רבי אלימלך מליז’נסק, שנפטר בכ”א באדר תקמ”ז (11.3.1787), נודע כאחד מהבולטים במנהיגי הדור השלישי של תנועת החסידות. בצעירותו, נדד שמונה שנים ברחבי פולין יחד עם אחיו רבי זושא מאניפלי, כדי למצוא את דרכו בעבודת ה’. כאדמו”ר, הפך למנהיגם של חסידי גליציה, ופיתח את תפיסת “הצדיק” שלפיה תפקידו של המנהיג החסידי הוא להדריך את העם בדרך הנכונה בתחומים גשמיים ורוחניים. בהשפעתו, התפתחו מודל “החצר החסידית” והנהגת האדמו”רים לגווניהם. בין אלפי חסידיו היו גם מי שהפכו לראשי הדור הרביעי לחסידות, ובראשם “החוזה מלובלין”. נודע כמחברם של ניגונים חסידיים רבים. בספרו “נעם אלימלך”, שהפך לאחד הספרים החשובים בתולדות החסידות, הרחיב בדרכים השונות לטיפוח אהבה ואמונה, הִרבה להדגיש את הצורך בתיקון המידות ובאהבת ישראל, והזהיר את האדם “שלא יקפיד שום הקפדה בתוך ביתו”. לימים, קברו הפך לאתר עלייה לרגל, ועד היום רבים באים להתפלל במקום. במסגרת “התפילה לפני התפילה” שחיבר, כתב את התחינה הידועה: “אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם”.
