איסור על הכאת ילדים; הוראה כי “אין לאדם להשתמש במשרתים שלו בעבודת פרך ובביזיון ובקושי השעבוד, כי אם ברחמנות”; תקנות לאיסור העסקת נערים לפני שהשלימו את חוק לימודיהם הבסיסיים ותקנות שאסרו על עישון מחשש להתמכרות (!); שמונים וארבעה ספרים בכל מקצועות התורה ופעילות ציבורית ענפה בעירו ובכל רחבי העולם היהודי. כל אלו היו מקצת מפעולותיו של רבי חיים פלאג’י, שנולד בשנת 1787 ונודע כמנהיגה של יהדות איזמיר ושל יהדות טורקיה כולה במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. בתפקידו כאב בית הדין וכ”חכם באשי” של איזמיר, פעל רבות להקמת מוסדות רווחה, חינוך וחסד, ובצמצום פערים חברתיים גם בשעה שהדבר לא נשא חן בעיני עשירי הקהילה. במקביל, כתב וחידש בכל מקצועות התורה והשיב תשובות בהלכה ליהודים ולרבנים מכל קצווי עולם, שחלקן קובצו בספרו “כף החיים”. בשעת עלילת דמשק, הפעיל את כל השפעתו הציבורית וגייס את משה מונטפיורי ומנהיגים אחרים, שהביאו לביטול הגזירה. בי”ז בשבט תרכ”ח (10.2.1868) נפטר ונקבר באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו רבים מנציגי השלטון. 

הנער שגדל בבלרוסיה (שבה נולד בשנת 1842) והתחנך בחינוך מסורתי במוסדות חינוך של “המתנגדים” ושל החסידים כאחד, הפך בבגרותו לאחר מסופריה הקנאים של תנועת ההשכלה. פרץ סמולנסקין תיאר בכישרון רב ובלשון שנונה וחריפה את הפגמים שמצא בחברה היהודית במזרח אירופה. כך הפך ספרו “התועה בדרכי החיים” לאחד מספרי היסוד של תנועת ההשכלה בת התקופה. עם זאת, גם משואפי ההשכלה והתבוללות לא חסך סמולנסקין את שבט עטו. במאמריו הרבים שפרסם בעיקר בעיתונו “השחר”, שהיה אחד מכתבי העת העבריים החשובים ביותר באירופה של שלהי המאה התשע עשרה, תקף סמולנסקין את השואפים להיטמע ולאבד את הייחוד היהודי. על רקע תופעת הלאומיות וגלי האנטישמיות באירופה, קרא לשיבה לארץ ישראל. בעיתונו ניתן מקום מכובד למאמרים ולכתבות שעסקו בבניין הארץ ובתחיית השפה העברית. מעל דפיו הופיעו יצירות, שהפכו לימים לקלאסיקה ציונית, כמו מאמריו הראשונים של אליעזר בן יהודה ושיריו של יהודה לייב גורדון. בגיל 43 בלבד, כשהוא חסר כל, נפטר סמולנסקין ביום ט”ז בשבט תרמ”ה (1.2.1885). לימים, הועלו עצמותיו לירושלים לחלקת אישי הרוח והסופרים הציוניים בהר המנוחות. 

חג האילנות, ט”ו בשבט תש”ו (16.2.1946), צוין בעמק בית שאן באופן חגיגי במיוחד. לאחר המתנה ארוכה בת שמונה שנים באזור נחלת יהודה, חברי קבוצת אמונים (בני הנוער הדתי מגרמניה שטיפחו את מודל “החלוץ התלמיד חכם”) עלו לאתר קיבוץ הקבע שלהם, סמוך לקיבוצים הדתיים הוותיקים יותר בעמק, טירת צבי ושדה אליהו. אל העולים הצטרפו ניצולי שואה ובוגרי תנועת בני עקיבא מהארץ ומהעולם. בשם הקיבוץ, ביקשו המתיישבים להנציח את הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב) ראש ישיבת וולוז’ין ומראשי תנועת חובבי ציון, כמו גם את המעיינות הרבים הנובעים בשטח היישוב, שנקראו בהתאמה גם הם על שם הרב (עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה). בחום הכבד של בקעת בית שאן, טיפחו הקיבוצניקים במשך השנים ענפי חקלאות משגשגים, בריכות דגים, מפעל “פלציב” לעיבוד פוליאתילן ומוסדות חינוך ותרבות, בראשם אחת המדרשות התורניות לבנות הראשונות שהוקמו בארץ. בקיבוץ, שעבר תהליכי הפרטה בשנים האחרונות, חיים כיום מאות חברים ותושבים הממשיכים את המסורת בת שבעים וחמש השנים של חיי תורה ועבודה 

