הבעיה הלכה והחמירה. בעוד שלפי התפיסה המסורתית נאסר ללמד את הבנות תורה, מערכת החינוך הממלכתית באירופה, שאליה הלכו הבנות לפי החוק, הדגימה בפניהם את המיטב שבתרבות האירופית. הפער בין הידע התורני לידע כללי הפך לקריטי. שרה שנירר, שנולדה בקרקוב בשנת 1883, החליטה לעשות מעשה. היא הצליחה להשיג את תמיכתם של החפץ חיים ושל הרבי מגור במהלך, ופתחה את בית הספר “בית יעקב” (שם הרומז לכינוין של בנות ישראל על פי המדרש) שנועד להעניק השכלה דתית וכללית לבנות יהודיות ברוח התורה. ההתנגדות הייתה אדירה. המשכילים החילוניים לעגו ליוזמתה, וחוגים חרדיים קיצוניים זרקו אבנים על חלונות בית הספר, אך היא לא נרתעה. תוך זמן קצר נפתחו מאות בתי ספר של רשת “בית יעקב”, וערב השואה למדו בהם רבבות בנות יהודיות. לצידם, הקימה שנירר סמינרים למורות ותנועת נוער. היא עסקה גם בכתיבת ספרים, מחזות ומאמרים עיתונאיים לציבור הנערות. שנירר, שלא זכתה למשפחה משלה, הקדישה את כל חייה לתלמידותיה. אלו כינו אותה “אמנו שרה” והקימו בעקבותיה את רשת בית יעקב הפועלת גם כיום בישראל ובארצות הברית. נפטרה בכ”ו אדר א’ תרצ”ה (1.9.1935)
