קריאת התורה של תפילת שחרית של שבת הייתה בעיצומה בבוקר ב’ באלול תשמ”ו (6.9.1986). עשרות המתפללים בבית הכנסת הגדול של איסטנבול “נווה שלום” לא הופתעו במיוחד מכניסתם של שני תיירים לבית הכנסת. תיירים המעוניינים לחזות בתפילה היהודית היו מחזה רגיל למדי בנווה שלום. אבל התיירים הפעם היו שונים. בשעה 9:30 שלפו שני הזרים מתיקיהם רובי סער, והחלו לרסס באש ולזרוק רימונים על המתפללים. לאחר הטבח, מצאה המשטרה במקום 102 מחסניות שבהם השתמשו הרוצחים. כל המתפללים, למעט אחד שהצליח להתחבא מתחת לאחד הספסלים ומספר נשים שנמלטו מחלון צדדי, נפגעו. הטרוריסטים, שגופותיהם לא זוהו אך ככל הנראה השתייכו לארגוני הטרור הפלשתינים, ניסו לברוח, אולם כשהבחינו בכוחות המשטרה שהוזעקו למקום, שבו לבניין והציתו אותו על יושביו ועליהם. 23 מתפללים יהודים נרצחו בטבח בבית הכנסת, שזעזע את טורקיה, את ישראל ואת העולם כולו. חמש עשרה שנים לאחר מכן, שוב היכה הטרור בבית התפילה, כאשר מכונית תופת שאותה הפעילו אנשי אל־קעידה התפוצצה בחזית הבניין בשנת 2003, והביאה למותם של עשרות עוברי אורח ובהם שישה יהודים.

פוסק ומקובל, למדן ודרשן, צדיק ומנהיג, הוגה דעות ומכונן מפעלים לאומיים ותורניים, ממשיך המסורת ופורץ הדרך, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, ומי שכונה ומכונה בפי רבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו: “הרב”. הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בשנת ה’תרכ”ה (1865) בעיירה גריווה בלטביה. בילדותו, למד תורה אצל אביו ובישיבת וולוז’ין. עוד בהיותו רב צעיר בליטא התבלט הרב בהתמודדות מקורית ומעמיקה עם שאלות השעה, ובראיה אופטימית של המציאות, המנסה להדגים בכל מהלכי ההיסטוריה את יד הבורא. עם עלייתו לארץ והתמנותו לרבה של יפו ושל המושבות, נודע הרב ביחסו החם והאוהב להתיישבות הציונית בארץ (למרות מאפייניה החילוניים שמהם הסתייג), ובמאמריו שהציגו תפיסה חדשה ומקורית של ניתוח המציאות בדורו. לימים, הוביל הרב קוק את ייסודה של הרבנות הראשית לישראל ושל ישיבת “מרכז הרב”, והותיר אחריו כמות עצומה של כתבים שתלמידיו ממשיכים לדלות מהם תפיסות אמוניות לתקופת המודרנה והתקומה הלאומית. ביום ג’ באלול תרצ”ה (1.9.1935) נפטר הראי”ה, ונקבר בהלוויית ענק בהר הזיתים. תאריך פטירתו הפך לאורך השנים למועד שבו עוסקים תלמידיו במשנתו ובתורתו.

שישה עשר מלוחמי שייטת 13, בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, התקדמו בלאט לכיוון העיירה אנסריה שבין צור לצידון. היעד היה חיסול של אחד מבכירי המחבלים באזור. הפיצוץ האדיר קרע את דממת הלילה בג’ באלול תשנ”ז (5.9.1997), והביא למותם ולפציעתם הקשה של רוב הלוחמים. הלוחמים המעטים ששרדו את מטען הצד הזעיקו כוחות חילוץ של יחידת אגוז ושל חיל האוויר, ואלו עסקו שעות ארוכות תחת אש תופת בחילוץ הפצועים וגופות ההרוגים. עשרה מלוחמי השייטת ורופא כוח החילוץ, מהאר דגש, נהרגו בקרב. גופתו של רב סמל איתמר אליה נשארה בשטח, והוחזרה כמה חודשים לאחר מכן בעסקת חילופי גופות עם החיזבאללה. מבצע “שירת הצפצפה”, שהפך ל”אסון השייטת”, היכה בהלם ובאבל את ישראל. ארבע ועדות חקירה ניסו להבין האם הוכן מארב מתוכנן ללוחמים. בסופו של דבר, הן הגיעו למסקנה כי ככל הנראה ידע האויב בצורה זו או אחרת על תכנון הפשיטה, והמתין ללוחמינו. לזכר הנופלים הוקמו אנדרטאות ומצפים ברחבי הארץ, ופעילויות שונות (כמו מירוצים וכדומה) נערכות לזכרם מדי שנה.

“לפני פרעות קישינב חייתי בשיכרון גמור של התבוללות”, כתבה על עצמה רחל כצנלסון שזר, שכמו רבים מבני דורה, גדלה בבית מסורתי והלכה תחילה שבי אחר פיתויי התרבות הרוסית. בעקבות הפרעות, החליטה רחל לעלות לארץ ולהצטרף לחלוצי העלייה השנייה בגליל. לצד עבודתה בחקלאות, החלה לטפח פעילות תרבותית וספרותית בקרב חברותיה, מתוך רצון “לגלות את עולמה הפנימי של האישה העובדת”, ולסייע ביצירת הדמות של “העברייה החדשה”. רחל נישאה לזלמן רובשוב, לימים שזר, נשיאה השלישי של ישראל. היא עסקה במשך עשרות שנים בכתיבת ספרים ומאמרים ובהעברת אלפי הרצאות בארץ ובחו”ל, כדי לסייע בהשכלה של הנשים בכלל, ושל החלוצות והפועלות בארץ בפרט. מפעל חייה היה עיתון “דבר הפועלת”, עיתון הנשים הראשון בישראל, שאותו ערכה במשך עשרים וחמש שנה, תוך שהיא מבטאת בו את הקול הנשי הייחודי. חייה האישיים של שזר לא היו קלים, ודבריה על כך ש”המקור לגבורת האישה הוא מסירות הנפש שבאימהוּת”, באו גם על רקע גידול ביתה היחידה, שסבלה מתסמונת דאון. שזר, כלת פרס ישראל, נפטרה בד’ באלול תשל”ה (11.8.1975)

מפעל חייו בפיתוח מקורות המים הונצח באתר “ספיר” של המוביל הארצי; מכללת “ספיר” שבשדרות הוקמה לכבוד תרומתו הגדולה להקמת ולהעצמת עיירות הפיתוח; מרכז “ספיר” בערבה מדגיש את תרומתו להתיישבות; ופרס “ספיר” המחולק לסופרי ישראל מבטא את חיבתו לאומנויות. פנחס קוזבלסקי נולד בפולין בשנת 1906, ומגיל צעיר עסק בניהול ההיבטים הכלכליים והארגוניים של האגודות הציוניות באזור מגוריו. עלה לארץ, לכפר סבא, בימי העלייה הרביעית, ושם התגורר עד למותו הפתאומי בעת חגיגות הכנסת ספר תורה במושב נבטים בנגב בה’ באלול תשל”ה (12.8.1975). כיהן כראש אגף אפסנאות וכמנכ”ל משרד הביטחון בימי מלחמת העצמאות, וניהל את הרכש ואת ההצטיידות שאפשרו את הניצחון. בתקופה זו עברת את שמו לספיר. נודע בעיקר בתפקידו ארוך השנים כשר התעשייה וכשר האוצר וניווט את כלכלת ישראל לטוב ולמוטב בהתאם לתפיסותיו. “הפנקס השחור”, שבו ניהל את פרטי מדיניותו, היה בסיס לפיתוח ולשגשוג, אך גם מושא לביקורת מצד מתנגדיו. לאחר שוויתר על האפשרות לכהן כראש ממשלה אחרי מלחמת יום כיפור, שימש בשנותיו האחרונות כיושב ראש הסוכנות היהודית.