“שלֵו הייתי בביתי”, סיפר הרב יהושע פאלק (נולד בשנת 1680), שכיהן כרבה של העיר לבוב שבגליציה בשנת 1702. ולפתע, בשעה שלמד עם תלמידיו, החריד קול פיצוץ אדיר את העיר. “מראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלוננו”. האסון שנגרם בשל פיצוץ חומרי הנפץ שהיו מרוכזים באחד ממחסני העיר, הביא למותם של אשתו, ביתו, ועוד רבים מבני משפחתו ומיהודי העיר. בהיותו קבור מתחת ההריסות, נדר הרב פאלק כי אם יצליח לצאת בחיים מהעיר החרבה, יקדיש את חייו ללימוד תורה. זו הייתה תחילת הדרך לכתיבת ספרו של הרב פאלק, “הפני יהושע”. את סיפור האסון ונס הצלתו, כתב הרב פאלק בהקדמה לספר, שהפך במהירות לאחד מספרי העיון החשובים והמוכרים ביותר בקרב תלמידי הישיבות. במקביל, כיהן הרב פאלק, כרבן של ערים חשובות באירופה, ובהן ברלין ופרנקפורט. עמדתו התקיפה על עקרונות ההלכה והמוסר, כמו גם מלחמתו נגד מי שהיו חשודים בשַבּתאוּת, גרמו לא פעם לחיכוכים בינו ובין ראשי הקהילות, והוא נאלץ לעבור מעיר לעיר. נפטר בי”ד בשבט תקט”ז  (1756).  

לכולכם בקשה – אל תבכו. את האומלל מבכים. אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר היישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה. הצוואה שהותיר אבא ברדיצ’ב למשפחתו ולחבריו, זמן קצר לפני שנרצח בידי הנאצים בי”ב בשבט תש”ה (26.1.1945) במחנה מטהואזן, סימלה את חייו הסוערים והייחודיים. אבא ברדיצ’ב, יליד רומניה (1920) ובן למשפחה חסידית המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב, היה פעיל ציוני מנעוריו. במהלך מלחמת העולם, הגיע לארץ ישראל על גבי אוניית מעפילים, וזמן קצר לאחר קליטתו בארץ הצטרף ליחידות הצנחנים העבריים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. ברדיצ’ב צנח בסרביה, פעל בסיוע לפרטיזנים, אך נכשל בניסיונו להגיע לרומניה, ושב לבסיסו באיטליה. במקום לשוב לארץ, התנדב ברדיצ’ב למשימה נוספת, והפעם נשלח לסלובקיה, שם סייעו הוא וחבריו למרד הסלובקי. לאחר שדיכאו הנאצים את המרד, ניסו חבורת הצנחנים להימלט להרים, אך נשבו ונרצחו. חבריו של ברדיצ’ב מהנוער הציוני החליטו לקרוא ליישוב החדש שהקימו על אדמות ולדהיים, המושבה הטמפלרית הנטושה בעמק יזרעאל,  בשם “אלוני אבא”. 

ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, ביא בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”.  חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית  סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבדכיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָוּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ“. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה. 

איש של הפכים: הלוחם המהולל והנועז שהחיה את רוח הלחימה של צה”ל בימיו כמפקד יחידה 101, אך גם מי שהסתבך בקרב מיותר בחלקו במִתלה. אסטרטג־על שהושיע את ישראל בקרבות גבורה בסיני ובגולן במלחמת ששת הימיםוהוביל את צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ויחד עם זה, כשר ביטחון שקע עם כל המדינה בבוץ הלבנוני במהלך שנות השמונים. ראש הממשלה שהוביל את מבצע “חומת מגן” שבו הוכה הטרור הפלשתיני כפי שלא הוכה מעולם, אך גם מי שיש הטוענים כנגדו כי אפשר לחמאס להשיג את הגדול שבניצחונותיו עם הנסיגה מעזה. אביר ההתיישבות והאדם שהקים את מספר היישובים הגדול ביותר ביהודה, בשומרון, בעזה ובסיני, ומי שגם שהוביל את הנסיגה וההרס של יישובים יהודיים בחבל ימית ובגוש קטיף. אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר בתולדות המדינה, שבדיוק כשעמד בשיא כוחו הפוליטי, שקע בתרדמת ארוכה עד לפטירתו. אריק שרון. הילד שנולד בכפר מל”ל שבשרון בשנת 1928, והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, נפטר בי’ בשבט תשע”ד (11.1.2014).  

