וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה ויסמנדל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה  ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים  הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה,  מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת  מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט  מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה  העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.

ימים קשים עברו על יהודי תימן  במאה החמש עשרה. גזירת גלות מוזע והטלטלה שליוותה את הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, גזירות, עוני ומגפות. ובתוך החושך הפציע אור גדול. מתוך חיים של עוני, יציאה לעבודה בגיל צעיר, ושקידה בתורה למרות הכל, צמח רבי שלום שבזי (אבא שלום) המשורר הענק שהצמיחה יהדות תימן. רבי שלום הותיר לנו את “אם ננעלו דלתי נדיבים” שהפך לשיר מוכר בכל העולם, “אשאלה אלוקי יגאל שבויים” ועוד מאות פיוטים לתפילה, לשבת, ולחגים, שירי חידות  ושירי מוסר. רבי שלום כתב פרוש קבלי על התורה בשם “חמדת ימים”  וספרי הלכה שונים. ההערצה של יהדות תימן כלפיו באה לידי ביטוי באגדה על  הגעתו בדרך נס, מדי ערב שבת לארץ ישראל (וזכתה לעיבוד מודרני בשיר  “אגדת שלום שבזי” ) ובהתייחסותם של יהודי תימן (וגם תושביה המוסלמים!) אל קברו בעיר תעיז, כאל מקום קדוש.  רבי שלום שבזי נפטר בט’ שבט  תמ”ו (3.2.1686) חלק קטן מכתביו שרד ונמצא בספריה הלאומית .

“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה  בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה  נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים  משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה  העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.

שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בז’ בשבט תרמ”ו (13.1.1886) למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.

הרב יהודה אלתר, השני מבין אדמו”רי חסידות גור, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית סבו, הרב יצחק אלתר (הרי”מ) מייסד החסידות. לאחר פטירתו של הסב, החל “השפת אמת”, הקרוי על שם ספרו הנודע לעמוד בראש החסידות. תחת הנהגתו הפכה גור לגדולה מבין החצרות החסידיות ורבבות חסידים הגיעו לבית המדרש הגדול שהוקם  בעיירה גורא-קלווריא, הקיים עד היום. ה”שפת אמת” נודע במסירותו הרבה לחסידיו,  בפעילותו הציבורית למען יהודי פולין, ובהימנעותו מקבלת “פדיון” והעדפתו להתפרנס בכוחות עצמו. במהלך השבתות במשך השנה  ובמועדי ישראל דרש הרבי על פסוקי הפרשה, תוך שהוא מבאר מושגי יסוד ורעיונות מקוריים ומשמעותיים בתורת ישראל. לאחר פטירתו הוציאו תלמידיו ומשפחתו את סדרת הספרים  שריכזה את רעיונותיו, תוך שהם קוראים לסדרה על שם הפסוק, בו סיים הרבי את מאמרו האחרון “שפת אמת תיכון לעד”. הרב יהודה ליב אלתר, נפטר ביום ה’ בשבט תרס”ה, (10.1.1905). “שפת אמת”, הפך להיות אחד הספרים  הפופולריים מבין ספרי החסידות,  המהדורות  השונות  של ספרו, והפירושים עליו ממשיכים להתחדש עד ימינו אלה.

עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בד’ בשבט תשי”א  (11.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת  ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן  עד שהחליטה  על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות  הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.

ליל  ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את  תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור  ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ  כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין.  השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.

“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה,  בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים.  אנשי ביל”ו  עבדו  במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.

היא נולדה לאב יהודי ואם נוצריה בדרום אפריקה (1937) אולם למרות מוצאה הרגישה כל חייה מחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל. בגיל עשרים ושבע לאחר שהתנדבה בקיבוצים שונים בארץ גויסה למוסד ונשלחה לקנדה כדי לגבש זהות בדויה. במסגרת תפקידה במוסד שירתה במשימות מודיעניות ומבצעיות שונות  בין השאר במצרים במהלך מלחמת ששת הימים, בירדן שם ככל הנראה הייתה מהמקורבות ביותר לבית המלוכה ובלבנון שם  התחקתה אחרי ארגון הטרור הפלשתינאים וסייעה לביצועו של מבצע אביב נעורים לחיסול ראשיהם.  והייתה ממובילות מבצע “זעם האל” שבמסגרתו חוסלו ברחבי אירופה ראשי ארגון “ספטמבר השחור” שהיו אחראים לפיגוע באולמפיאדת מינכן. במסגרת נסיון חיסול אחד הטרוריסטים שזוהה בטעות בנורבגיה נתפסה ונעצרה. לאחר מעצרה שחשף לעולם את זהותה האמיתית של סוכנת המוסד נישאה לעורך הדין הנורבגי שהגן עליה במשפט ושבה למולדתה בדרום אפריקה. נפטרה ממחלה  בל שבט תשס”ה (9.2.20005) ולבקשתה נקברה בקיבוץ רמת הכובש שאימץ אותה בעת משפטה. סרטים וספרים הנציחו את פעולותיה הנועזות ובמושבה  מגדל הוקמה כיכר זכרון להנצחתה

ישראל גלילי נולד באוקריאנה (1911) עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה  ממיסדי תנועת הנוער העובד והלומד וקיבוץ נען בו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח והיה מראשי תנועת המרי העברי. במהלך מלחמת העצמאות כיהן תחילת כראש המפקדה הארצית של ההגנה, תפקיד ממנו הודח בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה עכיהן כסגן שר הביטחון עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל ועסק בתיווך (כושל) מול האצל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל וככזה היה  חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר, ממעצבי מדיניות הביטחון והמשפיעים ביותר על מדניותה של הממשלה בימי מלחמת ששת הימים ויום כיפור. היה מתומגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ והקים את העיר ימית שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכט שבט תשמ”ו (8.2.1986) על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.