על קברה בבית העלמין בפתח תקווה, שם נקברה בה’ באלול תשמ”א (4.9.1981) נכתבו מילותיה:  “מתקו לי רגבי עפרך מולדת, כאשר מתקו לי ענני שמייך”. המילים סימלו אולי יותר מכל את חייה הסוערים של מי שכונתה המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב. היא נולדה (1894) בבית יהודה ולאה ראב, ממייסדי פתח תקווה. חוויות החיבור היום יומי לטבע ולחקלאות, כמו גם הקשיים האין סופיים שעמדו בפני משפחתה החלוצית, הטביעו חותם עליה ועיצבו חלק נכבד משיריה. לאחר כמה חודשים שבהם שהתה בדגניה יחד עם חלוצי העלייה השנייה, החלה לעבוד כמורה בבן שמן, שם פרסמה את שיריה הראשונים. השירים והסיפורים הרבים שכתבה במהלך חייה עסקו בחוויות השהות בארץ, בהווה ובעבר שבה, בדמותה כאישה ובסיפורי פתח תקווה והמושבות הראשונות. קשים היו חייה האישיים של אסתר ראב, ושנים רבות לא זכתה שירתה להכרה ממסדית וציבורית. רק בערוב ימיה “התגלו” שיריה בידי הממסד התרבותי, והיא זכתה בפרסים שונים ובמאמרים ובספרים רבים העוסקים בייחודיות ובנחשוניות שבשירתה.

כבר קרוב לשנה התחוללו קרבות קשים מסביב לים התיכון, אולם החיים בתל אביב, העיר העברית הצעירה, נמשכו כרגיל. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בו’ באלול ת”ש (9.9.1940), הרגישה גם תל אביב את נחת זרועה של מלחמת העולם השנייה. ללא כל התרעה, עטו על העיר עשרות מפציצים איטלקיים שהמריאו מאיי יוון, והמטירו פצצות על שכונת נווה שאנן ועל אזור רחוב טרומפלדור. למעלה ממאה הרוגים ומאתיים חמישים פצועים גבתה ההתקפה הקשה ביותר בתולדות העיר. בתים רבים התמוטטו ומערכות החשמל והמים ניזוקו. מנהיגים מכל העולם הביעו את השתתפותם בצער הנפגעים, ותרומות נשלחו מאמריקה לעיר הכאובה. פעילות מהירה של העירייה, של מתנדבים מקומיים ושל הממשל הבריטי אפשרה חילוץ ושיקום. ההרוגים הרבים נטמנו בקבר אחים, ורבים מתושבי העיר העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים עד יעבור זעם. גם בחודשים הבאים ספגה העיר הפצצות (לצד חיפה, שבתי הזיקוק שלה היוו יעד מועדף למטוסי מדינות הציר). ההפצצה חידדה את הצורך בכינונה של מערכת הגנה אזרחית יעילה. הגלגול הראשון של פיקוד העורף יצא לדרך.

