מנהיגי הקהילות היהודיות בימי השואה נקלעו תכופות לדילמות טראגיות, המעוררות שאלות וחוסר הכרעה ברורה גם בראי ההיסטוריה. אחד הבולטים במנהיגי הקהילות היה יעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה. גנס (יליד 1903) שירת כקצין בצבא הליטאי וכפקיד ממשל. עם הכיבוש הגרמני מונה למנהל בית החולים היהודי, ובהמשך, למפקד המשטרה היהודית וראש היודנראט בוילנה. גנס הוביל קו תקיף של “עבודה למען החיים”, ועשה ככל שביכולתו כדי ליצור מקומות עבודה בגטו, שקיווה שיאפשרו הצלת יהודים. הוא התנגד בתוקף לפעילות המחתרת בגטו מחשש שמא מרידה תמיט חורבן מיידי על הגטו, וסיפק לגרמנים “מכסות” של יהודים להשמדה למרות הבעייתיות הנוראית מבחינה ערכית והלכתית. עם זאת, היו שראו בגנס כמי שעושה ככל שביכולתו להציל את מי שניתן, כמי שמוסר את עצמו למען הצלת היהודים תוך שהוא מסרב להצעות הצלה אישית עבורו, וכמי שפעל להעצמת חינוך ותרבות ציוניים בגטו הגווע כדי לבנות את שארית הפליטה כחיל חלוץ שיגיע לארץ ישראל. ביום י”ד באלול תש”ג (14.9.1943) נקרא גנס למשרדי הגסטאפו, ושם נורה ונרצח.

יצחק גולדברג נולד בליטא (1860), קיבל חינוך תורני, ועסק מגיל צעיר בהצלחה רבה במסחר. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, ותמך בכל כוחו בכל יוזמה כלכלית שעלתה על הפרק. גולדברג נתן את ההון הראשוני לייסוד הקרן הקיימת לישראל, כמו גם מאתיים דונם שקנה באזור חדרה. בהמשך חייו קנה שטחים רבים ברחבי הארץ, והעמיד אותם לרשות התנועה הציונית. כך באזור הכרמל, וכן ב”פרדס גולדברג”, שהשתרע על שטחו של פארק הירקון ומתחם הבורסה של היום ונחשב כאחד הפרדסים המובילים במקצועיותם, וכמקום שעודד בכל כוחו עבודה עברית. גולדברג סייע רבות לקניית אדמות הר הצופים לצורך הקמת האוניברסיטה העברית, למימון הקמתו של תיאטרון הבימה ולהקמת כתבי עת ועיתונים בארץ ובעולם לשם הפצת הרעיון הציוני, ביניהם עיתון הארץ בגלגולו הראשון. גולדברג, שכונה לעיתים “הנדיב הלא ידוע”, עסק גם ביוזמות תעשייתיות שונות כמו שותפות בהקמת חברת “כרמל מזרחי” ומיזמי בנייה שונים ברחבי הארץ. נפטר בט”ו באלול תרצ”ה (14.8.1935), ונקבר בתל אביב ליד בן הזקונים שלו בנימין, שנפל בהגנה על העיר במאורעות תרפ”ט.

הכתבה הקטנה שהתפרסמה בשולי עיתון הצופה ביום ט”ז באלול תש”ח (20.9.1948) נתפסה כזניחה למדי בין מבול הידיעות על קרבות מלחמת העצמאות. אך למפרע, הייתה זאת אחת הידיעות החשובות בתולדות קשרי דת ומדינה בכלל, והציונות הדתית בישראל בפרט. בכתבה דווח על כך שהרבנים הראשיים, הרב יצחק הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל, בהתייעצות עם הסופר ש”י עגנון והרבנים המרכזיים בארץ הכריזו על “התפילה לשלום המדינה” שחוברה על ידם, וביקשו שתיאמר בבתי הכנסת מדי שבת לאחר קריאת התורה. התפילה, שהורכבה מפסוקים שונים וכללה תפילות להצלחת המדינה “ראשיה, שריה ויועציה”, לשלום חיילי צה”ל, להגברת העלייה וקיבוץ הגלויות ולחזרה בתשובה מלאה של עם ישראל, כללה גם את הגדרתה של המדינה כ”ראשית צמיחת גאולתנו”, וזכתה ללחנים רבים ומרגשים. במהלך השנים, הפכה להיות אחד הסממנים המובהקים ל”בדיקת” מידת הזדהותם של חברי קהילות בתי הכנסת עם ערכי הציונות. על אף שהתפילה עמדה לא פעם במוקד מחלוקות, בעיקר בתקופות שבהן כיהנו ממשלות שרוב באי בתי הכנסת לא חפצו ביקרם ובהצלחתם, היא מקובלת כמעט בכל בתי הכנסת הדתיים הלאומיים.

הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים  (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נידונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.

