה בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה כיהן כסגן שר הביטחון, עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל, ועסק בתיווך (כושל) מול האצ”ל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, וככזה היה חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר – ממעצבי מדיניות הביטחון ומהמשפיעים ביותר על מדיניותה של הממשלה בימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור. היה מתומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ, והקים את העיר ימית, שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכ”ט בשבט תשמ”ו (8.2.1986). על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כוח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.

זה לא היה רק ספורט. ברית המועצות הייתה באותם ימים “אימפריית הרשע”.  מעצמת-העל גיבתה את אויבי ישראל ושלחה למאסר בסיביר את היהודים שביקשו לעלות לארץ. כאשר הוגרלה קבוצת צסק”א, נבחרת הצבא האדום בכדורסל, לשחק עם קבוצת מכבי תל-אביב במסגרת גביע אירופה לאלופות, היא סירבה לארח כמקובל את הישראלים במוסקווה, והמשחק נערך בכ”ט בשבט תשל”ז (17.2.1977) בעיר וירטון שבבלגיה. אל מול צסק”א, שנחשבה כאחת הקבוצות החזקות באירופה, התייצבה מכבי תל-אביב בהובלתו של טל ברודי – לימים זוכה פרס ישראל – שעזב קריירה מבטיחה בארצות הברית, ועלה לארץ כדי לקדם את הספורט הישראלי. המשחק, שנתפס כמשחק לאומי של “דוד מול גֹליָת”, היה צמוד בתחילתו. אולם, הסתיים בניצחון מוחץ של 79:91 למכבי. אלפי אוהדים נלהבים פרצו למגרש בשירת “עם ישראל חי”, וברודי הכניס למיתולוגיה הישראלית את המשפט: “אנחנו על המפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בהכול”. תחושת הניצחון על ה”דוב הרוסי” הביאה לפרץ של אופוריה ברחובות ישראל. חודשיים לאחר מכן, זכתה מכבי לראשונה בגביע אירופה בכדורסל.

הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה”  אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.

“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל“. כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו…ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.