אלפי הנאספים בתחנת הרכבת בעיר רחובות ביום י”ג באדר א’ תש”ג (18.2.1943) פתחו בקריאות שמחה ובשירה. אל התחנה נכנסה רכבת ארוכה, שיצאה מפורט־סעיד שבמצרים, כשהיא נושאת עמה למעלה מאלף מ”ילדי טהרן”. רבים מילדים אלו, פליטי השואה, איבדו את הוריהם במהלך המלחמה שהשתוללה באירופה, ונדדו במרחבים הענקיים של ברית המועצות כשהם בודדים ורעבים. עם יציאתם של חיילים פולניים מברית המועצות לאיראן הסמוכה, במסגרת יחידות “צבא אנדרס” שנועד להילחם בנאצים, הצטרפו אליהם פליטים יהודיים רבים, ובהם מאות מהילדים הבודדים. בטהרן, שאליה הגיעו רבים מהפליטים, שיכנו הקהילה המקומית והתנועה הציונית את הילדים בבית יתומים שהוקם בעיר, ולאחר מאמצים מרובים אישרו הבריטים את עלייתם לארץ ישראל. אחרי דרך של אלפי קילומטרים בים וביבשה הגיעו הילדים לארץ, והתקבלו בהתלהבות בידי בני הישוב היהודי. חלקם אומצו בידי קרובי משפחה, ואילו לגבי אלו שנותרו ללא קרובים ניטשה מחלוקת חריפה האם לחנכם במוסדות דתיים או חילוניים. במהלך השנים השתלבו ילדי טהרן בארץ, לחמו במלחמות ישראל והגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בחברה הישראלית.

ההכנות ארכו שנים. היה צורך לשכנע את חברת כי”ח בפריז, שמימנה את המקום, לקבל את הסכמת השלטון הטורקי, ולשכנע את תושבי ירושלים. ואחרי הכול, בי”ד באדר א’ תר”ל (15.2.1870) פתח קרל נטר, איש כי”ח שהיה חפץ בהתפתחות הארץ, את הלימודים בבית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ, “מקווה־ישראל”, בנוכחות…תלמיד אחד!  ההמשך היה מוצלח יותר: “מקווה־ישראל” הפך למרכז להכשרה חלוצית וחינוכית. אלפי צעירים מהארץ ומהגולה באו בשעריו, ויצאו ממנו כדי ליישב את מרחבי הארץ. במרכזי הלמידה והמחקר החקלאיים שהוקמו בו, פותחו זנים חדשים, ובבתי המלאכה יוצרו נשק ותחמושת עבור “ההגנה”. במשך השנים נפתחו ב”מקווה” מסגרות לתלמידים דתיים לצד אלו שאינם. הרשימה הארוכה של החיילים הנופלים מקרב הבוגרים, המוצבת עד היום בבית הכנסת, מפגינה יותר מכל את תרומת המוסד לבניין המולדת. להיסטוריה הציונית נכנס “מקווה” גם בזכות הפגישה המפורסמת בין הרצל לקיסר הגרמני שנערכה בשעריו. כמאה וחמישים שנה לאחר הקמתו, לומדים במוסד כאלף וחמש מאות תלמידים במסלולים שונים, ואתרי המורשת והתיירות הרבים שבמקום מהווים אבן שואבת למבקרים.

הימים – ימי מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה. המהומות והמלחמות שפקדו את מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית הביאו למלחמת הכול־בכול. צבאות שייצגו כוחות פוליטיים שונים וסתם כנופיות שודדים ורוצחים פשטו ברחבי האזור וכילו את זעמם בעיקר ביהודים. אלו הואשמו לא פעם, על לא עוול בכפם, כי הם מסייעים לקומוניסטים. האשמה זו היוותה תירוץ לצבאות האוקראיניים לפרוע ביהודים. היסטוריונים מעריכים שמאות אלפי יהודים נרצחו בפרעות אכזריות שנערכו בשנים 1918 – 1919. הגדול והאכזרי שבפוגרומים נערך בעיר פרוסקורוב בט”ו באדר א’ תרע”ט (15.2.1919). במהלכו, השתוללו חיילים אוקראיניים ברחבי העיר במשך שלוש שעות, ורצחו כאלף וחמש יהודים. הפורעים הקפידו להשתמש בנשק קר בלבד כדי “לחסוך תחמושת”, ולוו בתזמורת שניגנה בעת מעשיהם. רבבות מיהודי אוקראינה נמלטו על נפשם, וחלקם עלו לארץ ישראל. כמה שנים מאוחר יותר, התנקש שלום שוורצבארד, צעיר יהודי שמשפחתו נפגעה בפרעות, בחייו של סמיון פטלוריה, מנהיג הצבאות שפרעו ביהודים. בית המשפט בפריז – שם בוצעה ההתנקשות – שמע משוורצבארד ומעדים שונים על הפוגרומים ועל הפרעות, והחליט לזכות את שוורצבארד מכל אשמה.

“תחיית הרבנות, זאת אומרת, החזרת כבוד הרבנות – הלא זה הד קול הנבואה המובטחת: ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה’ “. כך אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנאום חגיגי לרגל הקמת מוסד הרבנות הראשית לישראל, ביום ט”ז באדר א’ תרפ”א (24.2.1921). הרבנות הראשית, שבראשה עמדו בתחילה הרב קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, נועדה להיות הסמכות הרוחנית העליונה של העם היושב בציון, לרכז את פסיקת ההלכה בנושאים השונים ולפקח על כל ההסדרים הנוגעים לשילובה של ההלכה בחיי הציבור. במשך רוב השנים, עמדו בראש הרבנות רבנים דגולים, שהיו דמויות מובילות ומשמעותיות בעם ישראל, ותרמו להרמת קרן התורה. מאז הקמתה ועד ימינו, עוסקת הרבנות במסירות רבה במינוי רבנים ודיינים, בהתקנת תקנות, בהפעלת מערכת הכשרות הממלכתית, במתן תשובות הלכתיות ובייעוץ בענייני הלכה לציבור השואלים. במשך השנים, ידע מעמדה של הרבנות לא פעם עליות ומורדות, וקשיים פוליטיים וארגוניים הצרו את צעדיה. אולם, החזון הגדול של סמכות רוחנית עליונה לעם ישראל עדיין מדריך את השואפים להצלחתה.

י”ז באדר א’ תר”ט (21.2.1848). קרל מרכס, הסופר והחוקר שהיה בן למשפחה יהודית שהמירה את דתה, וחברו ומְמַמְנו, פרידריך אנגלס, עמדו דרוכים ליד המכונות בבית הדפוס בלונדון. אט־אט, החלו לצאת ממכבש הדפוס העותקים הראשונים של החוברת שאותה כתבו שניהם: “המניפסט (=המנשר) הקומוניסטי”. החוברת הדקה, שנפתחה והסתיימה בסיסמה “פועלי כל הארצות התאחדו”, הפכה תוך מספר שבועות לאחד החיבורים המשפיעים בהיסטוריה. בחוברת, הסבירו מרכס ואנגלס כיצד לדעתם עשקו  העשירים במהלך ההיסטוריה את שכבות העובדים, והציעו עולם חדש ומופלא של שוויון. במסגרת תוכניתם, הוצע לבטל את הקִניין, לפרק את מוסד המשפחה ואת מושג הלאום, ולבנות חברה עולמית ושוויונית אחת, שבה כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. תוך זמן קצר הוקמו ברחבי אירופה מפלגות קומוניסטיות, ואליהן הצטרפו יהודים רבים, שחלמו על “תיקון העולם”. מאה ושבעים שנה מאוחר יותר, לאחר שהניסיון לממש את הקומוניזם במדינות שונות עלה בחייהם של עשרות מיליונים, דומה כי ההתלהבות מהמניפסט שככה במקצת. אולם, עדיין מדובר באחד החיבורים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות האנושות.

במשך מאות רבות של שנים, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון אחת הקהילות המפוארות והחזקות ביותר בעולם היהודי. גדולי תורה רבים למדו בבתי המדרשות שלה. הנמל הגדול של העיר הוחזק כמעט כולו בידי יהודים, ואף שבת ממלאכתו בכל שבת. בתקופה זו, כונתה העיר “ירושלים של הבלקן”. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר למעלה מחמש רבבות של יהודים, והפעילו בה חיי קהילה פעילים ותוססים. עם כניסת הצבא הנאצי ליוון בקיץ 1941, החלו רדיפות כנגד יהודי סלוניקי. הם נושלו ממקומות עבודותיהם, הושפלו בידי חיילים גרמניים ברחובות העיר, ורכושם נבזז. ביום י”ט באדר א’ תש”ג (24.2.1943), הועברו יהודי סלוניקי לשלושה גטאות שהוקמו ברחבי העיר. זמן קצר לאחר מכן, בדרכי כחש ומרמה, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ בתשעה עשר משלוחים שיצאו בזה אחר זה. כמעט כל בני הקהילה נספו בשואה. זכרה של הקהילה המפוארת הונצח באנדרטאות שונות ביוון ובארץ, כמו גם בשיריו של הזמר יהודה פוליקר, שהוריו היו בין הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד את השואה ולעלות לארץ.

