עשרות שנים עמד שמעון פרס במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה במדינת ישראל. הוא נולד כשמעון פרסקי בפולין, גדל בתל אביב ובכפר הנוער בן שמן, ועִברת את שמו ל”פרס” בעקבות התרשמותו מהעוף המרשים בשעת טיול בנגב בשנות הארבעים. מגיל צעיר עסק פרס בנושאים פוליטיים ושימש כעוזרו המסור של בן גוריון קרוב לשנות דור. בתפקידיו השונים בראשות משרד הביטחון, הוביל פרס את הברית האסטרטגית עם צרפת, סייע להקמת התעשיות הביטחוניות ונחשב כאביה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. פרס, שר וחבר כנסת, שימש כשר הביטחון בשנות השבעים והיה שותף להכרעות שאפשרו את מבצע יונתן ואת הקמת היישובים הראשונים בשומרון. בשנת 1977 הפך פרס למנהיג מחנה השמאל הישראלי, ושימש כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר וכממלא מקומו של יצחק רבין לאחר הירצחו. בתקופה זו, זכה פרס ליוקרה בינלאומית רבה, אך גם לביקורת ציבורית נוקבת בעיקר בשל אמונתו בחזון “המזרח התיכון החדש” ובהסכמי אוסלו שאותם יזם. בסוף ימיו, כיהן פרס כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 – 2014, ונפטר ביום כ”ה באלול תשע”ו (28.9.2016).

קיץ 1969, מלחמת ההתשה בעיצומה. במטכ”ל גובשה תוכנית נועזת: “מבצע רביב”. היעד – הנחתת כוח פשיטה ישראלי משוריין במערב מפרץ סואץ, והשמדת מתקנים ובסיסים מצריים. כהכנה למבצע, חיבלו אנשי שייטת 13 בספינות מצריות שעגנו באזור והיו עלולות לשבש את המבצע. הספינות אכן הוטבעו, אך בשל תקלה, שלושה מלוחמי השייטת נהרגו. יומיים לאחר מכן, בליל כ”ה באלול תשכ”ט (9.9.1969) הנחיתו נַחָתוֹת של חיל הים כעשרה כלי רכב משוריינים שנלקחו שלל בששת הימים, ונצבעו בצבעי הצבא המצרי בחוף המצרי. במשך קרוב לעשר שעות נע הכוח במה שנודע בשם “הפשיטה המשוריינת” לאורך שבעים ק”מ בחוף המצרי, תוך שהוא משמיד בסיסים, עמדות משמר, מתקני נ”מ ותשתית, והורג כמאה חיילים מצריים, ביניהם קצינים בכירים. המצרים ההמומים לא הצליחו להבין מה מתרחש, וניסיונות המגננה שלהם נהדפו גם בסיוע חיל האוויר (שאחד ממטוסיו נפגע וטייסו נהרג במהלך הקרבות). בסיום המבצע, שבו כל הלוחמים לבסיסם, ללא נפגעים מקרב הכוח. לאחר המבצע, הודחה צמרת הצבא המצרי, ואילו נשיא מצרים, נאצר, לקה בהתקף לב.

 

“הדוד יהושע” מרגולין נולד בבלרוס (1877), ומגיל צעיר שאף להחיות את החיבור לטבע, לחי ולצומח בקרב הדור הצעיר. בפעילותו כמורה וכמנהל במוסדות חינוך יהודיים ברוסיה, ובעיקר בתפקידו כמורה לטבע בבית הספר “מקווה ישראל”, פיתח את שיטת הלמידה מחוץ לכותלי הכיתה. ביחד עם תלמידיו, טייל בשדות ובכרמים, ושם הדגים והמחיש את החומר הנלמד. הרבה לכתוב על הקשר בין תורת ישראל לטבע. בהתמדה ובהדרגה אסף ממצאים בוטניים וזואולוגיים, ולימים הם היוו את הבסיס לגן הבוטני ולמוזיאון הטבע המרשים של אוניברסיטת תל אביב. מרגולין, שהיה ערירי, ניסה לחבב את הטבע על ילדי ישראל באמצעות שירים וסיפורים. נקבר בכ”ו באלול תש”ז (10.9.1947) על אחת מגבעות עמק יזרעאל, שם נוסד סמינר “אורנים” להכשרת מורים לתנועה הקיבוצית, סמינר שעל הקמתו עמל שנים רבות. את כספו ביקש להוריש להכשרת מורים מבני העדה התימנית, שהייתה לדעתו “אחת הפנינות היקרות בכתר של האומה הישראלית”. על מצבתו נכתב לבקשתו “את רעבוני וצמאוני לאדמת הארץ לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים”.

התוכנית נראתה כבנויה לתלפיות. ברית סודית נכרתה בין מנהיגיה של מדינת ישראל לנוצרים בלבנון . ברית זו אמורה הייתה לאפשר את השתלטותם של הנוצרים על מוסד הנשיאות וכריתת ברית שלום עתידית עם ישראל, שתדחק מלבנון את הסורים ואת הפלשתינים. כוחות צה”ל שהגיעו לביירות  לאחר ימי לחימה קשים, כחלק ממבצע של”ג, שנוהל כנגד ארגוני הטרור הפלשתינאים, יצרו את התנאים הנוחים לבחירתו של מנהיג הנוצרים בשיר ג’ומאייל כנשיא, והתוכנית נראתה כעומדת להתגשם. מכונית התופת שפוצץ המודיעין הסורי שגרמה למותו של ג’ומאייל ועשרות מתומכיו ביום כ”ו באלול תשמ”ב (14.9.1982) שיבשה הכול. בכאוס שנוצר, נכנסו הכוחות הנוצריים בחסות צה”ל לביירות וביצעו טבח בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה. ישראל, שהואשמה באחריות לטבח אף על פי שחייליה, כמובן, לא היו מעורבים בו ישירות, החלה לסגת בהדרגה מלבנון, והמדינה שבה ושקעה לתוהו ובוהו, שהחיש את יציאת צה”ל  מהמדינה, ואפשר את עליית החיזבאללה. בעקבות האירועים, התפתחה מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית מסביב לשאלות – מה היו מטרות המלחמה האמיתיות, והאם נבחרי הציבור אכן ידעו עליהם במועד.

מאז ימי יוון העתיקה נועדו משחקי האולמפיאדה  לסמל שלום, אחוות עמים והפסקה בין המלחמות. הכל השתנה במינכן, בכ”ו באלול תשל”ב, (5.9.1972), היום לפני ארבעים ושש שנה. חולייה של אנשי ארגון הטרור הפלשתינאי “ספטמבר השחור”, החליטה להפוך את הכפר האולימפי לזירת טבח. אנשיה פרצו למגורי המשלחת האולימפית הישראלית, רצחו חלק מאנשיה ולקחו את השאר בכני ערובה. מבצע חילוץ כושל וחובבני שנערך יממה לאחר מכן בידי המשטרה הגרמנית הסתיים בטרגדיה. י”א  ספורטאים ישראלים נרצחו. המחבלים שלא נפגעו נשבו בידי הגרמנים ושוחררו בעקבות איומי  טרוריסטים זמן קצר לאחר מכן. לאחר טקס התייחדות קצר המשיכה האולמפיאדה כסדרה.  אבל ממשלת ישראל לא שכחה. לוחמי המוסד יצאו בעקבות מתכנני הרצח ולאחר שנים של מעקבים ומרדפים חיסלו כמעט את כל המעורבים בו.

זכריה גלוסקא נולד בתימן. בן חמש עשרה עלה עם משפחתו בשנת 1909 לשכונת שבזי, שהפכה לימים לחלק מתל אביב. גלוסקא, שהתייתם בגיל צעיר, עבד לפרנסת משפחתו בבניין ובחקלאות, ובמקביל החל לעסוק בפעילות ציבורית למען יהדות תימן. בפעילותו בהסתדרות הכללית, באסיפת הנבחרים של היישוב היהודי, בקונגרסים הציוניים ובכנסת הראשונה שאליה נבחר מטעם “התאחדות התימנים”, פעל למען עלייתם של בני העדה לארץ ולהסדרת קליטתם והתיישבותם. בעקבות סדרת פגישות שערך עם הנציב העליון הבריטי, התאפשר גם לזקנים בני שבעים ומעלה מתימן לעלות לארץ, למרות התנגדות הבריטים לעלייה בגיל זה. זאת, בזכות טיעוניו של גלוסקא בדבר הבריאות האיתנה המקובלת בקרב זקני תימן. פעילות אחרת של גלוסקא הביאה לאישור העלאת יתומים מתימן, אשר הצילה יתומים רבים מאִסלום בכוח, כפי שדרש השלטון בתימן. לאחר הקמת המדינה, עסק גלוסקא במאבק נגד האפליה שבה נתקלו העולים, ולא נרתע גם מול ביקורת נוקבת עליו מצד הממסד. בכ”ז באלול תש”ך (19.9.1960), נפטר גלוסקא בשעה ששהה בצפון אמריקה לצורך גיוס תרומות למען קליטת יהודי תימן בארץ.

הרב שלום רוקח, “השר שלום” או ה”דער ערטשער רב” (הרב הראשון) בפי חסידי בלז, נולד בשנת 1871 למשפחת רבנים מיוחסת. לאחר נשואיו החל להתעניין בחשאי בחסידות, ולפי המסורת ה”בלזאית” הסתייע ברעייתו כדי לחמוק מבעד לחלון ביתו מדי ערב במגמה ללמוד ולהתחבר למנהיגי החסידות – החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז’נסק – מבלי שמשפחתו ומשפחת רעייתו ה”מתנגדים” ימנעו זאת. את חצרו הקים בעיירה בלז, שם גם מונה לרב העיר. בבלז נאלץ להתמודד לא פעם עם הצקות השלטונות, אך הדבר לא מנע ממנו להקים חסידות מפוארת. במרכזה, עמד בית כנסת שהיה אחד היפים והגדולים בזמנו, והוא היווה השראה למרכז העצום של חסידות בלז היום, השוכן בצפון ירושלים (בקירותיו משוקעות אבנים מבית הכנסת בבלז שבגליציה). נודע כפוסק חשוב, גדול מנהיגי החסידות בגליציה ואף מחוצה לה, ומייסד שושלת בלז. הותיר אחריו תובנות ורעיונות לעבודת האדם ולקירוב הגאולה באמצעות ספרי הלכות ודרשות שרשמו תלמידיו. היה מהאדמו”רים שהדגישו את חשיבות הניגון והשמחה, וניגוניו מושרים עד היום בחסידות. נפטר בכ”ה באלול תרט”ו (8.9.1855)