“הונח היסוד למוסד הגדול ורב הערך אשר אליו שאפו זה מכבר – הסתדרות מורים ומומחים לענייני החינוך בארץ”. כך סיכמו בסיפוק את דיוניהם עשרות המורים שהגיעו מכל רחבי הארץ לזיכרון יעקב בה’ באלול תרס”ג (28.8.1903). הכינוס, שהיה חלק מ”הכנסייה הארצישראלית” (ניסיון, שכשל לבסוף, ליצור מוסד שייצג את כל בני “היישוב החדש” בארץ) נועד לעשות סדר במערכות החינוך בארץ, ובעיקר ליצור כוח שיילחם למען החינוך העברי. המורים, שהגדירו בהמשך את מטרותיהם “לחנך דור בריא בגופו וברוחו, אוהב עבודה ואוהב עמו וארצו”, עמדו בחזית המאבק למען הנחלת השפה העברית לבני הארץ במסגרת “מלחמת השפות”. במהלך השנים, פעלה הסתדרות המורים בקביעת תוכניות לימודים, ביצירת מסגרות הכשרה והסמכה למורים, בארגון פעילויות לאומיות ערכיות ובהוצאת ספרים וחומרי למידה. ההסתדרות עמדה גם מאחורי הנחלתו של “חג הנטיעות” בט”ו בשבט, ואף מאחורי מפעל “כוס חלב לכל תלמיד” שביקש להיטיב עם בריאות הילדים. עם הקמת המדינה ומשרד החינוך, התמקדה הסתדרות המורים בפעילות למען זכויותיהם ומעמדם של המורים, פעילות שבה היא עוסקת במידה משתנה של הצלחה עד היום.

הוא היה בכיר תלמידיו של המהר”ל מפראג, וכיהן עשרות שנים ברבנות של ערים מרכזיות, בהן  פראג, וינה וקרקוב. ניסיונו לקיים משטר צדק בקהילות שאותן הנהיג ולחלק את נטל המיסים בצורה הגונה, יצר לו לא פעם אויבים שלא בחלו בניסיונות להבאיש את ריחו בעיני השלטון, להביא להדחתו ואף למותו. את סיפור מאסרו והצלתו בעקבות אחת מאותן עלילות, פרשׂ רבי יום טוב ליפמן הלר בספרו “מגילת איבה”. התלאות לא הפריעו לרבי יום טוב להקדיש את חייו ליצירה תורנית ענפה, בכל ענפי התורה: הש”ס, הפוסקים, פרשנות המקרא, פיוט, פילוסופיה ואף תיאור בניין המקדש לעתיד לבוא. גולת הכותרת של חיבוריו היא פירוש “תוספות יום טוב”, אחד מהפירושים הידועים והנלמדים ביותר על שישה סדרי משנה, הכולל בתוכו את תמצית הדיונים התלמודיים וההלכתיים על כל משנה ומשנה. בעת כהונתו כרבה של קרקוב, שבה גם נפטר ונקבר ביום ו’ באלול תי”ד (17.9.1654), התמודד עם המשבר שפקד את יהדות פולין לאחר גזירות ת”ח־ת”ט, והקדיש מאמץ עילאי להתרת עגונות שבעליהן נעלמו בימי הפרעות.

קרוב לחודש וחצי הפליגה האונייה בים התיכון. תשע מאות אנשי בית”ר מרחבי אירופה ששהו על סיפונה של “פאריטה”, אחת מאוניות המעפילים שארגנה התנועה הרבזיוניסטית במסגרת עליית “אף על פי”, היו אמורים להיפגש בלב ים עם ספינות קלות שיורידו אותם בחופי הארץ. כאשר בוששו הספינות להגיע, החלה האונייה לתור אחר אספקה ומזון. היא נדחתה מנמל אלכסדרטה שבסוריה, קיבלה תרומות מתיירים יהודיים אמריקאיים שראו את מצוקת אנשיה ברודוס, ונוסעיה התעמתו עם שלטונות הנמל הטורקיים באיזמיר. בסופו של דבר, השתלטו הנוסעים על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג בכל הכוח הישר אל חופי תל אביב, כשעל הספינה מונף הדגל הכחול לבן. בליל ז’ באלול תרצ”ט (22.8.1939) נתקעה האונייה על סרטון מול מלון ריץ’ שברחוב הירקון בתל אביב. רבבות מתושבי העיר נהרו לחוף כדי לקדם את פני העולים לאחר ההפלגה המתישה. הבריטים עצרו את המעפילים, אך שחררו אותם זמן קצר לאחר מכן, תוך שהם מורידים את מספרם ממכסת אישורי העלייה השנתיים (סרטיפיקטים) שחולקו ליהודים באותה שנה.