המעיינות המפכים בעמק יזרעאל שחיכה לגאולה, ההדים הקדומים של מלחמות גדעון ושאול, ותחושת שליחות חלוצית. כל אלו המתינו לשבעים וארבעה אנשי “גדוד העבודה” בני העליות השנייה והשלישית, שנטו את אוהליהם ליד מעיין חרוד והקימו בי”ח באלול תרפ”א (21.9.1921) את קיבוץ עין חרוד. הקיבוץ היה הראשון ליישם את רעיון “הקבוצה הגדולה”, שבו נפתחה המסגרת הקיבוצית להמוני העם ולא רק לקבוצה אליטיסטית, והפך לאחד מסמליה של תנועת העבודה לדורותיה. בין שדותיו התפתחו בית החולים (שהפך לימים לבית חולים “העמק”), רפת גדולה ומפעלי  תעשייה. בקיבוץ צמחו מנהיגים, לוחמים ואומנים, וביניהם יצחק טבנקין, מאיר הר ציון ואברהם שלונסקי, ולוחמיו של אורד וינגייט עמלו בקרבתו על הקמת כוח מגן עברי. קשיים רבים ידע הקיבוץ: פעמיים פקד אותו פילוג קשה על רקע מחלוקות אידיאולוגיות שלמפרע נראו זניחות (בשנות העשרים ובשנות החמישים של המאה העשרים), ורבים מבניו נפלו במערכות ישראל. ביניהם, שלושת הדורות למשפחת שטורמן שנפלו בימי מאורעות תרצ”ח, במלחמת העצמאות ובמלחמת ההתשה. מרכז הנצחה ידוע הוקם לזכרם בשטח הקיבוץ.

הרב חיים בנבנישתי נולד בקושטא (1603) למשפחת רבנים. מגיל צעיר נחשב לפוסק חשוב ולאחד מחכמי דורו. היה מרבניה הבולטים של איזמיר, ובין ספרי ההלכה, השאלות והתשובות והדרוש הרבים שכתב נודע הספר “כנסת הגדולה” שבו ליקט פסקים ושאלות שונות סביב ספר “שולחן ערוך”.  איזמיר, שבה פעל רבי חיים, הייתה המקום שבו זכה משיח השקר, שבתאי צבי, לאהדה הגדולה ביותר. הרב בנבנישתי, יחד עם שאר רבני העיר, בתחילה היה ממתנגדיו החריפים של שבתאי צבי ואף קרא לחסלו בטרם ייגרם אסון לאומי. אולם, לאחר עימות ביניהם הפך לאחד מתומכיו ומחסידיו, ופעל לצידו של שבתאי צבי במשך תשעה חודשים, עד נפילת התנועה השבתאית בעקבות התאסלמותו של “המשיח”. לאחר נפילתו של שבתאי צבי, התחרט רבי חיים על תמיכתו, ויצא נגד השבתאים שהמשיכו לדבוק בתנועה. פוסקי הדור ועם ישראל הבינו את תשובתו של רבי חיים, ומעמדו ההלכתי והרוחני לא נפגע. ספריו, ובמיוחד ספר “כנסת הגדולה” המודפס עד היום על סדר “השולחן ערוך”, ממשיכים להיות מקור מרכזי וחשוב בפסיקה היהודית לדורותיה. נפטר בי”ט באלול התל”ג (31.8.1673).

רבי יהונתן אייבשיץ, מגדולי רבניה של יהדות אשכנז בעת החדשה, נולד (1694) בפולין ולמד בישיבותיה. התייתם בגיל צעיר, ואומץ על ידי תלמידי חכמים שעמדו במהירות על קנקנו כעילוי מבריק. במשך למעלה מחצי יובל שנים התגורר בפראג, היה מרבניה החשובים ביותר של העיר, ודרשותיו בהלכה ובאגדה הפכו לשם דבר בעולם היהודי. קשרים מיוחדים נרקמו בין רבי יהונתן לבכירי השלטון, האקדמיה והכנסייה בפראג. ההקנטות הדדיות שהוחלפו ביניהם והפכו לחלק מהפולקלור היהודי, לצד עיסוק משותף בפילוסופיה ובחוכמת העולם, נודעו ברבים. קשריו אלו סייעו רבות גם בביטול גזירות קשות שהושתו על היהודים. בהמשך, הפך רבי יהונתן לרבה של העיר מץ בצרפת, ובאחרית ימיו היה רבן של קהילות אה”ו שבגרמניה, ובראשן העיר המבורג. לאחר שחילק קמיעות על פי הקבלה לחלק מתושבי העיר, נחשד בשבתאות על ידי רבי יעקב עמדין, והמחלוקת ביניהם פילגה את רבני אירופה שנים ארוכות. ספריו של רבי יהונתן בהלכה (ובראשם “האורים והתומים” ו”הכרתי והפלתי”) ובאגדה (בעיקר דרשות “יערות הדבש”) זכו למקום של כבוד בארון הספרים היהודי. נפטר בכ”א באלול תקכ”ד (18.9.1764).

