ארבעים שנה כיהן הרב קלמן כהנא כרב הקיבוץ חפץ חיים. האברך הצעיר יצא מגליציה, למד בישיבות גרמניה במקביל להשגת דוקטורט מאוניברסיטת הילדברג, פעל נמרצות בארגון הנוער הדתי במדינה, עמד בקשר קבוע עם גדולי הדור (במיוחד עם החזון איש), ובהנחייתם התווה את דרכם של החקלאים הדתיים בקיום המצוות התלויות בארץ. עיסוקו החלוצי של הרב כהנא בתחום זה, כמו גם עיסוקו בתחום הנגשת ההלכה בכלל לדור הצעיר, לא הפריעו לו להיות ממנהיגיה של תנועת פועלי אגודת ישראל, לייצג ערכים של שילוב תורה, עבודה ומדע, להיות מחותמיה של מגילת העצמאות ולכהן כחבר כנסת במשך קרוב לשלושה עשורים. במסגרת עבודתו הפוליטית, היה הרב כהנא בין חברי ועדת פרומקין שפעלה להסדרת נושא החינוך בקרב העולים בשנות החמישים, ומתומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. את שנותיו האחרונות הקדיש הרב קלמן לעיסוק מעמיק בהלכות המצוות התלויות בארץ, במסגרת בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות החקלאית שבראשו עמד. הוא כתב עשרות ספרים ומאמרים בנושא. הרב קלמן נפטר בירושלים בי”א באלול תשנ”א (20.8.1991)

דרכה של החסידות העממית נראתה כבר כסלולה. המודל שסללו תלמידיו של הבעל שם טוב היה ברור: עממיות, שמחה, צדיק המהווה אוזן קשבת להמונים בגשמיות וברוחניות. בחצרו של החוזה מלובלין החלו מנשבות רוחות שביקשו דרך שונה. “היהודי הקדוש” מפשסיחא, ובעיקר תלמידו, הרב שמחה בונים, (יליד 1767) שנפטר בי”ב באלול תקפ”ז (12.8.1827) דרשו התמודדות רוחנית שתאתגר את האדם ותדרוש ממנו עמל ויגיעה ולא רק שמחה ונחמה. ר’ שמחה, בעל השכלה כללית רחבה ורוקח במקצועו הראשון, חינך את תלמידיו לדרישת אמת בלתי מתפשרת, ללמדנות, להתעמקות בספרי היסוד של האמונה היהודית ולעבודה מפרכת באיזון כוחות הנפש. מערערים רבים קמו על שיטת פשיסחא, וברגע האחרון לפני שנודו אנשיה מקהל החסידות, הסתיים “בחתונה הגדולה באוסטילה” ויכוח המוני בין אדמו”רי החסידות במתן לגיטימיות לדרך החדשה. ספריו של ר’ שמחה הכהן, “קול שמחה” ו”קול מבשר”, דמותו הייחודית, מפעלה הרוחני של רעייתו, רבקה, שעסקה בבחינת תלמידיו, והמשלים הרבים שהותיר אחריו היוו בסיס לשתיים מהתנועות החסידיות המפוארות שצמחו מקרב תלמידיו – קוצק וגור.

מאה ספרים, מאתיים פיוטים, חמישים שנות הנהגה. רבי יוסף חיים, שנולד בבגדד בשנת 1835 ונודע בכינויו “הבן איש חי”, נחשב לגדול מנהיגיה של יהדות עיראק בעת החדשה. הוא נולד למשפחת רבנים ידועה, ולאחר פטירת אביו, בהיותו בן עשרים וארבע, החל להנהיג את קהילת בגדד. ה”בן איש חי” נודע בדרשותיו המרתקות, שאותן נשא מדי שבת בשבתו בפני אלפי (ולעיתים יותר מכך) מאזינים. בדרשותיו ובספריו, הרבה לשלב עניני הלכה ואגדה, ודאג להנגשתם לכלל חלקי האוכלוסייה. ה”בן איש חי” (שחיבב מאוד את דמותו התנ”כית של בניהו בן יהוידע, שר הצבא של שלמה, וקרא לספריו בשמות כינוייו השונים של בניהו) אהב את ארץ ישראל, ובעת ביקורו בקבר רבי שמעון בר יוחאי, חיבר את הפיוט הידוע “ואמרתם כה לחי”. רבי יוסף סירב לקבל שכר מהקהילה עבור רבנותו, ועסק במסחר יחד עם אחיו. בי”ג אלול תרס”ט (30.8.1909) בשעה שעלה להתפלל על קברו של יחזקאל הנביא בצפון עיראק, נפטר ה”בן איש חי”, ומאה אלף איש ליוו אותו למנוחות בבגדד.

השיירה הקטנה של אנשי האו”ם שנסעה ברחובות שכונת טלביה הירושלמית בבוקר י”ג באלול תש”ח (17.9.1948) נעצרה לפתע, בשעה שג’יפ צבאי חסם את מסלולה. בשיירה נסע הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ראש משקיפי האו”ם בארץ. ברנדוט, שמחד נודע (בעיקר בזכות פרסומיו העצמיים) כמציל יהודים בשלהי השואה מטעם הצלב האדום, ומאידך נודע לימים כמי שהיה בעל נטיות אנטישמיות מובהקות ואולי אף שימש כסוכן נאצי, גילה בתפקידו כמתווך מטעם האו”ם נטייה פרו־ערבית ברורה. בהצעותיו, זמם לגזול מישראל את כל הישגיה הצבאיים, להשיב לשטח המדינה הצעירה את כל הפליטים הערביים (אותם השווה לניצולי השואה), ואף להעביר את ירושלים כולה לריבונות ערבית. ממשלת ישראל התנגדה להצעותיו, ואילו אנשי הלח”י החליטו לחסלו. מהג’יפ ירדו שלושה מאנשי המחתרת ובראשם יהושע כהן, מפקד הלח”י בירושלים. הם ניגשו אל השיירה, ירו בברנדוט ובעוזרו הצרפתי ונמלטו מהמקום. המדינה הצעירה סערה. מעצרים המוניים בוצעו בקרב אנשי הלח”י והאצ”ל, וישראל הרשמית הביעה, לפחות כלפי חוץ, את צערה. בפועל, המשך ההישגים הצבאיים של צה”ל במלחמה הביאו לגניזת תוכניותיו הבעייתיות של הרוזן.

שלוש משפחות מהיישובים הוותיקים יותר בבנימין שעלו להתיישב בפסגות שממזרח לציר שישים ביום י”ד באלול תשמ”ד (10.9.1984) היו ההתחלה. מסע הפרסום של “הזריחה בעלי”, הסמוכה לשילה, עירו של הכהן הגדול, הביא ליישוב רבים נוספים – דתיים וחילוניים, עולים וותיקים. הראשונה והגדולה במכינות הקדם צבאיות בישראל, מכינת “בני דוד” שהוקמה ביישוב חמש שנים לאחר ייסודו, קיבעה את מקומה של עלי בתודעה הישראלית. רבים מבוגרי המכינה התיישבו בתשע השכונות של היישוב, המשתרעות על היקף כולל של אלפיים דונם ומשקיפות על נופיה המרהיבים של ארץ בנימין. קשיים לא מעטים ידע היישוב. ברחובותיו ובמעיינותיו מונצחים בניו שנפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור, וביניהם כמה שנודעו כגיבורי האומה. גם קשיים משפטיים ומזג האוויר הקפוא בפסגות לא מנעו את התעצמותה של עלי והפיכתה ליישוב המונה למעלה מאלף משפחות. רבים מבני היישוב משרתים בזרועות הביטחון ובשירות הציבורי בתפקידים בכירים, אחרים עוסקים בחקלאות, בתעשייה, בחינוך במסחר ובמקצועות חופשיים. בקרוואנים שעל פסגות ההרים בונים זוגות צעירים בית חדש. ציר הכניסה ליישוב הנקרא בשם “יד באלול” מזכיר את העבר, ומבטיח את העתיד.

 

“מדוע קיבלנו חוק נישואין וגירושין?” כתב ראש הממשלה דוד בן גוריון (שבעצמו התחתן בנישואים אזרחיים…) לאחר שביום ט”ו באלול תשי”ג (26.8.1953) עבר בכנסת חוק שיפוט בתי דין רבניים, המחייב את אזרחי ישראל מכל הדתות להתחתן (וחלילה להתגרש) במסגרת דתית. “האם כי אנו חושבים שרק בארמית ניתן לתת גט? קיבלנו חוק זה כדי לא להביא לקרע בעם ישראל. שיהודי דתי לא יוכל להתחתן עם בתו של יהודי לא דתי. קיבלנו זאת באהבה. לא עשינו זאת  כטובה לדתיים, אלא עשינו מה שמוטל עלינו כמנהיגי העם היהודי”. יש היסטוריונים הטוענים כי בסופו של דבר המניעים כן היו פוליטיים, אבל בשורה התחתונה, החוק (שמקורו בהסכם הסטטוס קוו ובנוהג שהיה מקובל בארץ עוד מימי הטורקים) נשאר בתוקפו עד היום. וזאת, למרות ניסיונות חוזרים ושונים מצד גופים פוליטיים ומשפטיים לכרסם בו ולקעקעו. למרות הפגיעה המסוימת בחופש מדת, ולמרות הביקורת הרבה (המוצדקת והלא מוצדקת) על מוסדות הרבנות, מרבית הציבור ממשיך לרצות לבוא בברית הנישואים כדת משה וישראל. מזל טוב.

הוא שרד את הגטאות, את המחנות ואת צעדות המוות. הבריח מידע למחתרת, ולחם בשורות הפרטיזנים. אולם, את מאבקו הגדול בנאציזם החל שמעון ויזנטל דווקא עם סיום המלחמה. ויזנטל זיהה זמן קצר לאחר תום הקרבות, כי השלטונות האמריקאיים  והאירופאיים אינם ששים להעמיד לדין נאצים שנותרו בחיים, ואף מעוניינים לשלב אותם במערכות השלטון והכלכלה, תוך ניצול ניסיונם הארגוני והצבאי. ויזנטל החל בעבודת נמלים של איסוף מסמכים ועדויות על מאות פושעי מלחמה נאציים, הגיש דרישות לחקירה משטרתית, הפעיל את דעת הקהל ברחבי העולם ואילץ את השלטונות ללכוד ולהעניש למעלה מאלף פושעי מלחמה. בין השאר, סייע ויזנטל בהעמדתם לדין של מפקדי מחנות טרבלינקה וסוביבור, ושל רוצחיה של אנה פרנק. הוא אף סייע באיסוף החומר שהביא לבסוף ללכידתו של אדולף אייכמן. בהשפעתו, נחקקו ברחבי העולם חוקים שמנעו התיישנות על פשעי הנאצים. במהלך השנים, זכו ויזנטל ופעולותיו לשם עולמי, ו”מרכז ויזנטל” שהוקם בלוס אנג’לס מהווה עד היום מרכז עולמי למחקר ולתיעוד פשעי הנאצים ולמאבק באנטישמיות. ויזנטל, שבני משפחתו עלו ברובם לארץ, נפטר בט”ז באלול תשס”ה (20.9.2005) ונקבר בהרצליה.