קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט) החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.
גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה פתח תקוה, לבירת מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.