שלושים ושש  משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב.  תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת

בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.