לשרשרת העגומה של האירועים שפקדו את עם ישראל בתשעה באב לאורך ההיסטוריה, הצטרפה למחרת תשעה באב, ביום י’ באב תשס”ה (15.8.2005), אחת הפרשיות מעוררות המחלוקת והקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל: “תוכנית ההתנתקות” מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון. במסגרת התוכנית, באו לקיצם שלושה עשורים של בניין וחלוציות, של תורה ועבודה, בין הדיונות ובפסגות ההרים. קרוב לעשרת אלפים מתיישבים שהקדישו למקום את חייהם, נאלצו לנטוש את בתיהם. בסופו של הוויכוח הציבורי הלוהט על התוכנית, פינו רבבות חיילים ואנשי ביטחון בכוח אלפים מהמתיישבים ומתומכיהם, כאשר מיד לאחר מכן הוחרבו היישובים ונמסרו לשלטון פלשתיני. הרקע לתחילתה של התוכנית איננו ברור עד היום. יש הטוענים כי המניעים לתוכנית היו קשורים באינטרסים מדיניים וביטחוניים, ואילו אחרים טענו וטוענים כי ביצועה היה קשור לאינטרסים פוליטיים ואישיים שלא הצדיקו את המהלך. “תוכנית ההתנתקות” הייתה אמורה להביא ביטחון ושגשוג לרצועת עזה ולאזור הדרום, אך למפרע התקשתה בלשון המעטה בהשגתם. העימותים והמראות הקשים שליוו את גירוש התושבים מבתיהם נצרבו בכאב בזיכרון הישראלי, אולם מתוך תחושת אחריות של המעורבים, הם לא גלשו למלחמת אחים.
