“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה“. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א“. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.  

ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו. 

רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (17.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר. באושוויץ עצמה נותרו קרוב לאלפיים אסירים חולים. הנאצים העריכו שהם ימותו בכל מקרה בקרוב, ואין טעם להתאמץ ולהוציאם. שבוע לאחר מכן, אותם אסירים קיבלו את פני הצבא האדום הגואל. 

שיתוף פעולה יהודי־ערביתמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסלבנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאניםעוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדוןעקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו. 

משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש  ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019) 

וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה ויסמנדל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה  ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים  הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה,  מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת  מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט  מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה  העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.

ימים קשים עברו על יהודי תימן  במאה החמש עשרה. גזירת גלות מוזע והטלטלה שליוותה את הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, גזירות, עוני ומגפות. ובתוך החושך הפציע אור גדול. מתוך חיים של עוני, יציאה לעבודה בגיל צעיר, ושקידה בתורה למרות הכל, צמח רבי שלום שבזי (אבא שלום) המשורר הענק שהצמיחה יהדות תימן. רבי שלום הותיר לנו את “אם ננעלו דלתי נדיבים” שהפך לשיר מוכר בכל העולם, “אשאלה אלוקי יגאל שבויים” ועוד מאות פיוטים לתפילה, לשבת, ולחגים, שירי חידות  ושירי מוסר. רבי שלום כתב פרוש קבלי על התורה בשם “חמדת ימים”  וספרי הלכה שונים. ההערצה של יהדות תימן כלפיו באה לידי ביטוי באגדה על  הגעתו בדרך נס, מדי ערב שבת לארץ ישראל (וזכתה לעיבוד מודרני בשיר  “אגדת שלום שבזי” ) ובהתייחסותם של יהודי תימן (וגם תושביה המוסלמים!) אל קברו בעיר תעיז, כאל מקום קדוש.  רבי שלום שבזי נפטר בט’ שבט  תמ”ו (3.2.1686) חלק קטן מכתביו שרד ונמצא בספריה הלאומית .

“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה  בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה  נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים  משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה  העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.

שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בז’ בשבט תרמ”ו (13.1.1886) למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.

הרב יהודה אלתר, השני מבין אדמו”רי חסידות גור, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית סבו, הרב יצחק אלתר (הרי”מ) מייסד החסידות. לאחר פטירתו של הסב, החל “השפת אמת”, הקרוי על שם ספרו הנודע לעמוד בראש החסידות. תחת הנהגתו הפכה גור לגדולה מבין החצרות החסידיות ורבבות חסידים הגיעו לבית המדרש הגדול שהוקם  בעיירה גורא-קלווריא, הקיים עד היום. ה”שפת אמת” נודע במסירותו הרבה לחסידיו,  בפעילותו הציבורית למען יהודי פולין, ובהימנעותו מקבלת “פדיון” והעדפתו להתפרנס בכוחות עצמו. במהלך השבתות במשך השנה  ובמועדי ישראל דרש הרבי על פסוקי הפרשה, תוך שהוא מבאר מושגי יסוד ורעיונות מקוריים ומשמעותיים בתורת ישראל. לאחר פטירתו הוציאו תלמידיו ומשפחתו את סדרת הספרים  שריכזה את רעיונותיו, תוך שהם קוראים לסדרה על שם הפסוק, בו סיים הרבי את מאמרו האחרון “שפת אמת תיכון לעד”. הרב יהודה ליב אלתר, נפטר ביום ה’ בשבט תרס”ה, (10.1.1905). “שפת אמת”, הפך להיות אחד הספרים  הפופולריים מבין ספרי החסידות,  המהדורות  השונות  של ספרו, והפירושים עליו ממשיכים להתחדש עד ימינו אלה.