הרצל ומייסדי התנועה הציונית ידעו היטב, כי לצורך שובו של עם ישראל לארצו, יש צורך לא רק ברצון טוב ובנחישות, אלא גם בלא מעט כסף. בנק אפ”ק The Anglo ) Palestine Co), שהוקם בלונדון בכ’ באדר א’ תרס”ב (27.2.1902), נועד בדיוק למטרה זו. הבנק, שאותו הנהיג בהצלחה רבה במשך שנים רבות זלמן דוד לבונטין, פתח סניפים ברחבי הארץ והעולם וסייע למימונם של מפעלי ההתיישבות והפיתוח השונים. לצד מתן אשראי וסיוע נדיב לפרויקטים שונים, הקפידו ראשי הבנק על התנהלות כלכלית מאוזנת ומוקפדת, וזכו בשל כך לשם טוב ולאמינות בקרב המשקיעים. הבנק עמד לימינם של פליטים יהודיים מהארץ ומהתפוצות במהלך מלחמות העולם, ובמשך תקופת המנדט הבריטי היה הכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בארץ. עם הקמת המדינה, הנפיק הבנק את שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל, וזמן קצר לאחר הקמת המדינה שינה את שמו ל”בנק לאומי לישראל”.  במהלך שנות החמישים, הקימה הממשלה את “בנק ישראל” שהפך לבנק הממשלתי המרכזי, ואילו בנק לאומי הפך להיות אחד מהבנקים המסחריים הגדולים בארץ.

שיירת המשאיות שהובילו את הקרוואנים נעה באיטיות במעלה הרי גופנה שבחבל בנימין, מקום מושבם של לוחמי המכבים ושל שבי ציון בימי בית שני. במסגרת מבצע “להכניס לאשף שמיניה”, שבמסגרתו הוקמו שמונה יישובים חדשים בשטחי יו”ש, הוחלט להקים במרומי ההר את היישוב טלמון, על שמה של משפחת לוויים משבי ציון. בעת העלייה להר, ביום כ”א באדר א’ תשמ”ט (26.2.1989), המשאיות שקעו בבוץ והורידו את הקרוואנים במרחק רב מהמקום המתוכנן. במקום הורדת הקרוואנים הוקמה טלמון, ואילו באתר המיועד הוקם בהמשך היישוב נריה. חמש המשפחות שהתיישבו על ההר, שממנו נשקף אחד הנופים המרהיבים בארץ, הפכו במהלך השנים למאות, ויישוב מפואר הכולל מוסדות חברה, חינוך תורה וחסד הלך והתפתח על הרי בנימין. היישוב טלמון, שבו חיים אנשי עמל, חינוך ובעלי מקצועות חופשיים, שילם לא פעם על אחיזתו בקרקע מחיר כבד, ואחדים מבניו נפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. היישוב סייע במהלך השנים להתפתחות המאחזים והיישובים שמסביבו, וביניהם חורש ירון, חרשה וכרם רעים. הוא נחשב כאחד המשגשגים והמצליחים מבין יישובי יו”ש, ומעבר לכך, אחד מהיישובים עם אחוז הילדים הגבוה ביותר בישראל. כן ירבו…

עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”)  ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.

במשך כארבע עשרה שנה, בכל יום רביעי לאחר חדשות חצות, היו רבבות מאזינים נצמדים למכשירי הרדיו, ונהנים במשך כשעתיים מאחת מתוכניות הרדיו המיוחדות ביותר בתולדות התקשורת הישראלית :”נתיבה מדברת ומקשיבה”. נתיבה בן יהודה נולדה בתל אביב להורים שהיו מראשי מערכת החינוך בארץ. בצעירותה, נודעה כתלמידה וכסטודנטית מצוינת, וכן כספורטאית מחוננת, שאף תכננה להשתתף במשחקים האולימפיים של שנת 1948. מלחמת העצמאות שינתה את תוכניותיה. היא התגייסה לחטיבת “יפתח”, ושירתה כקצינת חבלה בתקופת הקרבות הקשים בגליל ובאזור המרכז. לאחר המלחמה, החלה נתיבה לעסוק בחקר הלשון העברית, תוך שהיא מתמחה בנושא הסלנג ובתולדות הזמר העברי. היא אף חיברה ספרים רבים בתחומים אלו. בשנות השמונים החלה לכתוב את זיכרונותיה ממלחמת העצמאות, תוך שהיא חושפת את מורכבות המלחמה, ומערערת על כמה מהמיתוסים המקובלים של תש”ח. במסגרת תוכנית הרדיו שלה, הקפידה לשדר ולטפח את מורשת הזמר העברי, ושוחחה מדי ערב עם עשרות מאזינים, שמהם דרשה לספר אך ורק על דברים חיוביים המתחוללים במדינה. נתיבה בן יהודה, דמות צבעונית ומרתקת, נפטרה בכ”ד באדר א’ תשע”א (28.2.2011).