“בהר ציון תהיה פליטה” אמר החפץ חיים לתלמיד הצעיר, שנודע כבר בראשית המאה העשרים בכישוריו החינוכיים והארגוניים. “בהר ציון תהיה פליטה”, הדהדו הדברים בראשו של הרב שלמה יוסף כהנמן (יליד 1888) בשעה שהקים ישיבה אחר ישיבה בליטא שבין שתי מלחמות עולם, וכיהן כציר בבית הנבחרים של המדינה. המילים הפכו לברורות הרבה יותר בשנות השואה.  בדרך לא דרך הגיע הרב כהנמן לארץ. אשתו, ילדיו, תלמידיו וישיבתו נותרו בליטא הבוערת. מתוך ההפכה הוא החליט לקום מחדש. על גבעה שאותה רכש במושבה בני ברק, נוסדה מחדש ישיבת פוניבז’ שחרבה בניכר. על קיר הכניסה נחקק הפסוק שעליו חזר החפץ חיים. בתקופה של שיא החילון והידלדלות עולם התורה, חלם הרב כהמן על התחיה הגדולה בהר ציון. בניגוד לרבים מעמיתיו, ראה בעין יפה את הציונות, ובהתאם למורשתו מניפה עד היום הישיבה – הנחשבת כאחד מסמלי העולם החרדי – את הדגל הכחול לבן ביום העצמאות. מסירות הנפש לארגון ולגיוס המשאבים להקמת מוסדות התורה ולהקמת מוסדות חסד וחינוך לקליטת ניצולי השואה נמשכו עד פטירתו בכ’ באלול תשכ”ט  (3.9.1969)

ההצעה הגרמנית הייתה ברורה. דב לופטין, ראש היודנראט המקומי בעיירה הקטנה לחווא שבמזרח פולין נדרש להכין את תושבי הגטו לגירוש, שלשני הצדדים הייתה ברורה משמעותו לאור הבורות שהוכנו בפאתי העיר. בתמורה, הבטיחו הגרמנים כי יערבו לחייו ולחיי משפחתו. לופטין, שבחודשים שעברו מאז הכיבוש הגרמני עשה הכול כדי להקל על חיי היהודים מפני גזירות הגרמנים המתחדשות בכל יום, השיב במהירות “או שנחיה כולם או שנמות כולם”. הוא הזעיק את חברי המחתרת שהקימה תנועת בית”ר בגטו, ובהנהגתם קיבלו תושבי הגטו את הכוחות הגרמניים ואת עוזריהם בגרזנים, בבקבוקי תבערה ואף בהסתערות בידיים חשופות. המרד בלחווא, מרד הגטאות הראשון בהיסטוריה, פרץ בכ”א באלול תש”ב (2.9.1942), וכלל הצתה המונית של בתי הגטו בידי היהודים בראשות לופטין, כדי להקשות על הגרמנים. מאות יהודים נרצחו מיד, אך עשרים גרמנים ואוקראינים נהרגו בידי המורדים. כאלף יהודים הצליחו לברוח ליערות, וכעשירית מהם שרדו את המלחמה. לופטין הקים מקרב הבורחים יחידת פרטיזנים שפעלה נגד הגרמנים. הוא עצמו נהרג בקרב סמוך לסיום המלחמה.

הדרך הייתה קשה. המוסדות הציוניים לא התלהבו מאפשרות הקמתו של יישוב חקלאי על ידי בני הציונות הדתית. בשלב מסוים עלו אנשי “הפועל המזרחי” על הקרקע בעמק יזרעאל, גם ללא אישור הגורמים המוסמכים. ארבע שנים נמשך המאבק שבו היו מעורבים גורמים בארץ ובחו”ל, ואף נדרשה מעורבותו של הרב קוק, שקרא לתמוך במתיישבים שהם “נוצרי תורה ושומרי אמונים”, עד שאושרה הקמתו של היישוב סמוך לגבעות שיח אבריק. בכ”ב באלול תרפ”ז (20.8.1927) עלו אחד עשר המתיישבים הראשונים לאדמותיו של מושב שדה יעקב, הראשון מבין מושבי הפועל המזרחי. חיי תורה ועבודה עשירים נוצרו במושב שנקרא על שמו של הרב יעקב ריינס, מייסד המזרחי. היער הסמוך והנאה נקרא בשם יער שח”ל, על שם משה חיים לנדוי, ממייסדי הפועל המזרחי. למושב הצטרפו במשך השנים עולים ומתיישבים רבים. כרמי זיתים, רפתות, מוסדות חינוך מגוונים, מפעלי תיירות, בית כנסת העומד על תילו כבר קרוב לשמונים שנה ויחסי שכנות טובים עם היישובים הסמוכים מלווים את שדה יעקב עד ימינו.

