אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב! / אָבֹא לְעֵת עֶרֶב – אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב! / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!”. קשים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, “אברהם הספרדי”, כפי שכינה את עצמו. הוא חי חיי עוני והיה תלוי במתנת ידם של נדיבים. בחייו, נדד ברחבי אירופה, והגיע  מטולדו בספרד שבה נולד, גם לאנגליה ולאיטליה. יחד עם זאת, היה אבן עזרא מגדולי אנשי האשכולות של העם היהודי. פירושיו לתורה ולנ”ך הפכו לאבני יסוד בלימוד התורה, ודורות עמלו ועמלים על הבנת רעיונותיו ופירושיו. בד בבד, היה אבן עזרא מתמטיקאי ובלשן מחונן, שכתב עשרות ספרים בתחומים אלו. אבן עזרא נודע בקשריו עם גדולי ישראל שבדורו, ובהם רבי יהודה הלוי, שעִמו היה מחותן. הוא אף עסק לא פעם בחידות ובפתגמים שנונים. שלוש מאות הפיוטים שחיבר, עוסקים בכל תחומי הקודש והחול. הנודעים שבהם, כמו “אגדלך אלוקי כל נשמה” ו”כי אשמרה שבת”, מושרים בבתי ישראל מדי שבת. ביום א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד (25.1.1164) נפטר אבן עזרא באחת מארצות נדודיו.

הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (אדר”ת) נולד בליטא בשנת 1853, ומגיל צעיר – אף על פי שסבל ממחלות ומעוני רב – נודע כגדול בתורה וכאיש אמת וחסד. שנים רבות כיהן ברבנות בעיירות ליטא, והעיד על עצמו כי משרת הרבנות הייתה “למורת רוחי, ובשביל עבודת הציבור המוטלת עלי”. בשנת 1905 נקרא על ידי הרב שמואל סלנט לכהן לצידו כרבה של ירושלים. בשנות פעילותו בעיר, הספיק לעסוק בענייני הלכה שונים ובהשכנת שלום בין הקבוצות השונות בעיר. ראה בעין יפה את ההתיישבות ההולכת ומתעצמת בארץ, ולאחר ביקור בראשון לציון כתב: “בחסד ד’ זכיתי לראות כי הגפן ייתן פריו, מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארצנו הקדושה לעבדה ולשמרה”. חתנו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת האדר”ת, כתב הרב קוק את הספר “אדר היקר”, המתאר את קורות חייו ואת מעלותיו של מחותנו, ובאמצעותם התמודד עם שאלות היסוד של העם היהודי ועם עולם התורה בזמנו. אחת מהישיבות הוותיקות של רשת ישיבות בני עקיבא, הממוקמת בעיר בת ים, נקראת ישיבת האדר”ת על שמו. נפטר בג’ באדר א’ תרס”ה (8.2.1905)

בעיצומם של ימי מלחמת העצמאות, בה’ באדר א’ תש”ח (15.2.1948), אירע מהפך בעיתונות העברית. כל עובדי העיתון “ידיעות אחרונות”, בראשותו של העורך – העיתונאי המיתולוגי ד”ר עזריאל קרליבך – פרשו מ”ידיעות” והקימו את “מעריב”. העיתון החדש, על פי מאמר המערכת הראשון, נועד להיות “עיתון של אנשים מכל שכבות העם – בעד אנשים מכל שכבות העם”. מייסדי העיתון הבטיחו: “כבעלי עיתון עממי אנו מתנגדים לכך, שמאורעות פרטיים משפחתיים יתפסו בעיתון שטח שגודלו – כגודל הכיס של בני המשפחה…על כן לא נקבל אלא מודעות משפחתיות אחידות”. במשך שנים הטיף העיתון לאחדות, וכבר בגיליון הראשון קראו העורכים “לצרף למאבק העם על שחרורו את כל בניו, על כל מפלגותיו, על כל שכבותיו – כי רק בדרך זו נזכה לגאולה”. במהלך קרבות תש”ח, ליוו כתבי העיתון, מתוך אהדה ואהבה, את מאבק היישוב לעצמאות. במשך קרוב לשלושה עשורים, התהדר “מעריב” (ובצדק) בתואר “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”, וקבע במידה רבה את סדר היום הציבורי, תוך שהוא נוקט בדרך כלל קו ממלכתי ולאומי. בשלהי המאה העשרים, ירד “מעריב” מגדולתו, ובשנת 2014 החל לצאת כשבועון וכאר מקוון