בספרד של המאה הארבע עשרה, תמרנו היהודים בין פרעות ואימי המגפה השחורה, לבין תור זהב וקרבה לשלטון. הם התלבטו בין נאמנות למסורת האבות לבין חיקוי מנהגי הסביבה. את המענה הרוחני לאתגרי התקופה העניק רבנו ניסים מגירונדי, שנפטר בט בשבט הקל”ו (1.1.1376), והנהיג את קהילת ברצלונה עשרות שנים. הר”ן, שהמשיך את מסורות בתי המדרש שהתפתחו בדורות שקדמו לו בספרד ובפרובנס, תפקד כרב וכפוסק. הוא כתב למעלה מאלף תשובות ליהודים מכל רחבי העולםהר”ן היה מנהיג שלא חשש להתעמת עם עשירי הקהילה, ואף נכלא לתקופה ארוכה בשל כך. לפרנסתו, הוא עבד (הואיל ולא  כיהן כרב במשרה רשמית) כרופא  בין השאר של משפחת המלוכה  וכסופר סת”םאחד מכתבי היד המיוחסים לו נמצא בספרייה הלאומית. רבים מגדולי ספרד למדו תורה מפי הר”ן, ותלמידו הריב”ש אמר עליו כי הוא “השופט הגדול העומד על בני עמנו להורות את בני ישראל”. לדורות, נודע הר”ן בפירושיו המונומנטליים על פסקי הרי”ף ועל הגמרא, וכן בדרשותיו, שבהן עמד על יסודות המחשבה היהודית בתחומי האמונה, התפתחות ההלכה וצורת המשטר העתידית במדינה היהודית.  

בח’ בשבט תשט”ו (31.1.1955) הגיעה לשיאה הטראגי פרשת “עסק הביש” שהסעירה את ישראל בשנות החמישים והשישים. הרופא ד”ר משה מרזוק מקהיר והמהנדס שמואל (סמי) עזר מאלכסנדריה, מנהיגיה של קבוצת צעירים יהודים ציוניים שגויסו במצרים בשנת 1951 ליחידת המודיעין 131 כדי לסייע למדינת ישראל, הועלו  לגרדום. הקבוצה נתפסה לאחר שהופעלה במסגרת יוזמה ישראלית כושלת. המטרה הייתה לסכסך בין בריטניה למצרים באמצעות פיגועים שיעשו הצעירים היהודיים נגד יעדים בריטיים ואמריקאיים במצרים. הפעלת החוליות הייתה כושלת . חברי התאים נתפסו, נחקרו באכזריות ונידונו במשפט ראווה. משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, וחבריהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות. 

חברי החוליות פעלו מתוך מסירות למדינה ומתוך תחושת שליחות. כשבוע לאחר תלייתם, ניצב התליין בתאו של אחד מחברי הרשת ואמר לו: “אני תליתי רבים, אך כאלה שהולכים לגרדום באומץ שכזה עוד לא ראיתי. לכן באתי לחקור ולדעת מאיזה חומר קורצתם, אתם היהודים? האם השניים היו בני תמותה או אולי מלאכים היו…” (מעריב 20.4.77) (נכתב בסיוע הקרן להנצחת קדושי קהיר) 

העלייה לקרקע הייתה כמעט חשאית. ממשלת ישראל החליטה להקים יישוב ראשון בבקעת הירדןששוחררה במלחמת ששת הימים, וביקשה לא לעורר סערה מדינית. חיילי הנח”ל של בני עקיבא שהקימו בז’ בשבט תשכ”ח (15.1.1968) את “נח”ל סוכות”, הסתפקו במסיבה פנימית צנועה לציון העלייה לקרקע. החשאיות לא נשארה זמן רב. ברחבי הארץ נפוצה השמועה על החלוצים החדשים בבקעה, וחיבוק חם מהתקשורת ומהממסד הוענק לנח”לאיםהקיבוצים באזור עמק בית שאן  העניקו למתיישבים עוגת ענק ועליה הכתובת “ממתיישבי חומה ומגדל 1938 לחומה ומגדל 1968. בהמשך, שונה שם היישוב למחולה” (על שם עירו של אלישע הנביא), ולהקת הנח”ל שרה על קרנבל בנח”ל אשר ‘יוצא במחולה’. חברי ההיאחזות, שאוזרחה בהמשך, נאבקו בקשיי הקיום ליד הגבול בימי מלחמת ההתשה, בחוסר המים, בריחוק ובחום הלוהט. למרות הכול, הצליחו לגדל חקלאות לתפארת, ולפתח יישוב פורח ברוח תורה ועבודה‘, עם מגוון מפעלי תעשייה ומוסדות חינוך ותרבות. כחמש עשרה שנה לאחר הקמתו, על רקע מחלוקת לגבי אופי היישוב, פרשו חלק ממייסדי מחולה והקימו את שדמות מחולה‘, שהפך ליישוב פורח ותוסס בזכות עצמו.