חודשיים ימים שהו תלמידי ישראל בביתם. נחמד לחזור לבית הספר, אבל דומה שלא רבים בכו מאושר עם השיבה לכיתות. אבל לפעמים חזרה אל הבית נראית לגמרי אחרת.

תשע עשרה שנים חיכו גולי גוש עציון שנאלצו לעזוב את ביתם במלחמת העצמאות עד שיכלו לשוב לביתם. שנה אחר  הביטו מרחוק אל עבר האלון הבודד שנותר מגוש הישובים  המפואר וחיכו.

מלחמת ששת הימים השיבה את עם ישראל אל הגוש., בכ”ב באלול תשכ”ז (27.9.1967) נוסד מחדש כפר עציון .המתיישבים שבו הביתה. בשיבה הזאת היו הרבה דמעות של אושר.

כפר עציון היה הראשון בשרשרת של ישובים   הפורחים כיום בהרי עציון. למעלה משתי רבבות של מתיישבים ממשיכים כיום את דרכם של אבות האומה שצעדו בהרי חברון ושל לוחמי תש”ח שנפלו בהגנה על הדרך לירושלים.

שבו בנים לגבולם.

ניו יורק, כ”ג באלול תשס”א (11.9.2001) . שום דבר לא רימז  על האסון  העתיד להתחולל באותו בוקר יום שלישי. בשעה תשע בבוקר התרסק המטוס הראשון  אל תוך מגדלי התאומים וזמן  קצר אחריו עשה זאת מטוס חטוף נוסף. קרוב לשלושת אלפים איש נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה שבמסגרתו הותקפו גם משרד ההגנה האמריקאי ויעדים נוספים.  העולם כולו נחשף לרצחנות של ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני.

המתקפה הסעירה את העולם. מלחמת חורמה הוכרזה על הטרור,  צבא ארצות הברית השתלט על אפגניסטן ועיראק בנסיון לדכא את הטרור במאורותיו, ואוסמה בן לאדן, מנהיג הרוצחים חוסל בפעולת קומנדו. אתרי הנצחה לזכר הקורבנות הוקמו ברחבי העולם (כולל ביערות ירושלים) והמסר העולה מהם ברור: אסור להיכנע לטרור. החרות, הצדק, השלום והאחווה  ינצחו ככלות הכל את כוחות הרוע.

והטוב בסוף ינצח.

מאז הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, הנחתה את כל ממשלות ישראל “דוקטרינת בגין”, לפיה מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי למנוע ממדינות ערב להשיג נשק גרעיני. לקראת שנת 2006 החלו בגופי המודיעין הישראליים לחשוד שמא בסוריה הולך ומוקם כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה ואיראן. פעולות מיוחדות וסודיות של יחידות מובחרות, שככל הנראה אספו ממצאים מהאזור, איששו את החשש. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה לא לתת למדינות “ציר הרשע” להשיג את הנשק האימתני. תמיכה אמריקאית שקטה הושגה, ולאחר עבודת מודיעין מדוקדקת פעלו בליל כ”ג באלול תשס”ז (6.9.2007) מטוסי חיל האוויר. שישה מטוסי קרב בסיוע פעילות ענפה של לוחמה אלקטרונית הגיעו אל הכור שבמזרח סוריה, השליכו עליו שמונה עשר טון של חומר נפץ והשמידו אותו כליל. ישראל לא הודתה בהפצצה והעדיפה לשמור על עמימות. רק עשור מאוחר יותר פרסם צה”ל את פרטי המבצע, וסרטונים המתעדים את השמדת הכור. השמדת הכור מנעה מהסורים (וגרוע מכך, מכוחות דאעש שהשתלטו על אזור הכור כמה שנים מאוחר יותר) את היכולת הגרעינית.

את הונו הרב צבר דוד וולפסון בשתי ידיו. הוא נולד בשנת 1856 בליטא, וגדל במשפחת רבנים. היגר לגרמניה, ושם הפך לסוחר חשוב שהיה מקורב כל ימיו לרעיון שיבת ציון. קריאה בספר “מדינת היהודים” של הרצל הותירה עליו רושם עצום. הוא נסע לווינה, והפך לעוזרו האישי של הרצל עד יום מותו. וולפסון היה זה שייסד את השבועון הציוני “העולם”, הקים את “הסתדרות ציוני גרמניה”, יזם את רעיון “השקל” הציוני, הגה את רעיון הדגל הכחול לבן שהתנוסס בקונגרס הציוני הראשון, וליווה את הרצל בכל מסעותיו ושליחויותיו ברחבי העולם. הונו וכישוריו הכלכליים של וולפסון אפשרו במידה רבה את פעילותה של התנועה הציונית בימיה הראשונים, ועמדו מאחורי הקמת “אוצר התיישבות היהודים” ובנק אפ”ק (לימים בנק לאומי). לאחר פטירת הרצל שימש וולפסון כנשיא התנועה הציונית עד שנת 1911. את הונו הותיר וולפסון לתנועה הציונית, ומכספו נבנה הבניין המרכזי באוניברסיטה העברית בהר הצופים. נפטר בכ”ד באלול תרע”ד (15.9.1914). עצמותיו ועצמות רעייתו הועלו לארץ לאחר קום המדינה. על שמו נקרא קיבוץ “ניר דוד” בעמק יזרעאל.