דורות של ילדים בישראל גדלו על קורותיה של חבורת הנערים שנקלעו לאי הבודד במהלך פינוי ילדים בריטיים לארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה. ב”אי הילדים” תיארה מירה לובה, שנולדה בשנת 1913 את הצלחתם של הילדים לגלות את הכוחות החיוביים הטמונים בהם וליצור חברת מופת (בכך הציגה לובה תפיסת עולם אופטימית הרבה יותר מזו של “בעל זבוב”, המתאר אירוע בדיוני דומה, ומסתיים בהשתלטות כוחות הרוע על הילדים העצמאיים). בספרה השני בעברית, שאותו כתבה יחד עם ימימה אבידר טשרנוביץ, “שני רעים יצאו לדרך”, תיארה לובה את חברותם האמיצה של ילד ניצול שואה וחברו ה”צבר”, הפועלים ביחד כדי לחלץ את האחות שנותרה בימי השואה במנזר באיטליה. היצירות של לובה זכו להצלחה רבה בארץ, כמו גם איוריה לספרי ילדים רבים. אולם, בראשית שנות החמישים החליטה לובה, ילידת גרמניה, לרדת בחזרה למולדתה. שם, הפכה לסופרת ילדים ידועה. בספריה שנכתבו בגרמנית, והשתדלה להימנע מהזכרת ההיבטים היהודיים, ואף מרמיזה לפשעי הנאצים. רבים מספריה תורגמו לעברית, אולם היא לא שבה ליצור בשפה זו.נפטרה  בה’ אדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)

הקרב על חיפה היה בעיצומו, ומנהיגי הערבים יצאו לסוריה וללבנון כדי להביא נשק ותחמושת  שיכריעו את המערכה. בבוקר ו’ באדר א’ תש”ח (17.3.1948) יצאה שיירה עמוסה שנים עשר טון נשק ותחמושת ובאלפי רובים וציוד מלחמתי רב, ממעבר הגבול בראש הנקרה אל הרבעים הערביים של חיפה. בעקבות דיווחי שירות המודיעין של ההגנה שעקב אחר השיירה, נפרסו כוחות פלמ”ח כדי למנוע ממנה להגיע ליעדה. ניסיון ראשון לעצור את השיירה באזור נהריה נכשל. הניסיון השני התבצע בכניסה לקריית מוצקין. לוחם פלמ”ח, רכוב על אופנוע, הסתנן לתוך רכבי השיירה, ואותת לאורבים כי הגיעה העת לתקוף. לוחמי חטיבת יפתח הסתערו הישר אל מול מקלעי השיירה. שניים מהם – אברהם אביגדרוב שנפצע אנושות וניצל, ועמנואל לנדאו שנהרג בקרב ובפיצוץ שאירע בעקבות המתקפה על השיירה – קיבלו לימים את עיטור “גיבור ישראל”. השיירה חוסלה. הקרב על חיפה הוכרע למעשה.

הממשק בין הרב לתלמידיו לא היה מובן מאליו. הרב חיים יעקב גולדוויכט, יליד 1925, הגיע מלב העולם החרדי. הוא למד בישיבות ירושלים והיה ממקורביו של החזון איש. בוגרי ישיבת כפר הרא”ה ביקשו לעצמם גדול תורה שיסייע בידיהם להקים ישיבה גבוהה ציונית. הם שמעו את שמעו, ואחרי התלבטויות רבות הקימו הרב ותלמידיו ישיבה בכרם דיבנה. ארבעים שנה עמד הרב גולדוויכט בראש הישיבה שהובילה את הקמת מפעל ישיבות ההסדר. לאלפי תלמידיו הנחיל אהבת תורה ויכולת העמקה ועיון בלימוד. ביוזמתו הוקמו מפעלים חינוכיים רבים ששינו את פני החברה הדתית־לאומית בישראל: כוללים שהצמיחו מאות רבנים ודיינים; מכונים להכשרת מורים תורניים; תוכניות לבני התפוצות שהביאו לעלייתם של מאות תלמידים מארצות המערב. אהבתו לתלמידים, שיעורי האמונה וההלכה המאתגרים והמרתקים שהעביר במשך עשרות שנים (וכונסו בספרי “אסופת מערכות”) הפכו את הרב גולדוויכט, שכונה בפי תלמידיו “הראש ישיבה”, להיות אחד ממקימי עולה של תורה בארץ. לימים, היה הרב אחד ממקבלי פרס ישראל בשם ישיבות ההסדר. נפטר בז’ באדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)

החזון היה נפלא. משפחותיהם של הדוקטורים ושל הפרופסורים היהודיים שנמלטו מגרמניה הנאצית תכננו לנצל את כישוריהם כדי להקים משקים חקלאיים, שיגדלו פירות וירקות באיכות מעולה, שתעלה על כל מה שיוצר עד כה בארץ. האדמה נקנתה על ידי כמה מיוצאי גרמניה, וביום ז’ באדר א’ (10.2.1935) התיישבו שני הזוגות הראשונים בצריפים, לא הרחק מנחל (שכונה לצורך העניין “נהר”..) הגעתון, שלכבודו נקבע שם המקום “נַהֲרִיָּה”. המתיישבים הראשונים ראו את עצמם כממשיכי דרכו של שבט אשר, והפסוק “ברוך מבנים אשר” נכתב בסמל העיר בכתב עברי עתיק. מהר מאוד התברר כי התנאים הכלכליים בארץ ותנאי האקלים אינם מתאימים לגידול תוצרת חקלאית איכותית, ומתיישבי נהריה החלו לחפש חלופות. בשנת 1936 נפתח המלון הראשון בעיר, ותוך זמן קצר הפכה העיר לאחד מאתרי הנופש המרכזיים בארץ. במקביל, החליטה משפחת שטראוס להפוך את הרפת שלה למפעל קטן ליצור גבינות, ומשפחת זוגולובק פתחה את “בית החרושת לנקניק כשר”, והשאר – היסטוריה…

לאחר הקמת המדינה, הצטרפו לנהריה רבבות עולים, שהרחיבו את אוכלוסייתה ואת שטחה, והפכו אותה לבירת הגליל המערבי.

