הם הגיעו לאחר מסע מלא ייסורים וסכנות. הם ברחו מאירופה הבוערת, ומרדיפת היהודים שהלכה וגברה בסוריה. חצו את הים בסירות רעועות, ולבסוף נתפסו בידי הצי הבריטי והושמו מאחורי סורג ובריח, בין גדרות מחנה המעצר בעתלית.
כאשר גבר זרם המעפילים החליט הפלמ”ח לשים לתופעה סוף. לוחמי פלמ”ח נכנסו למחנה, מוסווים כמורים לעברית, ותידרכו את המעפילים העצורים בו לקראת הפעולה. בליל ג’ בחשוון תש”ו (10.10.1945) ניתן האות.
מקרב המעפילים קמו “המורים המדומים” ואנשיהם, והשתלטו במהירות ובשקט על השומרים. במקביל, פרצו מאה מלוחמי הגדוד הראשון של הפלמ”ח את הגדרות, והובילו כמאתיים מעפילים במסע מזורז בנחלי הכרמל, לעבר הקיבוצים בית אורן ויגור. המעפילים התקבלו בחום ובאהבה, על ידי תושבי הקיבוצים ( הכנסת אורחים שהונצחה , בשירו של יורם טהר לב, בן קיבוץ יגור: “צל ומי באר”). כאשר גילו הבריטים את המעפילים, הוזעקו אלפים מתושבי חיפה להעמיד חומה אנושית מסביב לקיבוצים ולמנוע את המעצר. ערבות הדדית, אומץ, ונחישות – המתכון המנצח בכל התמודדות של עם ישראל.
