הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
