עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון שם סייעו במסירות לכוחות צהל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן.  החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצהרי יז אדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד  הנוסע מול השיירה. הכח הורה לנהג הרכב, שלמפרע התברר שהיה מחבל מתאבד איש החיזבאללה שביקש לנקום על מתקפות שביצעה  ישראל כנגד הארגון שבוע קודם לכן לרדת לצד הדרך, הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זכרון.

הקיבוץ המבודד שבהרי הגליל שיווע לעזרה. המודיעין אמנם התריע על כנופיות “צבא ההצלה” האורבות לשיירות, אולם בן עמי פכטר מפקד הגליל המערבי בארגון ההגנה החליט לקחת את הסיכון תוך שהוא מסתמך על הצלחתם של שיירות אחרות לגליל שיצאו באותו שבוע והצליחו להגיע ליעדם ועל הסכם אי התקפה שנחתם עם ראשי הערבים באזור. בצהרי טז אדר ב תשח  (27.3.1948) יצאה השיירה מנהריה לכיוון יחיעם. סמוך לכפר אל כבארי חסמו קרוב לאלף לוחמים ערבים את דרכה. קרב נואש של קרוב  לתשע שעות שכלל נסיונות חוזרים ונשנים להחלץ מהמלכודת של המשוריינים השונים  הסתיים באסון. לאחר ששרידי הלוחמים סירבו להכנע להמוני הערבים שהיו בפיקוד של יוצאי הצבא הגרמני הציתו הערבים את המשוריין האחרון. ארבעים ושבעה מלוחמי ההגנה  נספו בקרב. האסון יחד עם כשלונות דומים של שיירות באזור ירושלים שארעו באותו שבוע חייבו את ההגנה לנטוש את שיטת השיירות ולעבור ממגננה למתקפה.אתר הנצחה לנופלי השיירה הוקם במקום הקרב והישובים בן עמי ונתיב השיירה בגליל המערבי מנציחים את זכר הלוחמים.

הכתובת הייתה על הקיר. התעוררות הקנאות הנוצרית שפשתה ברחבי אנגליה עם יציאתו של המלך ריצ’רד הראשון (לב הארי) למסע הצלב בירושלים, יחד עם רצונם של בעלי חוב רבים שלוו כסף מהיהודים להשתמט ממילוי חובותיהם, בישרו אסון מתקרב. בערב שבת הגדול, ח’ בניסן ד’ תתק”ן (17.3.1190), החל אספסוף לפרוע ביהודי העיר יורק. היהודים נמלטו למצודת קליפורד שבפאתי העיר, וביקשו את חסותו של מפקד המצודה, בהתאם להסכמים עתיקי היומין בינם לבין משפחת  המלוכה. המושל המקומי נעתר תחילה לבקשתם, אולם לאחר זמן קצר הצטרף לפורעים ודרש מהיהודים להתנצר או למות. מנהיג הקהילה, רבי יום טוב בר יצחק מבעלי התוספות (ומי שחיבר את הפיוט “אמנם כן יצר סוכן בנו”, הנאמר בקהילות אשכנז ביום כיפור) חיזק את בני קהילתו. כמאה וחמישים יהודים העדיפו לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הנוצרים. אירועי “מצדה של יורק” גרמו לכך שדורות רבים נמנעו יהודים מלהתגורר ביורק. לעומת זאת, בעיר ניו יורק שנוסדה לכבודה של העיר בבריטניה, נמצאת הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

הרב בנימין משה לווין נולד ברוסיה (1879). בצעירותו נדד בין ישיבות רוסיה ונודע כתלמיד מוכשר ושקדן. לאחר שנאלץ לשרת בצבא הרוסי, החל לעסוק גם בתחומי הפילוסופיה ובמחקר ההיסטוריה היהודית, והתוודע לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאל דמותו נקשר עד יומו האחרון. הרב לווין למד בבית המדרש לרבנים בגרמניה ובאוניברסיטאות שונות במרכז אירופה. שם החל לעסוק במפעלו המונומנטלי של כינוס כל החיבורים של גאוני בבל לסדרת ספרים אחת, לה קרא בשם אוצר הגאונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נשלח לנהל את בתי הספר של רשת “נצח ישראל” בארץ, ועשה זאת תוך התמודדות עם קשיי המלחמה. בארץ המשיך בהוצאת כתבי יד קדמונים וההדרתם, וכתב מאמרים בכתבי עת, תוך שהוא חושף לציבור את תורתם של פרשנים קדמונים למקרא ולגמרא. נחשב כאחד מהחשובים בחוקרי חוכמת ישראל מתוך נאמנות לרוח המסורת והאמונה. נפטר בח’  בניסן תש”ד (1.4.1944) ונקבר בהר הזיתים.

תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.

בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.

ראה גם את הסרט חתונת הדמים: