ימיו של הרעיון לפעולה למען שיבת העם לארצו, ארוכים כימי גלות ישראל ממולדתו. מבשרים, הוגים ופעילים במערב אירופה, במזרחה, בארצות הבלקן, במגרב ובמזרח כתבו ועשו למען הפיכתו למציאות כבר מראשית המאה התשע עשרה. תנועת חובבי ציון ארגנה את העלייה הראשונה וסייעה בייסודן של המושבות בארץ. ועדיין, לא היה שם לרעיון. בגיליון כתב העת “שחרור עצמי” שהתפרסם בווינה בי”א בניסן תר”ן (1.4.1890), נקבע המותג. העיתונאי נתן בירנבאום, פעיל יהודי ותיק למען חזרת ישראל לארצו, קרא במאמרו “למען כבודו ושלמותו של עמנו” ליסודה של תנועה ציונית שתפעל לקוממיות ישראל. שבע שנים מאוחר יותר, נפגש בירנבאום עם הרצל בעת ארגון הקונגרס הראשון, והלה אימץ בהתלהבות את השם שאותו הציע לו העיתונאי הצעיר. בירנבאום עצמו הפך לאחד ממקורביו של הרצל, פרסם מאמרים נלהבים בזכות הציונות, וכיהן כמזכיר הוועד הפועל הציוני הראשון. צחוק הגורל היה שבהמשך ימיו התרחק בירנבאום מהרצל, חזר בתשובה והפך לאחד ההוגים החשובים בתנועת אגודת ישראל החרדית ששללה את הציונות החילונית מכול וכול.
