אנשי השב”כ ושירות בתי הסוהר הביטו בזעם ובעצב בשיירת האוטובוסים שיצאה ממתקני הכליאה בישראל בדרכה אל רחובות חברון, רמאללה ועזה, ואל שדה התעופה. גדולי הרוצחים והבולטים מקרב המחבלים, שדם ומאמץ אין סופי הושקעו בלכידתם, היו בדרכם אל החופש. המחיר היה כבד: תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה”ל שנשבו בלבנון (האחד בקרב סולטן יעקב, ואילו שניים נוספים נפלו בנסיבות עגומות של הפקרת שמירה), נקב ארגון הטרור של אחמד ג’יבריל בשמותיהם של 1150 רוצחים, ביניהם מבצעי הפיגועים הגדולים בשנות השבעים והשמונים. לאחר משא ומתן מורכב ומורט עצבים בתיווך גורמים בינלאומיים, שבמסגרתו נמסרו לישראל תמונות ומידע על השבויים, ולמרות המחיר הכבד, הצביעה הממשלה בעד קיום עקרון פדיון השבויים ומחויבות צה”ל לחייליו. השמחה שפרצה בארץ עם הגעת השבויים בא’ בסיוון תשמ”ה (21.5.1985) התערבבה בתוגה ובדאגה מוצדקת, עקב החשש מתוצאות העסקה. ואכן, תוך זמן קצר, שבו כמעט כל המשוחררים לעיסוק בטרור והיו בין מובילי האינתיפאדה הראשונה שפרצה זמן לא רב לאחר העסקה. שאלת פדיון השבויים ומחירו המשיכה להעסיק את ישראל שנים רבות, ועודנה ממשיכה.