בשנת 1829 נולד בגרמניה לוי שטראוס. בהיותו בן שבע עשרה, חיפשו לוי ומשפחתו חיים טובים יותר מעבר לאוקיינוס, והיגרו לניו־יורק. בארצות הברית, הפך לוי לסוחר זריז ופיקח. הוא הבחין כי מחפשי הזהב שהגיעו בהמוניהם לקליפורניה בתקופת “הבהלה לזהב” במחצית המאה התשע עשרה, זקוקים למכנסיים חזקות ועמידות לצורך עבודתם. תוך זמן קצר החל שטראוס למכור לכורי הזהב מכנסיים שיוצרו מבד גס כחול, שבמקורם שימשו כמכנסי מלחים בעיר הנמל האיטלקית ג’נובה (ומכאן שמם – Jeans”) . פגישה בין שטראוס לבין חייט יהודי  שפעל באזור בשם יעקב דיוויס, הביאה להצעה להוספת מסמרי מתכת לכיסי המכנסיים, והפכה את המכנס לעמיד יותר ולנוח יותר. חברתLeavis’ ‘, שנוסדה בידי שטראוס ומשפחתו, שיווקה את מכנסי הג’ינס, והפכה לחברת הבגדים הגדולה בעולם, תואר שבו היא מחזיקה עד היום. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו מכנסי הג’ינס ממכנסי עבודה למוצר אופנתי פופולרי שנפוץ בכל רחבי העולם. נכון להיום, מחזיקה חברת ‘ליוויס’ בשבע מאות מפעלים בשישים מדינות, ומייצרת מאתיים דגמים שונים של מכנסי הג’ינס. נפטר בכ”ד אלול תרס”ב (26.9.1902)

“שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו…הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, ונעמיד במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו והיה מחננו טהור ומקודש”. דברי צוואתו של הרב בן ציון מאיר עוזיאל שנפטר בכ”ד באלול תשי”ג (4.9.1953) משקפים היטב את קורות חייו. מי שנולד בירושלים וחי בילדותו חיי עוני ומחסור, הפך כבר בצעירותו למנהיגם של יהודי יפו, ולאחר מכן לרבם של בני סלוניקי ותל אביב ול”ראשון לציון” – רבה של ארץ ישראל. במשך כל ימיו הקפיד הרב עוזיאל על החתירה לאחדות ולשלום, ופעל רבות למיזוג העדות ולאיחוד המנהגים. כציוני נלהב, התנה את רבנותו בסלוניקי בכך שיוּתר לו לפעול למען עליית הנוער לארץ ישראל, ושימש כנשיא תנועת המזרחי. הרב ייצג את היישוב היהודי בפני הטורקים והבריטים בימי בניין הבית הלאומי ומלחמות העולם. בכתביו הרבים עסק, בין השאר, בשאלת זכות השביתה, בדרכי ההתמודדות עם הטרור הערבי, במעמד האישה ובשאלות הגיור. הוא בחן כל סוגיה מתוך נאמנות להלכה, לצד רצון לקרב ולהקל. על שמו הוקם היישוב בית עוזיאל שבשפלה.

הוא השם הראשון העולה ליהודי דתי כאשר הוא מנסה להימנע מלשון הרע, הוא פוסק ההלכה החשוב ביותר בדורות האחרונים של יהודי אשכנז, הוא היה סופר פורה, צדיק , עניו, מנהיג היהדות החרדית בפולין, ניסה להתיישב בפתח תקוה, וקיבוץ בדרום קרוי על שמו.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע על שם ספרו “החפץ חיים”, העוסק באיסורי רכילות ולשון הרע, נפטר בכ”ד אלול תרצ”ג (15.9.1933), היום לפני שמונים וחמש שנה. כיהן  כראש ישיבת ראדין , היה מיוזמי החינוך התורני לבנות וכתב ספרי הלכה לכל חלקי הציבור היהודי בזמנו: מהמהגרים היהודים לאמריקה ועד החיילים בצבא הצאר, מדאגה לפועלים  שהלינו את שכרם ועד קריאה ללימוד נושא הקרבנות.  החפץ חיים לא הצטרף לתנועה הציונית אך יקד באהבת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. גם שמונה וחצי עשורים אחרי פטירתו כמעט בכל בית מדרש וישיבה בעולם לומדים את ספריו והוגים בדרשותיו. יהי זכרו ברוך.