הזיכרונות שנשאו עימם שלושים ושבעה ילדים שהגיעו לחוף ימה של יפו ביום י”ד בכסלו תרס”ד (13.12.1904), היו כואבים. חצי שנה קודם לכן, איבדו כולם את הוריהם בפוגרום בקישינב, שזעזע את כל העולם היהודי. בתוך מגוון הצעות הסיוע שזרמו לקהילה שנפגעה, בלטה הצעתו של ישראל בלקינד, איש חינוך ופעיל ציוני ותיק, ממייסדי ראשון לציון וגדרה. בלקינד הציע להביא את הילדים לארץ ישראל ולהקים, עבורם מוסד חינוכי שבו יגדלו לחיים יצרניים וחלוציים. לאחר משא ומתן ארוך, נרתמה התנועה הציונית לעזרתו של בלקינד, וחברת יק”א (החברה היהודית להתיישבות) אפשרה לו להשתמש בבית ההארחה שהקימה לאיכרי המושבות במושבה (הכמעט נטושה באותם ימים) “מאיר שפיה” שבכרמל. שהותם של בלקינד ושל ילדי קישינב במוסד שהוקם בשפיה לא ארכה זמן רב. בעיות ניהול וקשיים כלכליים הביאו לסגירת המקום. כתחליף, הועברו הילדים לבית עריף, שם הוקם עבורם מוסד שבהמשך יהווה את התשתית לכפר הנוער בבן שמן. גם המוסד במאיר שפיה חזר במהרה לפעילות, ורשם פרקים מפוארים בתולדות קליטת העולים והחינוך בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובימי מדינת ישראל.