קרוב לרבע מיליון תושבים. מרכז לעולים מחבר העמים, מאתיופיה ומצרפת. עיר חוף נאה ומרכז עסקים ומסחר שוקק. סיפורה של נתניה החל באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קבוצה של יזמים חופשיים, ובראשם אנשי תנועת “בני בנימין” בהובלת עובד בן עמי, ביקשו להקים התיישבות חקלאית באזור השרון. התנועה הציונית מיאנה לסייע לקבוצה שזוהתה עם הימין הפוליטי. המימון למיזם נמצא בעזרת תרומתו של איל ההון היהודי מארצות הברית, נתן שטראוס, שעל שמו נקראה העיר. בחורף תרפ”ט, לאחר שנקנו אדמות מתושבי טול כרם הסמוכה, עלתה קבוצת פועלים  ראשונה לאתר והחלה בחיפוש מים. ביום ח’ באדר א’ תרפ”ט (18.2.1929) עלו חמשת המתיישבים הראשונים למקום. במשך שנים ארוכות נודעה נתניה בפרדסֶיהָ, שבהם מצאו אנשי האצ”ל מחסה לפעולותיהם הנועזות, ביניהן תליית שני הסרג’נטים. בהמשך, הפכה נתניה למרכז עולמי לתעשיית היהלומים. לימים, התברכה נתניה גם בנוכחותו של האדמו”ר מצאנז. לצד השכונה שהקימו חסידיו, הקים האדמו”ר את בית החולים “לניאדו”. נתניה התגברה על משברים ועל טרור, והפכה לאחת הערים הגדולות והיפות בישראל.

בבוקר ח’ באדר א’ תשי”ד (11.2.1954) היו החיילים בבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי עסוקים בעבודות ארגון ותחזוקה. שניים מהם נתבקשו לאסוף את הרימונים שחולקו קודם לכן לחיילים, ולהחזירם למחסן. לפתע, נשמעה נקישה. אחת מנצרות הרימונים השתחררה. החייל נתן אלבז לא היסס לרגע. הוא הבין כי הוא וחברו, שעסקו בפירוק הרימונים באחד האוהלים, נמצאים בסכנת חיים. מאידך, הבין אלבז כי אם יזרוק את הרימון מחוץ לאוהל ייפגעו רבים. הוא אחז את הרימון וזינק עימו לתעלה סמוכה, ואז אירע הפיצוץ. כשהתפזר העשן, ראו חיילי הבסיס את גופתו של נתן, שסוכך בגופו על הרימון ומנע אסון המוני. נתן אלבז, שעלה לבדו מהעיר ספרו שבמרוקו כמה חודשים קודם לכן, הפך לסמל. בתקופה שבה התמודדו רבים מעולי מרוקו עם קשיי הקליטה ועם חברה שלא תמיד ידעה לכבדם ולהוקירם כיאות, הוכיח אלבז שגבורתם של העולים איננה נופלת מזו של ילידי הארץ הוותיקים. לנתן אלבז הוענק עיטור הגבורה לאחר מותו. מחנה צבאי גדול ליד באר שבע ורחובות בערי ישראל נקראו על שמו.

מגפת הפוליו הכתה בישראל בראשית שנות החמישים. למעלה מאלף ילדים לקו במחלה המדבקת, הגורמת לשיתוק קשה, וידיהן של רשויות הבריאות והרווחה קצרה מלהושיע. באותן שנים עלו לארץ מקנדה בני הזוג בטי וסם דובינר. סם היה תעשיין, איש עסקים ואספן אומנות, ובטי עסקה בענייני רווחה ותרומה לציבור. לנוכח מגפת הפוליו, הקימה דובינר ארגון מתנדבים שסייע למשפחות הנפגעים במחלה ופעל לרווחת הילדים החולים. בעזרת קשריה וכספה, הצליחה בטי להביא לארץ מנות ראשונות של החיסון נגד פוליו, שפותח באותן שנים, ומכשירים אורתופדיים שונים. בשנת 1963, ארגון הסיוע לנפגעי הפוליו, יחד עם ארגונים נוספים, הקימו את איל”ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים. במהלך השנים הפך ארגון איל”ן לאימפריה של חסד המסייעת לילדים ולמבוגרים הלוקים במחלות שונות, מגיל הילדות ובמהלך כל חייהם, בכל תחומי החיים. בהשראת בטי דובינר, החל להתפתח גם ספורט הנכים, ומרכז ספורט מפואר הוקם ביוזמתה ברמת גן. ביום י’ באדר א’ תשס”ח (16.2.2008), הלכה בטי דובינר לעולמה. שנתיים מאוחר יותר, זכה ארגון איל”ן ב”פרס ישראל”, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.