הוא התקבל מתוך מחלוקת אדירה בעם, והופר בידי הפלשתינים פעמים רבות, כמעט מהרגע הראשון. אולם, למרות הכול, החזיק “הסכם אוסלו” מעמד – פחות או יותר – קרוב לשש שנים. בקיץ תש”ס הפך ההסכם למלחמה. על רקע סירובם של הפלשתינים לקבל את הצעות השלום המופלגות מאוד שהוצעו להם בוועידת קמפ דיוויד, וכנראה גם מתוך תפיסתם של מנהיגי המחבלים כי גל טרור ומהומות יביא לכניעתה של ישראל לדרישותיהם בתחומים נוספים (כפי שלפי הבנתם קרה זמן קצר לפני כן בלבנון), כך החלה בערב ראש השנה תשס”א (29.9.2000) אינתיפאדת “אל אקצא”, גל הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל מעודה. פקד יוסי טבג’ה,   שנפל  בעת  סיור המשותף  עם “עמיתים” פלשתינאים בקלקיליה, ולוחם פלחה”ן גבעתי  דוד בירי שנפל  בעת ליווי שיירה לישוב נצרים., היו הנופלים הראשונים במערכה ומהומות דמים שהתלקחו בירושלים כביכול על רקע ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, היו האות לפתיחת התקופה הקשה. מהומות בשטחי יש”ע וגם בקרב ערביי ישראל, וגל טרור איום שהביא לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים שטפו את הארץ במשך קרוב לארבע שנים, עד שדעכו בעקבות מבצע חומת מגן ופעילות נחושה של צה”ל למיגור הטרור.

בכ”ט באלול תש”ב (11.9.1942) הובל הרב הלל צייטלין אל כיכר השילוחים שבגטו ורשה. לאחר שהטמין באדמה את כתביו האחרונים (שלא נמצאו עד היום, ובהם גם תרגום הזוהר לעברית), יצא הרב בן השבעים ואחת אל המרצחים הנאציים, כשהוא לבוש בטלית ואומר את הווידוי. פרשת חייו הסוערת של צייטלין החלה שבעים ואחת שנה קודם לכן בבית חב”די בבילורוסיה. בצעירותו, נחשף צייטלין לספרות הפילוסופיה והדתות העולמית, הפך לעיתונאי ומחבר מסות רעיוניות שהיכו גלים בקרב יהדות פולין, ולפעיל התנועה הציונית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שב צייטלין והתחבר לדת ולתורת החסידות, וביקש דרכים לקִרבה אל האלוקים בעידן המודרני. קשר מיוחד נרקם בינו לבין תלמידיו שעזבו את הדרך הדתית, ובהם יצחק שדה ויוסף חיים ברנר. במאמרים ובספרים הרבים שפרסם, ביקש לחדש את רוחה של תנועת החסידות ולשוב אל ימי הנבואה, וחיבר מאות תפילות מרגשות המבוססות על תורת הנסתר. גם עשרות שנים לאחר מותו יוצאים לאור עוד ועוד כתבים מפרי עטו, ותיכון דתי מרכזי בתל אביב קרוי על שמו. שנה טובה!

ניצולי המחנות שפשפו את עיניהם בתדהמה. בין כוחות בעלות הברית ששחררו אותם מהשעבוד הנאצי, הם ראו לפתע חיילים עם תג יחידה ייחודי. מגן דוד על רקע צהוב, אותו צבע שסימן את השעבוד וההשמדה, וצמודים אליו צבעי התקומה- הכחול הלבן.

נושאיו הגאים של התג היו חיילי “החטיבה היהודית הלוחמת”- “הבריגדה היהודית”, חטיבת חיל רגלים שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושעל הקמתה הוכרז בכט אלול, ערב ראש השנה תש”ה (17.9.1944). ביחידה פעלו אלפי מתנדבים יהודים מארץ ישראל שלחמו בנאצים כבר כמה שנים, וכעת, רגע לפני סיום המלחמה, אוחדו ליחידה צבאית אחת. סמלה של היחידה על צבעיו הייחודיים סימן את הכרת  הבריטים בסבלם של היהודים בשואה, ובמידת מה גם בחלומם לעצמאות.  שלושים חללים הותירה אחריה הבריגדה בנתיב הקרבות שלה באירופה בימים האחרונים של המלחמה, אולם עיקר פעילותה   הייתה בימים שאחרי תום הקרבות. אנשיה סייעו לניצולי השואה, היו ממארגני  תנועת “הבריחה” ו”ההעפלה”, ותרמו מנסיונם הקרבי להקמתו של צה”ל, שנים ספורות לאחר מכן.