“ראה ה’ בעניי, כי אתה יאהבני אישי”. כך התפללה לאה עם היוולדו אי שם בחרן, באוהל יעקב ולאה, נולד ראובן, הראשון מבני ישראל. בכור הבנים, בו נתלו ציפיות כה רבות, לא הצליח לשמור על בכורתו. הוא ניסה (ונכשל) להציל את יוסף מהאחים, ועשה תשובה גמורה ומופתית על חטאו במעשה הדודאים, אולם נדחה מפני מלוכתם של יהודה ויוסף. גם בחלוקת הארץ נדחה שבט ראובן לקצה עבר הירדן המזרחי, ובניו היו בין הגולים ראשונה מהארץ. בעת מלחמת דבורה, לא נענו בניו לקריאתה לצאת לקרב, וספגו את ביקורתה של הנביאה “בפלגות ראובן גדולים חקרי לב”. אולם, אחרי הכל, כאחד משבטי ישראל, הוא בורך מפי משה “יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר”. כאחד משבטי ישראל המשיך העם היהודי לחבב ולקדש את זכרו. מסורת מוסלמית מראה את מקום קבורתו ב”נבי רובין” (הנביא ראובן) שבחולות פלמחים, ויש העולים למקום זה, ביום יד’ כסלו, שהוא יום הולדתו ולפי המסורת גם יום פטירתו.