יהודה עמיחי, המשורר הישראלי המתורגם ביותר בעולם ומי שנחשב לגדול “משוררי דור המדינה”, נולד בגרמניה (1924) בשם לודוויג פפויפר. הוא גדל בחינוך דתי, אולם נטש אותו כאשר הצטרף לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולפלמ”ח בקרבות מלחמת העצמאות. זמן קצר לאחר סיומם של קרבות תש”ח החל עמיחי לפרסם את שיריו, שזכו מייד להתעניינות ולהצלחה ניכרת. הוא היה ירושלמי כל ימיו, ונחשב כאחד מגדולי המשוררים שתיארו את העיר על יופייה ועל מורכבותה. חוויות מלחמת העצמאות השפיעו מאוד על עמיחי, ובשיריו הוא הרבה להדגיש את הצורך, לדעתו, במעבר מה”אנחנו” המגויס של ימי הקמת המדינה, ל”אני” הפרטי והליברלי. עמיחי עסק בכתיבת סיפורים, תרגומים, מחזות ואלפי שירים שבהם תיאר את רוח האדם. שיריו הפכו לחלק מתוכניות הלימודים בארץ ובמדינות המערב, והוא זכה לפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם “פרס ישראל”. עמיחי החזיק בעמדות שמאל כל ימיו, ולא היסס להביע את דעותיו הפוליטיות שהיו לא פעם שנויות במחלוקת. אולם, הוא הוערך וכובד על ידי כל חלקי הציבור. נפטר בכ”ב באלול תש”ס (22.9.2000)

הרב מאיר יהודה גץ נולד (1924) בתוניסיה. מגיל צעיר רכש השכלה תורנית בכל מקצועות התורה, במקביל להשכלה כללית ולשליטה בשפות רבות. שימש כרב קהילה בתוניסיה במהלך ימי השואה, והוביל את קהילתו בימי הצרה. הצליח להימלט ממחנה כפייה גרמני, למד משפטים ועסק בפעילות ציונית ענפה ובארגון הגנה עצמית בקרב הצעירים היהודיים בתוניסיה. לאחר ששימש כמנהל מוסדות חינוך של עליית הנוער, הגיע לארץ והתיישב בכרם בן זמרה בגליל העליון, שם שימש עשרות שנים כרב היישוב, כמנהל בית הספר וכרכז הביטחון האזורי שעסק לא פעם במשימות חשאיות מעבר לגבול. לאחר שבנו, אבנר, נפל בקרב לשחרור ירושלים, עברו בני המשפחה לרובע היהודי המתחדש בעיר העתיקה, והרב גץ החל לשמש כרב הכותל והמקומות הקדושים. במשך שנות דור קבע הרב גץ את סדרי התפילה והשהות במקום, יזם את חפירת מנהרות הכותל (כולל ניסיון להיכנס למחילות שמתחת להר הבית, שנבלם בידי ממשלת ישראל), הקים מחדש את ישיבת המקובלים בית אל ועמד בראשה עד לפטירתו בכ”ג באלול תשנ”ה (18.9.1995).

קרוב לארבעה חודשים אחרי שחדלה האש בשדות הקטל באירופה, הגיעה לסיומה מלחמת העולם השנייה גם בחזית האוקיינוס השקט. בבוקר כ”ד באלול תש”ה (2.9.1945) עלו שר החוץ וראש מטה הצבא היפני לאוניית המלחמה האמריקאית “מיזור”, שעגנה במימי מפרץ טוקיו, וחתמו על הסכם כניעתה של יפן לצבא האמריקאי בראשות הגנרל מקארתור. טקסי כניעה דומים התרחשו במקביל בחזיתות השונות ברחבי אסיה והאוקיינוס השקט, ובהם נכנעו קצינים יפנים לכוחות בעלות הברית. היפנים, שהמשיכו להילחם גם לאחר כניעת גרמניה, הסכימו להיכנע רק לאחר שתי פצצות האטום שהטילו האמריקאים על הירושימה ועל נגסאקי, ולאחר שהצבא הרוסי הפר את ברית הניטרליות בין רוסיה ליפן וכבש שטחים בצפון סין מידי הצבא היפני. מעורבותו חסרת התקדים של הקיסר, שאף לראשונה בהיסטוריה היפנית שידר נאום כניעה לאומה, הכריעה את אחרוני קנאי המלחמה בצבא יפן. יפן נכנסה לשנים ארוכות של משטר כיבוש אמריקאי ששינה את פניה, ולאחריו ברית הדוקה עם המערב ונחישות פציפיסטית לא לאחוז יותר בדרך המלחמה. מלחמת העולם השנייה, על עשרות מיליוני הרוגיה, תמה.