האווירה בחדר הסגור והמאובטח בבית הקרן הקיימת בתל אביב הייתה מתוחה. עשרת היושבים בחדר ידעו כי בפניהם עומדת אחת ההכרעות הקשות בתולדות העם היהודי. לוח השנה הצביע על ג’ באייר תש”ח (12.5.1948). בעוד יומיים עמדו הבריטים לעזוב את הארץ, וחברי “מנהלת העם”, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ, נדרשו להחליט האם יכריזו על הקמת מדינה יהודית או ייעתרו לבקשת האמריקאים להקפיא את המצב המדיני והצבאי וייתנו למעצמות לנסות להגיע להסדר. הנאספים שמעו את דיווחו של משה שרת על שיחותיו הקשות עם האמריקאים, את רשמיה של גולדה מאיר מפגישתה החשאית עם עבדאללה מלך ירדן, שבניגוד לכל הציפיות הודיע כי צבאו המיומן יצטרף לכוחות הפולשים, ואת הערכתם של ראשי ההגנה כי סיכויי הכוחות היהודיים לנצח הוא חמישים אחוז. שעות ארוכות נמשכה הישיבה, ודוד בן גוריון, חדור בתחושת שליחות היסטורית, הטיל את כל כובד משקלו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם התקיימה הצבעה או שההחלטה התקבלה פה אחד, אך השורה התחתונה הייתה ברורה: יומיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל.
