ההתקפות הנואשות של צה”ל הצעיר התנפצו שוב ושוב אל חומותיו של מבצר לטרון, ותותחי הלגיון הירדני המשיכו לחסום את הדרך לירושלים. מצבהּ של העיר הנצורה והמופגזת היה נואש. ניסיונות שונים למצוא דרך עוקפת הגיעו להצלחה כאשר בכ”ג באייר תש”ח (1.6.1948) כוח ישראלי שיצא מקיבוץ חולדה במערב וכוח שיצא מקריית ענבים במזרח הצליחו להיפגש באמצע הדרך ולאתר נתיב נסתר לעיר בין ההרים. מעלה תלול של שני ק”מ חִייב הסתייעות במאות סבלים, גמלים וחמורים שהעבירו את הציוד – שהגיע מהשפלה למרגלות ההר – למשאיות הירושלמיות שהמתינו בצידו השני. תחת אש הירדנים, הצליחו כוחות ההנדסה של צה”ל להרחיב את הדרך, להתקין לצידה צינור מים חדש ולאפשר את העברת האספקה החיונית לעיר. את הוויכוח בין לוחמי החטיבות השונות, אם לקרוא לדרך על שם חטיבת הראל או על שם חטיבה שבע, הכריע עיתונאי אמריקאי. הוא קרא לה על שם הנתיב הנסתר שבו הזרימו האמריקאים אספקה מהודו לסין במעבה הג’ונגלים מתחת לאפו של הצבא היפני. השם “דרך בורמה” נכנס להיסטוריה. ירושלים ניצלה.
