במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.
