מאלג’יר לרחבת הכותל

תורת הרב קוק

שיבת תורת כהנים בירושלים מקודשת לתלמוד סדר קדשים, וסדר עבודת בית המקדש, מצות התלויות בארץ, והלכות מדינה. ראוי הוא המכון הזה לדבר עליו נשגבות. אבל אנחנו ממעכים [מנמיכים] את קולינו, כדי שיהיה מובן לרבים בגלות החיל הזה. "ישיבת תורת כהנים" בציון, עכשיו בזמן הזה, בעצם ימי הרעש של התנועה של התחיה הלאומית שלנו בכל המון החולוניות, השוטפים אותה על כל גדותיה; זאת היא פעולה הצריכה לשעתה. והנה נוסד המוסד הזה בציון, והמוסד הוא אבן בחן פנת יקרת אשר המאמין לא יחיש [עיין ישעיה כח, טז]. ממעל מכל עלילות החול, הוד הקדש פועל את פעולתו, ובתוך תוכיותן של כל העלילות שעינינו רואות, תוכן הקודש הוא מלא. קול השופר של הגאולה כקול הברה [קול חלוש של הד] נשמע הוא לנו, מפני השאון החולוני המקיף את כל מפעלינו. אבל כשאנו נגשים אל החוג הקרוב הפנימי, כשאנו מקשיבים את המיית הנשמה של כנסת ישראל, הנה קול שופר שומעת נפשנו, קול שופר של גאולה, קול שופר ולא קול הברה. ועיני כל ישראל נטויות הן לציון קרית מועדנו. לא החול הוא הנושא המקשר את נשמת הגוי כלו לארצו, לא החול הוא הפועל את כל מפלאות התחיה ורמשיה [עיין בראשית ז, כא] בעולם, בישראל ובאדם, רק הקודש הוא הפועל, הוא המכה את כל גלי התנועה, של התחיה בפנימיותה הוא הכח האומר לה "גדל" [ע"פ ב"ר י', ז]. אל מקדשנו גאון עוני, מכון בית חיינו ומשוש תפארתנו, אל כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, אליו עינינו נושאות. הצפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא של כל התחיה כולה, לכל סעיפיה, הקרובים והרחוקים. אם מבינים אנחנו או לא מבינים איך יתהוו הדברים הגדולים הללו - הכל אחד. מאמינים אנחנו ש"דבר אלקינו יקום לעולם". וישראל הקם לתחיה, מלא כל הוא. מלא אור אמונה, גוי קדוש הוא. ולקודש קדשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית המקדש ייבנה והיכל יוסד, וכהנים ישובו לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם, וישראל לנוויהם. והיום הגדול הזה, הנה הוא הולך ומופיע, הולך ומתקרב אלינו, והננו חייבים להיות מוכנים בכל המובנים. ובת קול המנהמת כיונה מחורבות ירושלם אומרת: "אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים