אל מול המשבר שפקד את הנוער היהודי בימיו, הוא הציע דרך חדשה המבוססת על אופטימיות, חינוך מותאם אישית, מתן אמון בילד ותפיסה תורנית המגיעה ממעמקיה של תורת החסידות ומשתמשת בשיטות פסיכולוגיות חדשות ובדמיון מודרך. תלמידיו הרבים בישיבת “דעת משה” שבראשה עמד, הפנימו את אמרתו כי “הדבר החשוב ביותר בחיים זה לעשות טוב למישהו אחר”. לדבריהם, אמרה זו היא שסייעה להם לשמור על אנושיות בימי האימה. רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, נולד בשנת 1889. במהלך התקופה שבין שתי מלחמות עולם, היה מראשי הציבור בפולין, וסייע בהתמודדות הציבור עם מצוקות השעה. ספריו, “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”, סללו דרך חדשה בחינוך. בימי השואה שכל את כל משפחתו, אך המשיך להוביל את הפעילות הרוחנית בגטו ורשה, ולעודד את חסידיו. דרשותיו מימי השואה הוסתרו בכדים והוטמנו באדמה. לאחר המלחמה הם נמצאו והפכו לספר ה”אש קודש” – אחד המסמכים הדתיים המכוננים מימי מלחמת העולם השנייה. האדמו”ר נרצח בד’ בחשוון תש”ד (3.11.1943) במחנה עבודה בפולין. דמותו ומורשתו הפכו לאבני דרך בהגות היהודית שלאחר המלחמה.
